ב־30 ביולי 1992 נפל דבר. לאחר 40 שנה במדבר האולימפי, זכתה הג'ודאית יעל ארד במדליה ישראלית ראשונה, מוכספת, באולימפיאדת ברצלונה. למחרת זכה הג'ודאי אורן סמדג'ה במדליה נוספת, הפעם מארד.
יממה מופלאה זו חתמה את עידן ההשתתפות בכבוד ופתחה את התיאבון להישגים נוספים, אך במבחן התוצאה, עד המשחקים האולימפיים בטוקיו נשארנו פחות או יותר באותו מקום. האולימפיאדות שבאו לאחר ברצלונה הניבו לכל היותר מדליה אחת או שתיים וגם מגוון הענפים שסיפקו מדליות נותר מצומצם מאוד: גלישת רוח, קיאקים וג'ודו.
יבול המדליות הישראליות ערב אולימפיאדת טוקיו עמד על תשע, בעוד שלשם השוואה הונגריה, שאוכלוסייתה דומה לזו של ישראל והתמ"ג שלה נמוך יותר, זכתה מברצלונה 1992 ועד ריו 2016 ב־128 מדליות. קובה, מדינת אי ענייה ומבודדת שאוכלוסייתה גדולה מעט מזו של ישראל, זכתה בתקופה זו בלא פחות מ־167 מדליות.
התוצרת הלא מרשימה קשורה למכלול רחב של סיבות ובראשן השקעה ממשלתית נמוכה יחסית והיעדר תרבות ספורט ראויה. הדשדוש המתמשך גרם לקברניטי הספורט במדינה ולראשי הוועד האולימפי הישראלי לשדרג בשנים האחרונות את הגישה המקצוענית, והתוצאות המעודדות ניכרו כבר במשחקים האולימפיים בטוקיו – 4 מדליות ולא פחות מ־18 גמרים, מה שמצביע על שיפור עצום בעומק ההישגי.
כחלק מהניסיון לחשוב מחוץ לקופסה, עושה רושם שנמצא פתרון שבטווח הבינוני והארוך עשוי לתת את האות להזנקת הספורט האולימפי המקומי לפסגות חדשות: שיתוף פעולה בין הטכניון לוועד האולימפי בישראל, שהוליד את המרכז הישראלי למחקר ספורט אולימפי.
מעבדת מחקר אחת גדולה
ההסכם בין הטכניון לוועד האולימפי בישראל נחתם לפני כשלוש שנים. בראש המרכז עומד פרופ' אלון וולף, המכהן כראש המעבדה לביו־רובוטיקה ולביומכניקה בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. וולף, אגב, מכהן גם כסגן נשיא הטכניון.
כמו לא מעט המצאות מדעיות מקריות כדוגמת פניצילין או הגלולה למניעת הריון, הכל התחיל כמעט כלאחר יד. "יאיר טלמון ממנהלת הספורט ההישגי של הוועד האולימפי יצר אתי קשר לפני כמה שנים", משחזר וולף, "הוא שאל אם אני מוכן לארח ליום עיון בטכניון קורס במסגרת התוכנית הלאומית למאמנים. נרתמו שני חברים שלי - פרופ' ענת פישר, חברת סגל בפקולטה שמתעסקת בהדמיות תלת־ממדיות וגאומטריה חישובית, ופרופ' עמית גפן מאוניברסיטת ת"א, שהוא מומחה בתחום שנקרא אלמנטים סופיים. בוועד האולימפי נדלקו על הרעיון, אחר כך הם עשו סיבוב במרכזים דומים באירופה, הביאו אנשי מקצוע לסיור אצלנו ומשם זה התגלגל".
המרכז עומד על שלושה עמודי תווך. הראשון הוא ההיבטים הפיזיולוגיים של הספורטאי, השני עוסק במכניקה של הציוד עצמו כדוגמת מוט קפיצה או גלשן, והשלישי מטפל בממשק שבין הספורטאי לבין הציוד. "אם ניקח רוכב אופניים", מסביר וולף.
"ההיבט הראשון הוא מדידת הפעילות השרירית, הביו־מכניקה של התנועה, הרפלקסים, מהירות התגובה, התצרוכת המטבולית ועוד. ההיבט השני הוא איך מטייבים את האופניים או אפילו את האווירודינמיקה של הקסדה במטרה לשפר ביצועים. ההיבט השלישי עוסק בהתאמה ובשיפור האופניים באופן ייחודי לספורטאי עצמו, ליכולותיו, לחולשותיו, לחוזקותיו ולמבנה גופו. כל זאת על מנת שהאופניים ישרתו בצורה מיטבית את הרוכב הספציפי, כדי לדוגמה שהאנרגיה תעבור באופן אופטימלי לדוושות, או שהתנגדות הרוח תהיה מינימלית".
הואיל ופרופ' וולף הנו מיוזמי שיתוף הפעולה, המרכז אומנם מנוהל מהפקולטה להנדסת מכונות, אך כולל למעשה את כל הטכניון. "הרעיון", מבהיר וולף, "הוא שהטכניון כולו יהפוך למעבדת מחקר אחת גדולה בספורט האולימפי ולפי הצורך המחקרי מתאימים את המעבדה הרלוונטית".
"הצורך מבחינתנו היה מאוד ברור והבנו שלא נקבל פתרונות מלאים בהיבט הזה דרך השותפים האסטרטגיים הטבעיים שלנו, מכון וינגייט וביה"ח מאיר", אומר המנהל המדעי של הוועד האולימפי בישראל, מולי אפשטיין, "לכן פנינו לטכניון והבנו את הפוטנציאל של ההון האנושי, היכולות המוכחות, המעבדות והמתקנים".
אפשטיין הוא אתלט לשעבר, פיזיולוג ומאמן פיתוח יכולות גופניות. חובבי הספורט מכירים אותו גם כפרשן טלוויזיוני רהוט שמאחוריו אינספור שעות שידור מהמשחקים האחרונים בטוקיו. הוא ליווה בין היתר את יעל ארד, הטניסאית שחר פאר, המדליסטית ירדן ג'רבי ונבחרת ישראל בכדורסל. אפשטיין, מתוקף תפקידו כמנהל התוכנית הלאומית למאמנים בווינגייט, נכח ביום העיון שאירח פרופ' וולף – וההמשך ידוע.
"המטרה שלנו", הוא מדגיש, "היא לעשות שינוי מחשבתי ולהסיט במעט את המיקוד של העשייה היומיומית 'הטכניונית' לטובת משהו שיש עליו קונצנזוס מלא. הרבה אנשים אוהבים ספורט ורוצים לעזור לספורטאי עילית אולימפיים להביא הישגים, כי מי לא רוצה לראות את דגל ישראל ולשמוע את ההמנון במשחקים האולימפיים? אני רואה באנשי הטכניון מעין רפאל עבור הספורט הישראלי – מחקר ופיתוח של טכנולוגיות חדשניות, פורצות דרך, לטובת ספורטאי העל של המדינה".
סנפיר וסירה
עד כה התבצעו במרכז מספר פרויקטים מוצלחים. הראשון, "חתימה מכנית של סנפירי הגלשנים האולימפיים", נערך במרכז למכניקת חומרים בראשות פרופ' דני ריטל ובליווי מדעי של פרופ' נתאי דרימר ופרופ' וולף. המחקר כבר החל לשרת את תחום גלישת הרוח בניצוחו של המאמן גור שטיינברג, שלאחרונה הודיע על פרישה. באולימפיאדת טוקיו הגיעו גולשי הרוח מישראל להישגים מכובדים, כשיואב כהן סיים רביעי וקטי ספיצ'קוב התברגה למקום השישי.
שטיינברג, כמאמן ומנהל מקצועי, חתום על שורת הישגים בענף השיט ובהם שתי מדליות אולימפיות, אחת מהן מוזהבת של גל פרידמן באתונה 2004. "אנחנו מחויבים לקנות לגולשים שלנו סנפיר מסוג מסוים", מסביר שטיינברג, "זה הסנפיר האולימפי ובפועל הוא לא באיכות מספיק גבוהה, כך שאנחנו צריכים להשקיע ברכישת כמה סנפירים מכמה סדרות על מנת למצוא את הסנפיר המיטבי עבור כל גולש. המחקר מאפשר לאפיין במדויק את הסנפירים השונים ולהתאימם לתכונותיו של הגולש".
וולף: "כיום למאמן יש את הנתונים המדויקים על ההתנהגות של כל אחד מהסנפירים. כשהוא נשבר בתחרויות, מה שקורה לא מעט, הם יודעים להחליף אותו בחלק זהה. זה כביכול דבר פעוט, אבל בשביל מאמנים וספורטאים אולימפיים זה משהו מאוד משמעותי".
ענף השיט מחליף בתקופה הנוכחית דגם, עם המעבר לשימוש בדגם מסוג פויל במקום דגם RS:X, והמדענים בטכניון נערכים לביצוע ההתאמות הנדרשות. במרכז, אגב, מתבצע פרויקט נוסף לענף השיט, שטרם הבשיל, בשם "ניתוח סטטיסטי וחיזוי של הרוחות" וכשמו כן הוא – חיזוי יומי של הכיוונים והמהירויות של הרוחות במסלולי השיט בתחרויות גדולות, מה שייתן לשייטים מידע חיוני בזמן אמת שיקל עליהם לתכנן את השיוטים. לשם כך נאספים נתוני עתק (Big Data) המנותחים במעבדה לסטטיסטיקה בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון שבראשות פרופ' פאול פייגין.
פרויקט נוסף העמיד במרכז את מורן סמואל, חותרת פראלימפית שכבר זכתה במדליית ארד באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו 2016. סמואל הייתה כדורסלנית מצטיינת שייצגה את ישראל במדי הנבחרת. בשנת 2006 סבלה מהתפרצות מום מולד בעמוד השדרה והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. לאחר שהשתקמה, החלה לשחק בנבחרת הנשים בכדורסל כיסאות גלגלים, ובהמשך מצאה את מקומה בענף החתירה. עבור סמואל פותח מושב אקטיבי לסירה עם בוכנות, שנבנה על סמך מבנה הגוף שלה ותנוחת הישיבה.
"אחרי מספר שינויים בינלאומיים בענף החתירה הפראלימפית, הבנתי שיש דרך להתגבר על החיסרון בכוח שרירי הבטן שלי כתוצאה מהנכות", היא אומרת. "היה לי רעיון, אבל לא היו לי הידע והאמצעים לממש אותו - וכך נוצר החיבור עם הטכניון. בזכות המנגנון המכאני של המושב אני מסוגלת להגדיל את טווח התנועה וטווח הגריפה במים, מה שמשפיע על המהירות ועל המרחק שהסירה עוברת בכל גריפה".
המושב, אגב, חולל נפלאות. במשחקים הפראלימפיים שהסתיימו לאחרונה בטוקיו, היא סיימה ראשונה במקצה שלה והעפילה לגמר. אחת המתמודדות (במשלחת הישראלית הפנו אצבע מאשימה לעבר בירגיט סקרסטין הנורווגית) ערערה על המושב המיוחד של סמואל, אותו מושב שנעשה בו שימוש בשנה וחצי האחרונה ואושר בידי הוועדה הטכנית של המשחקים הפראלימפיים. ועדיין, הערעור התקבל והמושב נפסל, כמו גם התוצאה שסמואל השיגה במוקדמות. הצוות של סמואל נאלץ לבצע במושב התאמות של הרגע האחרון וסמואל העפילה בסופו של דבר לגמר לאחר שהתחרתה במקצה נוסף. בגמר היא סיימה עם מדליית כסף, שנייה רק לאותה סקרסטין מנורווגיה.
גשר בין המדע לספורט
פעילותו של המרכז הואטה משמעותית בתקופת הקורונה והתחדשה באופן מלא רק לאחרונה. "אי אפשר היה להיפגש עם האתלטים וצוות האימון, היו הרבה הגבלות וסגרים וגם תחרויות כמעט ולא התקיימו בתקופת הקורונה", נאנח וולף. "בהמשך האתלטים נכנסו לתקופה אינטנסיבית של תחרויות קריטריון והכנות לקראת האולימפיאדה, כך שלמעשה כשנה וחצי היינו כמעט מושבתים. עכשיו הכוונה והתקווה היא להעלות הילוך לקראת פריז".
בסוף אוגוסט החלו מדעני המרכז ללוות את האצנית דיאנה ויסמן, שיאנית ישראל בריצת 100 מטרים ו־60 מטרים באולם. "היא הגיעה אלינו עם אמא שלה המאמנת, אירינה, שהייתה אצנית בעצמה", אומר וולף. "עשינו איתה בדיקות של כוח מתפרץ כדי לאפיין את המצב העכשווי והיכולות שלה, ואז נוכל לראות לאורך זמן לאילו אימונים היא מגיבה טוב יותר ולאילו פחות. במסגרת הזאת בדקנו עם חיישנים מתקדמים את כל התנועות של איברי הגוף שלה - וזה ייתן למאמנת שלה המון אינפורמציה בנוגע למה היא צריכה לשפר. אחר כך נעשה את המדידות על המסלול והאדנים. בהמשך הדרך נוכל גם לתת לה המלצות ותובנות לגבי סוג הנעליים שעדיף לה לבחור לתחרויות. לדוגמה, איזו נעל תקטין את הסיכוי להיפצע".
אפשטיין מוסיף כי "מה שאותי מעניין כאיש אתלטיקה, הוא האם נוכל לעזור לה ולמאמנת שלה לחשוב מהיכן מפחיתים עוד עשירית או עשירית וחצי מהשיא שלה, מה שיזניק אותה רמה נוספת".
כל העוסקים במלאכה מסכימים כי המטרה העליונה היא בניית גשר בין עולמות המדע והספורט. "בקצה אחד יש את המאמנים", מאבחן אפשטיין, "בקצה השני המדענים ובאמצע יש נהר שצריך לגשר עליו בעזרת הבנה משותפת. האידיאל הוא שאנשי המדע יבינו ספורט ושאנשי הספורט יבינו מדע בכדי לייצר דו־שיח קולח שבמסגרתו המאמנים יידעו לשאול שאלות פרקטיות ובכך יאתגרו את המדענים לייצר, לפתח ולהמציא פתרונות לאותן בעיות שהוצגו".
המטרה המעשית פשוטה הרבה יותר. עוד מדליות, כשכרגע נראה שישראל צועדת בכיוון הנכון. לאחר שפרשה מג'ודו, הפכה יעל ארד לאשת עסקים ולמרצה מבוקשת. בין שלל עיסוקיה היא מכהנת כחברת הנהלת הוועד האולימפי בישראל וכיו"ר הוועדה המקצועית. "שיתוף הפעולה עם הטכניון בא יחד עם קפיצת מדרגה ביעדים שהגדרנו לעצמנו", היא אומרת.
"אם עד ריו 2016 שאפנו לחזור מכל אולימפיאדה עם מדליה אחת או שתיים, כעת אנחנו רוצים להשיג יותר ולשם כך עלינו להתמקד בדברים שאנו פחות טובים בהם, להשתפר ולהביא תוצאות מדידות. זהו תהליך ארוך טווח. ספורט זה תרתי משמע ריצה למרחקים ארוכים ואנחנו מעריכים שאת הפירות נוכל לראות במשחקי 2024 שיתקיימו בפריז, אבל זה יקרה רק אם נפגין סבלנות, נחישות ועקביות".
אפשטיין מחדד: "זה לא דומה לעוגה, שם אתה מכניס רכיבים, אופה בתנור הנכון ובחום הנכון – ומקבל מוצר מושלם. כמות הגורמים והמשתנים שמשפיעים על הספורטאי ביום נתון בו הוא בחזקת מועמד למדליה, היא גדולה. לעתים המרחק בין מדליה לבין מקום רביעי או חמישי הוא כמה מאיות השנייה ולכן אי אפשר להתחייב ששיתוף הפעולה הזה יבטיח הגדלת מאזן המדליות של מדינת ישראל. מה שכן אפשר להתחייב עליו הוא שהמאמנים יקבלו מידע מדויק יותר, שהספורטאים יקבלו ציוד מותאם אישית ככל האפשר ושנוכל למטב את תהליכי האימון וההכנה שלהם לקראת תחרויות המטרה. כדי להגדיל את כמות המדליות יש צורך במשתנים רבים נוספים, פעולות נוספות ומשאבים גדולים".
דרוש תורם
ההנהלה המצומצמת של המרכז כוללת את פרופ' וולף, אפשטיין וטלמון. "אנחנו ממירים את תחום הידע של החוקרים ומנתבים אותו לאפיק אחר", אומר וולף. "למעשה, המטרה של המרכז היא לתווך, לתרגם עבור המדענים, לזקק את השאלות, להגיע לתמצית שלהן כדי שתהיינה תוצאות. על מנת שזה יקרה, אפשטיין, טלמון ואני מתעדפים ביחד את אותם מחקרים ואותן שאלות שאנחנו חושבים שנכון לענות עליהן כרגע. זאת בשקלול של עד כמה הפתרון המדעי האפשרי הוא בהישג יד ובהינתן המשאבים המאוד מוגבלים שיש לנו כרגע".
משאבי המרכז אכן מוגבלים. למעשה, התקצוב שלו ממקורות רשמיים עומד על אפס שקלים. "המימון מושג מתרומות", מודה וולף, שהתפקיד שהוא ממלא במרכז נעשה בהתנדבות. "יש מחקרים שממומנים אד־הוק בידי תורמים או קרנות מחקר. אף אחד מהגופים - הוועד האולימפי בישראל והטכניון - לא משקיע כסף. אנחנו בשלב של חיפוש תורמים שירצו לתמוך ברעיון, לממן אותו ולקחת חסות. זו המציאות, אנחנו לא אירופה או ארה"ב, שם התקציבים המופנים לספורט פשוט אדירים. אני חושב או מקווה לפחות, שבעקבות כל התובנות שתרמנו, לקראת פריז דברים ישתנו וימוסדו בעקבות ההישגים. כרגע אנחנו משתמשים במה שממילא יש לנו במעבדות ומנסים להוציא מזה את המירב, אם כי יש לא מעט ציוד מעבדה ייחודי שכרגע אין באפשרותנו לרכוש וממש היה מסייע לנו".
חרף הסד התקציבי, למרכז יש יתרון מעצם ייחודיותו. "בוודאי שלא המצאנו את הגלגל", מסכים וולף, "יש מרכזים דומים בגרמניה, איטליה, ארה"ב ועוד. עם זאת, לתחושתי, המרכז הישראלי שונה בכך שזו אוניברסיטה שהתגייסה ונרתמה, שהכל נעשה במקום אחד. מעבדות המחקר בטכניון הן מהטובות בעולם והחיסרון הוא שהחוקרים שלנו לא מתעסקים רק בזה, אבל אולי זה בעצם יתרון?".
ארד מסכמת: "הספורט ההישגי בעולם נשען על כישרון, עבודה קשה, משמעת עצמית וחוסן מנטלי של הספורטאים, אבל כולנו מודעים כיום לתרומה המיוחדת שעשויה לצמוח משיפור הביצועים דרך טכנולוגיות ייעודיות. בסופו של דבר זכייה במדליה אולימפית היא להביא את האקס פקטור ביום הנתון ברגע האמת, ואם נוכל לתת לספורטאים שלנו עוד יתרון יחסי או מובהק בתחום הטכנולוגיה לצד העבודה הכל כך קשה שהם משקיעים - אז הצלחנו".