סיפורה של ד"ר יסמין אבו פריחה, מבית החולים סורוקה, הוא לא רק עוד סיפור על אישה בדואית שפרצה את תקרת הזכוכית, אלא גם סיפורה של מי שמנסה לשנות את תחלואי החברה שבה היא חיה, מן היסוד. "הרבה מאוד מהעשייה החברתית והמחקרית שלי עוסקת בקידום בריאות, עם שינוי התנהגות ורפואה מונעת", היא אומרת כעת, רגע אחרי ששבה משנת השתלמות באוניברסיטת הרווארד מטעם תוכנית וקסנר המיועדת לעובדים מצטיינים במגזר הציבורי ומהווה תואר שני במנהל ציבורי. "מה שחשוב בעיקר הוא להבין כיצד אנחנו מצמצמים את הפערים ואת כל מה שקשור לאי־שוויון בתחום הבריאות. זה קיים במקומות רבים, בין שבין מרכז לפריפריה, בין שבין יהודים וערבים. אני שמה דגש על נגישות לשירותי בריאות – לא רק גיאוגרפית, אלא כלכלית, שפתית, תרבותית".

איפה את רואה פערים כיום?
"פערים יש הרבה, גם בין מרכז לפריפריה שהם מאוד משמעותיים, ומטרידים בהתחשב בכך שישראל היא מדינה די קטנה - אין סיבה שיהיו כאלה פערים בשטח גיאוגרפי כל כך קטן - וגם בין יהודים וערבים. זה נכון בכל הארץ ולא רק בנגב. הפערים האלה באים לידי ביטוי במיקום של המרפאות ובשפה שבה ניתנים השירותים. עכשיו אנחנו רואים מהפכה בתחום, אבל הרבה שנים לא היו הרבה רופאים דוברי ערבית. בוודאי לא מספיק ביחס ל־20% מאוכלוסיית המדינה, ואצלנו בנגב אנחנו מדברים על שליש. ההערכות הן שבשנת 2050 הבדואים יהוו 50% מאוכלוסיית הנגב. גם כשיש שירותים שניתנים כיום, הם עדיין לא מותאמים לאוכלוסייה הזו בצורה תרבותית ושפתית, וזה פוגע משמעותית ביכולתו של אדם לקבל טיפול רפואי טוב. בסוף שפה היא הכלי שאני משתמשת בו כרופאה. הסטטוסקופ הוא כלי קישוט נחמד, אבל כלי העבודה הכי משמעותי שלי הוא שפה. ואם אני לא מסוגלת לתקשר עם המטופלים שלי, אני גם לא יכולה לתת להם שירות טוב".

כיצד עברה עלייך שנת ההשתלמות?
"זו הייתה שנה מאירת עיניים ונהדרת. התוכנית הזאת נעשית מתוך מחשבה שצריך לשמר את האנשים האיכותיים במערכת, לפתח אותם ולדאוג לכך שהם יישארו שליחי ציבור, וכך אני הגעתי לתוכנית וקסנר. כל זה לא היה מתאפשר אלמלא הגב שקיבלתי מהמנהלים שלי בסורוקה, וזה לא מובן מאליו. מדברים הרבה על קידום אנשים, אבל אין הרבה מקומות עבודה שעושים את זה בצורה טובה, שבסופו של דבר היא גם שירות לציבור. זו שנה שמיועדת לפיתוח אישי, עם הרבה תובנות וידע על איך מסתכלים על התמונה הגדולה, איך בונים תוכניות, מנתחים וקובעים מדיניות שהיא לטובת הציבור – האנשים שאנחנו בסופו של דבר עובדים עבורם".

עם אילו תובנות חזרת?
"אחרי שנה בארצות הברית אני יכולה לומר שהנגישות בישראל היא טובה ואפילו טובה מאוד. אבל גם לנו יש את הכשלים שלנו שאנחנו עוד צריכים לעבוד עליהם. בעקבות הקורונה הבינו שצריך גם לגשת לחברה הערבית בצורה שתהיה מותאמת, מובנת ומתחשבת בעובדה שיש לנו פערים לא רק במערכת הבריאות, אלא בחינוך, בתשתיות. יש אצלנו אנשים שהם לא בוגרי בית ספר תיכון ולא יודעים קרוא וכתוב, ואם אני מנגישה את המידע רק באופן כתוב, זה לא מספיק. יש פה הרבה מאוד גורמי עומק שמסבירים את הפערים".

תוחלת החיים בחברה הבדואית נמוכה בשמונה שנים בממוצע מתוחלת החיים במרכז. בקרב תושבי הדרום, תוחלת החיים של הבדואים נמוכה בכשלוש־ארבע שנים מזו של היהודים. "אי אפשר שלא להרגיש אי־נוחות כששומעים את הנתונים הללו", אומרת ד"ר אבו פריחה. "אני מייחסת את זה לא רק לחינוך והיעדר תשתיות, אלא גם להיעדר השקעה כלכלית, גם אם אנחנו רואים עכשיו שנכנסים יותר תקציבים. הנושא של בריאות נכנס לתוכנית החומש של החברה הבדואית, והוא לא היה בתוכנית הקודמת. אני מרגישה שיש עם מי לדבר, אנשים מקשיבים ועושים שינויים בהתאם".


באמצע הלילה

ד"ר אבו פריחה, 33, נולדה וגדלה ביישוב הבדואי תל שבע, בת בכורה בין חמישה אחים ואחיות. כשהייתה בת 5 החליטו הוריה לעבור ליישוב עומר.

"אמא שלי הייתה אשת חינוך, מורה לאנגלית בתל שבע. אבא שלי היה מהנדס דרכים. שניהם רצו שאני ואחיי נקבל את החינוך הטוב ביותר", היא מספרת. "כבר אז היה ברור שאם רוצים לשים את הילדים בבית ספר עם חינוך טוב, זה כנראה לא יהיה בתל שבע למרבה הצער, והמצב לא השתנה יותר מדי גם היום. המעבר מבחינתי לא היה קשה במיוחד. אני זוכרת שזה קרה באמצע הלילה, והיה צריך לעשות את זה מהר מכל מיני סיבות. המשפחה שנותרה שם לא אהבה את המהלך. אבל בסוף החיים שלי בעומר היו די טובים, ואני לא יכולה לומר שהייתי מקופחת בשום צורה".

איך הגעת דווקא לרפואה?
"אמא שלי חלתה בסרטן כשהייתי בת 14 וליוויתי אותה בתקופה הזאת. אני זוכרת שההגעה והליווי שלה לבית החולים השרו עליי מעין שקט. הרגשתי שיש שם מישהו שיכול לסייע לנו בתחושת חוסר האונים בזמן ההתמודדות עם המחלה. ראיתי ברופאים מלאכים עם חלוק לבן וידעתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות גם במקום הזה שמטפל באנשים ומסייע להם".

יש כיום יותר נשים בדואיות שרוכשות השכלה ומשתלבות בשוק התעסוקה. האם המודעות לכך חלחלה לחברה כולה?
"גם פה יש הרבה על מה לעבוד. עדיין אחוזי האבטלה של נשים בחברה הבדואית הם גבוהים. אומנם יש מגמה שיותר נשים יוצאות לעבוד והולכות לקבל תואר אקדמי, יש הרבה מאוד רופאות ערביות, לשמחתי גם רופאות בדואיות. יש פתגם ניגרי שאני מאוד אוהבת, שאמא שלי לימדה אותי: 'כשמחנכים גבר, מחנכים אינדיבידואל, וכשמחנכים אישה, מחנכים אומה'. אני רואה את הנשים שעובדות איתי - פרופסוריות באקדמיה, רופאות או נשים מובילות בתחומן - ושמה לב למעגלי ההשפעה שסביבן. הן יודעות לעמוד על שלהן, הן כנשים ובוודאי כנשים ערביות, ולהתעקש על הדברים שמגיעים להן, לא מתוך תחושת קורבנות. זו ללא ספק גישה שהיא חלק ממהפכה שמתרחשת כיום".

ההשפעה האמיתית

את ההתמחות בסורוקה סיימה ד"ר אבו פריחה לפני שנה. אחרי שראתה ילדים בדואים רבים במחלקות בבית החולים סורוקה, המתמודדים עם מחלות גנטיות קשות, החליטה להקים את ארגון "רודינה", שעוסק במניעה של מחלות גנטיות בחברה הבדואית ובהעלאת המודעות לבדיקות גנטיות. "רציתי למנוע את הצער הגדול הזה הן מהילדים והן מהמשפחות שלהם", היא אומרת. "לעזור לאנשים לתכנן את המשפחה בצורה מושכלת יותר. והנה, כמה שנים אחרי כן, אפשר לומר שהיום אנשים כבר יודעים היכן לעשות את הבדיקות הללו, הם מבינים שזה בחינם ולפני כן זה פשוט לא היה כך. הרעיון הוא להקל כמה שיותר, לגרום לכך שהבחירה הבריאה ביותר תהיה הקלה ביותר".

לא הייתה התנגדות לכך בקרב החברה הבדואית השמרנית?
"המטרה היא לא לשנות את האנשים. אי אפשר לשנות אנשים, אפילו את עצמי אני בקושי מצליחה לשנות. אנחנו לא צריכים להתיימר לעשות את זה. אבל את הסביבה אנחנו יכולים לשנות, ואת התנאים. אני מאמינה בזה מפן שהוא לא שיפוטי".

עד כמה קשה לנערה בדואית כיום, שרוצה להיות רופאה, להגשים את החלום?
"זה קשה מכמה סיבות. אחת מהן היא מכיוון שהחברה הבדואית היא הכי ענייה בישראל, אז הקושי הכלכלי לא מאפשר לקבל לימודים ברמה טובה. בטח שלא לעשות קורס פסיכומטרי או להירשם לאוניברסיטה. גם התרבות עצמה פחות תומכת בנשים לצאת ללמוד ולעבוד. יחד עם זאת, כאמור, אנחנו רואים שינוי, שזה מאוד משמח, ויש הרבה נשים אקדמאיות שמהוות מודל לחיקוי. אני מקווה שזה ילך וישתפר עם הזמן. אבל אלה שני הדברים העיקריים שמגבילים נשים מלהיות רופאות. אני שמחה לראות יותר נשים שמצליחות לפרוץ את המחסום הזה. אם הן לא מצליחות בארץ, הן הולכות ללמוד בחו"ל. אני מרגישה שכל אישה כזאת - זה עוד מעגלי כוח, עוד מעגלי השפעה".

יש הכוונה מסודרת לכך בחברה?
"לא מאוד, וזה הרבה פעמים תלוי בהורים. אני גדלתי בצורה פריווילגית בזכות ההורים שלי, שעשו את המאבקים. זה משותף להרבה מאוד נשים בדור שלי, שיצאו ללמוד והצליחו. יש מאחוריהן דור הורים כמו הדור של אבא שלי, היחיד מהמשפחה שלו שלמד, שאפשרו לבנות שלהם. זה הולך וצובר תאוצה. זו דוגמה מדהימה לאיך אפשר לעשות מהפכה בחברה בתוך מספר מועט של שנים. כמובן שיש לנו עוד הרבה לאן להתקדם - יש שיעור גבוה של אלימות, פשיעה, אנאלפביתיות. אבל צריך להתחיל גם מהנשים".

איך מקבלים את הנשים פורצות הדרך בתוך החברה?
"היום זה יותר מקובל מבעבר, וזה מאוד תלוי איפה. את החברה הערבית בישראל אי אפשר להכניס לסל אחד. זה שונה ממקום למקום. יש הרבה קבוצות, וכל אחת תופסת את הדברים בצורה שונה. אבל בגדול, אני מסתובבת בהרבה מקומות ומקבלת אך ורק כבוד. בשום שלב לא זלזלו ביכולות שלי בגלל שאני אישה אלא להפך. אני מקבלת פידבקים חיוביים, והרבה פעמים אנשים שולחים אליי את הילדים שלהם כדי שאייעץ להם מה לעשות ואיפה ללמוד. אני רואה שיש מגמה חיובית. זה לא אומר שקל לנשים לצאת ללמוד, אבל המגמה הולכת יותר לכיוון הזה".

מהי השאיפה שלך לעתיד?
"אני בהתלבטות כבר תקופה ארוכה. היום אני מרגישה שיש חשיבות להסתכלות במאקרו ולקביעת מדיניות, מכיוון שבסופו של דבר זאת ההשפעה האמיתית. כיום העיסוק ברפואה הוא קצת כיבוי שריפות, ומצד שני אני כן מאמינה בחיבור לשטח. אני אוהבת את המטופלים שלי ואת הצוות שאני עובדת איתו, ובעיניי אסור שיהיה ניתוק בין קובעי המדיניות ובין מה שקורה בשטח בפועל, כי אז מתקבלות הנחיות שלא מחוברות למציאות, ואנחנו רואים את זה לצערנו די הרבה".