שש פעמים התנגנה "התקווה" במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, שהגיעו לאחרונה לסיומם. אחרי האולימפיאדה, שהוכרזה כ"מוצלחת ביותר שידעה מדינת ישראל", עם ארבע מדליות, שתיים מזהב ושתיים מארד, המשחקים הפראלימפיים, שבהם זכו ארבעה ספורטאים כחול־לבן בתשע מדליות (6 זהב, 2 כסף ו־1 ארד), המשיכו את מגמת ההצלחה. כעת ארבעת המדליסטים – השחיין איאד שלבי בן ה־34, השחיין מארק מליאר בן ה־21, החותרת מורן סמואל בת ה־39 והשחיין עמי דדאון בן ה־20 - מנסים לעכל את גודל ההישג.

"היה כיף מאוד לנחות, ואני שמחה שהצלחנו להתגבר על הבידוד כי האהבה ברחוב מדהימה", מודה סמואל מתל אביב, המתמודדת עם שיתוק בפלג גופה התחתון עקב התפרצות מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה שלה בשנת 2006. במשחקים הפראלימפיים האחרונים זכתה במדליית כסף בחתירה. "אין מישהו שלא עוצר, מברך ומפרגן. לא רק באים ואומרים לי איזה הישג, אלא מדברים איתי ברבים. אומרים לי: 'וואו, איזה משחקים, איזו נבחרת', הפרגון הוא כללי".

"הימים האחרונים היו מרגשים", אומר גם דדאון מקריית אתא, שנולד פג ונותר משותק בארבע גפיו. במשחקים הפראלימפיים קטף שתי מדליות זהב - בשחייה ל־200 מטר חופשי ו־50 מטר חופשי - ומדליית כסף בשחייה ל־150 מטר מעורב אישי. "אני מקבל תמיכה מהרבה מאוד אנשים. לאט־לאט אני מתרגל לחשיפה. יעקב (ביננסון, המאמן – מ"ב) שמר אותנו בתוך בועה, ועכשיו אנחנו יוצאים ממנה כי אנחנו רוצים שיכירו את הספורט שלנו, שיבואו עוד ילדים ועוד אנשים שיוכלו לתרום לספורט שלנו. נקווה שנצליח".

איאד שלבי משפרעם, חירש ואילם מלידה ומשותק בפלג גופו התחתון, עשה היסטוריה במשחקים הפראלימפיים כאשר הפך לערבי־ישראלי הראשון שזכה במדליית זהב בשני מקצים: שחייה ל־100 מטר גב ושחייה ל־50 מטר גב. התקשורת עם שלבי מתנהלת דרך אביו יוסף והמאמן ביננסון, שמתרגמים לו את השיח לשפת הסימנים. "בעצמי לא האמנתי שניצחתי", מודה שלבי. "כל כך רציתי את זה, האמנתי בלב שאני יכול להצליח וחיכיתי למקצה הזה. וכשראיתי שאני הראשון, הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ".

"אלה הם המשחקים הרביעיים שלו, ועד למשחקים האלה אף אחד בשפרעם לא ידע מי הוא", מספר המאמן ביננסון, שמשתתף בעצמו בפעם החמישית במשחקים הפראלימפיים. "הפעם, מהרגע שהוא נחת בארץ, בתוך 45 דקות שפרעם כבר נסגרה מרוב עומס מבקרים". "אני פשוט יושב בחוץ", מוסיף שלבי. "יש לנו חצר, שם אני מקבל את כל המבקרים שבאים לברך אותי".

מארק מליאר מקריית מוצקין נולד עם שיתוק מוחין. במשחקים הפראלימפיים הוא קטף שתי מדליות זהב - בשחייה ל־200 מטר מעורב אישי ו־400 מטר חופשי - ומדליית ארד בשחייה ל־100 מטר גב. "מה שנותן לי ביטחון זה הזמנים שאני משקיע באימונים", הוא אומר. "ואם זה לא מספיק, אני יודע שיעקב יידע לתת לי עוד יחידת ספורט שתיתן לי עוד ביטחון. אני תמיד מנסה לבוא בגישה שהנה עכשיו מעניין לראות כמה אני אצליח לעשות, והרי שום דבר כבר לא יכול להשתנות - אז כדאי לתת הכל".

מורן סמואל (צילום: אודי ציטיאט)
מורן סמואל (צילום: אודי ציטיאט)


ההשראה של עצמכם


33 ספורטאים הגיעו לייצג אותנו במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. ההישג של תשע מדליות, שלווה בארבעה שיאי עולם, נחשב הישג שיא של ישראל מאז שנת 2004, אז זכתה המשלחת הישראלית ב־13 מדליות באולימפיאדת אתונה.

הכל התחיל ב־29 ביולי 1948, ביום שבו נערך טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון 1948, כשד"ר לודוויג גוטמן ארגן את התחרות הראשונה לספורטאים על כיסאות גלגלים. הוא כינה אותה "משחקי הסטוק מנדוויל", על שם בית החולים "סטוק מנדוויל" שבבריטניה.

המשחקים הללו היו לאבן דרך בהיסטוריה הפראלימפית, והשתתפו בהם 16 אנשי ונשות צבא פצועים ופצועות בתחרות של חץ וקשת. 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 1960, כבר הפכה היוזמה הזאת למשחקים הפראלימפיים הראשונים, שהתקיימו ברומא באיטליה, בהשתתפות 400 ספורטאים מ־23 מדינות. אולם למרות ההיסטוריה העשירה, המשחקים הפראלימפיים עדיין מסוקרים באופן מצומצם יותר ומקבלים תמיכה ציבורית פחותה יותר.

אולם לטענת המדליסטים הטריים, גם בסוגיה הזו נרשם שיפור לאורך השנים האחרונות. "משהו בהחלט השתנה, בייחוד אם אני משווה את זה לריו או לאולימפיאדה בלונדון", אומרת סמואל, משתתפת ותיקה במשחקים הפראלימפיים שבאמתחתה כבר מדליית ארד מאוליפיאדת ריו ב־2016. "הפעם הרבה יותר אנשים ראו, קראו, שמעו, זה היה בטלוויזיה ובעיתונות, וזה עשה שירות נהדר. וכמובן עצם העובדה ש'התקווה' הושמעה שש פעמים במשחקים הפראלימפיים היא משמעותית מאוד".

"אני למשל עקבתי מאוד אחר השחיינים באולימפיאדה שהייתה בריו, וזה לא היה ככה", מוסיף דדאון. "היה רק היילייט אחד בחדשות הספורט בסוף המשחקים, ובכלל, בענף השחייה למשל, לא שידרו את כל המשחקים במלואם. הפעם, חנוך בודין (שחיין פראלימפי, זוכה מדליות זהב באולימפיאדת סיאול – מ"ב) שידר את תחרויות השחייה, וברגע שמשדרים את המשחקים, החשיפה עולה מיד. ומובן שברגע שמשדרים את המשחקים בצורה מקצועית, גם הציבור נחשף לזה ומבין שאלו משחקים מקצועיים לכל דבר ועניין".

עמי דדאון (צילום: לילך וייס, מנהלת הליגה)
עמי דדאון (צילום: לילך וייס, מנהלת הליגה)


"לאט־לאט אנשים מבינים שהייתה פה רמה גבוהה מאוד", מוסיף ביננסון. "לא סתם היינו בדירוג עולמי מעל יפן, ספרד או קנדה. אלו מדינות שאנחנו לא מתקרבים אפילו לעשירית מהתקציב שלהן. האולימפיאדה הזאת שברה את תקרת הזכוכית. אבל אני גם יודע שבעוד שבוע וחצי יהיה קל יותר ללכת ברחובות, תשומת הלב תרד. ברור שכשיש מדליות ויש הישגיות, יש גם עניין. אני אשמח שאנשים יבינו שאנחנו ספורט, אנחנו לא חוג. עד טוקיו חשבו שאנחנו ספורט שיקומי, אבל זה ספורט לכל דבר. הם מקבלים ממנו גם שיקום, אבל זה ספורט".

אז מה השתנה?
סמואל: "אם אני מסתכלת על ציר הזמן, מלונדון ועד היום, אני חושבת שהשתלבו הפעם שני תהליכים חשובים. קודם כל, הוועד הפראלימפי השתדל לעשות המון כדי שספורטאים וספורטאיות יגיעו יותר לפרונט, ידברו יותר, יתראיינו יותר, ישתפו בסיפור האישי שלהם. לפעמים זה לא פשוט כי כספורטאית, מה שאת רוצה שיעניין אנשים הוא איזה תוצאות את עושה. אבל מה שמעניין אנשים שפוגשים אנשים עם מוגבלות זה לשאול מה קרה לך? איך את מתמודדת עם הנכות? ואני חושבת שיותר ויותר ספורטאיות וספורטאים מבינים שיש פה גם סיפור. נכון שאנחנו רוצים שיסתכלו עלינו רק כספורטאים, אבל אנחנו מיקרוקוסמוס של משהו אחר. כשקורים דברים טובים שם, זה מחלחל גם לחברה כולה".

מליאר: "אני לא יודע אם זה חיסרון או יתרון, אבל לי אין סיפור עצוב".

סמואל: "גם לי אין סיפור עצוב. אבל אנשים כן רוצים לדעת מה המוגבלות שלך, ואם זה מלידה או אם עברת משהו".

מליאר: "ואני באמת לא רוצה לספר את זה".

סמואל: "אני שמחה על השיחה הזאת כי יש פה שתי גישות שונות שמייצגות עמדות שונות בספורט, וזה חשוב להכיר בשתיהן. מארק, למשל, לא רוצה לדבר על זה, ואני חושבת שהתקשורת צריכה לפעמים להבין גם את זה, שלא כל ספורטאי רוצה לשפוך את סיפור החיים שלו כדי להיות גיבור מעורר השראה".

מליאר: "אני מנסה לדבר רק על הספורט, כי שחייה היא ספורט חכם מאוד וקשה מאוד. אני שוחה מגיל 5, ובעיניי קיבלנו הפעם חשיפה כי הספורט האולימפי ממש השתפר בארץ, וזה מה שאני חושב שהשפיע גם עלינו".

דדאון: "כמו מארק, גם אני מעדיף שהספורט יהיה בפרונט והסיפור האישי יהיה העטיפה שלו. אני ספורטאי פראלימפי, לא פראלימפי ספורטאי. הייתי רוצה שיתייחסו אליי כמו אל ספורטאי ואחר כך כאל אדם עם מוגבלות. נכון, אני גם חלק מקהילה של אנשים עם מוגבלות בישראל, וברור שאני מייצג אותם, אבל קודם כל אני ספורטאי".

סמואל: "אני תמיד מבקשת לדבר על הדרך. על איזו דרך צריך לעבור כדי להגיע לרמות שאנחנו הגענו אליהן. כי אני חושבת שזה יכול לעזור להמון אנשים בדרך הפרטית שלהם".

מורן סמואל (צילום: קרן איזיקסון)
מורן סמואל (צילום: קרן איזיקסון)


אבל אי אפשר להתעלם מהמסר שההישגים במשחקים הפראלימפיים מצליחים להעביר הפעם.
סמואל: "נכון. הספורט מעניק לנו פלטפורמה שמעבירה שני מסרים חשובים מאוד: הראשון הוא כאמור הדרך, והשני קשור בהיותנו אנשים עם מוגבלות. וכן, כשאנשים רואים אותנו בפרונט, הם מבינים שלאנשים עם מוגבלות יש מקום משמעותי בחברה, לא רק בספורט. וזה שירות שעושה הסיפור האישי שלנו מבלי שנצטרך לספר אותו בכלל. מבחינתי, יש לי סיפור ממש שמח לספר לכם על איך מגשימים חלומות. אני תמיד אומרת: אל תקבלו ממני השראה, אלא תהפכו להיות ההשראה של עצמכם".


רעל בעיניים


ביננסון ושלבי עובדים יחד כבר 18 שנים. "אבא שלו אמר לי בזמנו, ב־2003, שאיאד התייאש מהחיים", מספר ביננסון. "הכרתי לו את עולם השחייה, והוא אמר שגם הוא רוצה לעשות את זה. היום אין לו דפים בדרכון מרוב שהוא מגיע לכל מקום בעולם בזכות השחייה. הוא הפך להיות שגריר בזכות השחייה, נושא את דגל ישראל בגאווה. דרך הספורט איאד הגיע לפסגה, כשלפני כן לא הייתה לו בחייו אפילו קרן שמש. הוא עכשיו הכי מאושר שיש".

 איך מתמודדים עם הלחץ לפני תחרות?
שלבי: "אני הייתי נורא לחוץ. יום לפני אפילו לא רציתי לאכול, כי כל כך פחדתי לפספס משהו במקצה. ערב לפני הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לישון ב־21:00, לרוב אני לא הולך לישון מוקדם לפני מקצה, אבל עשיתי כל מה שהיה צריך".

 דדאון: "יש עליך המון לחץ, כל העיניים מסתכלות עליך. כל ספורטאי חולם להגיע לאולימפיאדה. אני חולם על זה מגיל 9. ובאמת, האולימפיאדה שלי התחילה הכי גרוע שאפשר, באתי למקצה הראשון שלי ועשיתי שם שטות גדולה, זזתי בזמן הזינוק. לא עשיתי את זה בשום תחרות. אבל הלחץ גבר עליי שם, ונפסלתי, למרות שניצחתי במקצה. פסלו אותי בגלל תזוזה בזינוק".

מליאר: "אני חושב שלחץ זה טוב. אני, לפני תחרות, עובר חימום ואז אני הולך לעמוד מתחת למים החמים. כשאני מתחת למים, אני מקרב את הסנטר לצוואר ואני מרגיש את הדופק שפועם ממש בחוזקה".

ביננסון: "צריך להבין שעמי ומארק היו צריכים לשבור שיא עולם כדי לזכות. הרמה הייתה כל כך גבוהה הפעם. לגדל ספורטאי פראלימפי זה תהליך קשה מאוד שדורש שנים של אימונים. וכשאני מדבר על אימונים, אני מדבר על מינימום 12 יחידות ספורט בשבוע. בין האימונים שנמשכים 5־7 שעות מדי יום לבין הפיזיותרפיה, האוכל והעיסויים - אתה מייצר שגרה שאתה כל הזמן רק סביב זה. לא כל אחד יכול לעמוד בזה".

מליאר: "אחרי שסיימנו את המוקדמות, עלינו לאוטובוס ויעקב אמר, וגם אני ידעתי, ש'מי שעומד לנצח היום ישבור שיא עולם'. אני בכלל חשבתי ששלושת המקומות הראשונים ישברו שיא עולם. היה מקצה מעניין מאוד כי הוא היה צמוד נורא. אף פעם לא ניצחתי את המקצה של 200 מעורב, ולכן הייתה הרגשה מדהימה כשהצלחתי לנצח אותו. הוא הלך בדיוק כפי שתכננתי, והיה לי כיף להתחרות".

סמואל: "אנשים לפעמים שואלים אותי כמה מתרגשים לפני, מה רמת הלחץ, ואני אומרת להם: קחו את האירוע הכי מלחיץ שהיה לכם בחיים - מבחן פסיכומטרי, ראיון לעבודה שרציתם מאוד, הגשת תזה או חתונה - תכפילו אותו במיליונים ותוסיפו לכך את העיניים של כל המדינה שמסתכלות עליכם עכשיו. זאת רמת ההתרגשות והלחץ שאנחנו מתמודדים איתה. והספורטאים שכאן, כולנו, מוציאים מעצמנו את המקסימום בדיוק בנקודות האלה".

דדאון: "אחרי שפסלו אותי, דיברתי עם יעקב כדי להבין יחד איך קמים מהדבר הזה, ובאמת, אחרי שהתאוששתי, לקחתי מדליית כסף במקצה של 150 מטר מעורב, שברתי את השיא האישי שלי והרגשתי טוב במים. אחריו, למקצה של ה־200 מטר, כבר באתי עם רעל בעיניים. זה המקצה החזק שלי. רציתי להיות תחרותי ולשחות כמה שיותר מהר. לא ידעתי כמה אני מסוגל לשחות, אבל איך שהתחלתי לשחות, הרגשתי טירוף וראיתי איך המתחרים שלי מתרחקים ממני, ושברתי את השיא שלי ב־6 שניות, שזאת כמות עצומה. הרגשתי פתאום שהכל משתחרר, ואז יכולתי לבוא ל־50 מטר חופשי. זה מקצה קשה מאוד בשבילי כי אני לא מתמחה כל כך במרחק הזה, אבל הצלחתי להתגבר ולנצח אותו".

איאד שלבי (צילום:  Lintao Zhang.GettyImages)
איאד שלבי (צילום: Lintao Zhang.GettyImages)


מה עובר בראש שניות לפני קו הסיום?
סמואל: "באופן אישי, כשאני נמצאת בתחרות, אני בזון מאוד ספציפי, ואין בו שום מסיחים. אני לא נוגעת בקיר, אבל אצלנו יש קו שחוצים אותו וקול שאת שומעת שהוא פחות או יותר הצלצול הגואל מבחינתך, ואני לא מרוכזת בשום דבר אחר עד שאני שומעת את הצפצוף הזה. בזמן תחרות אני לא נמצאת באותו יקום כמו שאר האנשים. אני במקום שמחבר בין הגוף להיבטים המנטליים. אני חותרת 2,000 מטר, שזה יותר מעשר דקות עבודה. ספציפית בטוקיו גם היו תנאים קשים מאוד כי חתרנו בין 10:30 דקות ל־11:30 דקות, וזה המון זמן. את לא יכולה להרפות לשנייה אחת בתוך הזמן הזה. כשאת לא שם, בזון שאני מדברת עליו, הביצועים שלך לא טובים. המאמץ הפיזי והמנטלי הוא גדול מאוד, ואת לא יכולה לעשות שום דבר אחר".

יעקב, מה עובר על המאמן ברגעים האלו?
"יש לחץ אדיר. במטרים האחרונים אני בכלל לא מסתכל עליהם, אלא מסתכל על השעון לראות מי נגע קודם. ברגע שהם קופצים למים, אני מרגיש כאילו אני קפצתי למים. כשאיאד ניצח, למשל, אנשים תפסו אותי ולא הבנתי עד הסוף איפה אני נמצא. אלו הם הרגעים שבשבילם אנחנו, בעולם הספורט, חיים".

מארק מליאר (צילום: Dean Mouhtaropoulos.GettyImages)
מארק מליאר (צילום: Dean Mouhtaropoulos.GettyImages)


מה עושים ביום שאחרי המשחקים?
מליאר: "עכשיו אנחנו נחים. שלשום עשיתי אימון בבית, ועכשיו אני מרגיש הכל. בשחייה, אם אתה מפספס יום, אתה מרגיש את זה מיד. יש משהו שנקרא 'תחושת מים'. כדי להסביר את זה הכי טוב, צריך לדמיין איך מישהו שהיה פעם עם גבס לומד אחר כך ללכת מחדש כי הוא איבד תחושה לגמרי. צריך ללמוד מחדש".

דדאון: "אנחנו בפגרה עכשיו, וזה כמו שמארק אמר, כשנחזור נצטרך להתחיל מהתחלה, ממש כמו להתחיל לשחות מחדש".

מה השאיפה שלכם כמי שעוסקים בספורט פראלימפי?
סמואל: "התרבות היא סוכן של שינוי חברתי, ואני חושבת שכיום לספורטאים הפראלימפיים יש יכולת לדבר לא רק על העיסוק שלהם בספורט, אלא גם על מה הספורט נתן להם ואיך זה יכול לשרת ילדים ובני נוער אחרים, או איך זה יכול לשרת אדם ששובר את הגבולות של עצמו שוב ושוב, בטח אדם עם מוגבלות. הסיפור פה הוא לא רק על הנכות שאנחנו מתגברים עליה, אלא זה גם סיפור על הישגיות ושבירת תקרת הזכוכית שוב ושוב. החלום שלי הוא שיגידו 'אולימפי־פראלימפי' באותה נשימה".

דדאון: "אני לא שואף שאנשים יגידו 'אולימפי־פראלימפי' באותה נשימה, אלא אני שואף יותר לכך שישראל תוכל להתחרות במשחקים הפראלימפיים ברמה הגבוהה ביותר. שמדינת ישראל תצליח לספק תנאים טובים לספורטאים שלה, שיוכלו להתקדם ולהתפתח. אם מדינת ישראל רוצה להמשיך בספורט הפראלימפי שמתפתח מאוד בשנים האחרונות, היא צריכה להשקיע בו. אני רוצה שנצליח להתקרב למדינות כמו אוקראינה ויפן, שהפכו את הספורט הפראלימפי למקצועי".

סמואל: "אם אני מסכמת במשפט את הדברים של עמי, אז 'תודה רבה על הכפיים, אבל תביאו את הכסף לספורט'. ולכן כשאני אומרת שאני רוצה שיגידו 'אולימפי־פראלימפי' באותה נשימה, זה בא לידי ביטוי גם בדברים האלה. זה גם הזמן לומר תודה למאמנים ולצוותים המקצועיים, למועדונים, לבית הלוחם תל אביב, למרכז דניאל לחתירה, לאיל”ן חיפה, לנותני החסות האישיים שלנו וכמובן למשפחות”.

ביננסון: "צריכה להיות תוכנית ממשלתית שמקדמת את הענפים האלה, כדי שכל ילד עם מוגבלות יידע שיכולים להיות לו חיים מעניינים מאוד, אם הוא יעשה את הבחירה וילך בדרך הספורטיבית. אז אני חושב שיהיה לנו עתיד גם ב־2024, ב־2028 וב־2032