בשבוע שעבר לא הצליחו הפלסטינים להעביר במועצת הביטחון החלטה המכירה במדינה פלסטינית עצמאית. דומני שכל מה שהאזרח אצלנו יודע הוא שעל פי ההצעה, בתוך שנה יהיה הסכם קבע בין ישראל למדינה הפלסטינית ושבתוך שלוש שנים ישראל תיסוג מכל השטחים. אבל מה היה תוכן הצעת ההחלטה הפלסטינית שהוגשה למועצת הביטחון על ידי ירדן ונתמכה על ידי הליגה הערבית?



ראשית, הדגש בה הוא על שתי מדינות. המושג שתי מדינות לשני עמים, שהוא סיסמת הדגל של מרבית הציבור הישראלי, לא מופיע! הסיבה ברורה ומהווה, לדעתי, ליבת הסירוב הפלסטיני הרצוף והמתמשך לכל הסדר פשרה איתנו: הם והעולם הערבי/מוסלמי אינם מכירים בכך שיש עם יהודי. לתפיסתם, היהודים הם בני דת ולא לאום. זאת הסיבה שהפלסטינים אינם מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. אם כך, מהו הניסוח של הצעת ההחלטה? "חזון שתי מדינות דמוקרטיות ומשגשגות, ישראל והמדינה הפלסטינית הריבונית".



בו בזמן, ההחלטה מדגישה כי יש עם פלסטיני הזכאי "להגדרה עצמית ולעצמאות במסגרת מדינת פלסטין שבירתה היא ירושלים". עם יהודי? יוק! המרכיב השני, המתקשר לראשון, הוא שהצעת ההחלטה אינה מדברת כלל על סיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. מה כן יסתיים בעקבות החתימה על הסכם קבע ונסיגת ישראל? הצעת ההחלטה חוזרת כמה פעמים וקובעת כי יסתיים הכיבוש. הפתרון של הסכסוך, על פי ההצעה, הוא סיום הכיבוש, אך לא סיום הסכסוך. הסיבה ברורה: סיום הסכסוך קשור בהחזרת הפליטים לבתיהם בישראל ובתיקון העוול הגדול שנגרם לעם הפלסטיני בנכבה, באסון שלהם במלחמת העצמאות שלנו ב־ 1948.



מרכיב שלישי מהותי קשור בסידורי הביטחון, שכל כך חיוניים עבורנו. הדבר הקונקרטי היחיד שנאמר לגביהם הוא שהם צריכים "לכבד את הריבונות של המדינה הפלסטינית". מה זה אומר? שהפלסטינים יכולים לבטל ולדחות כל דרישה ישראלית לסידורי ביטחון, בכלל זה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, בנימוק שהדבר פוגע בריבונות שלהם. הרכיב רביעי קשור לחמאס. הוא אינו מוזכר בהצעה. אולי ברמז עקיף כאשר סעיף בהחלטה מדגיש ש"רצועת עזה מהווה חלק אינטגרלי מהטריטוריה הפלסטינית שנתפסה ב־ 1967".



ההחלטה גם קוראת להימנעות מכל אלימות וטרור. איך כל זה מתקשר עם המציאות שבה חמאס שולט בעזה והאלימות היא האידיאולוגיה שלו? ליבת הבעיה היא שזה לא מסתדר. זה יסתדר רק כשהמציאות תשתנה לחלוטין בשני מצבי יסוד עתידיים שונים: או שחמאס יופל ברצועה או שחמאס ישתלט גם על יהודה ושומרון, אם בבחירות או באלימות.



אז מה צפוי לנו בהמשך הדרך? לדעתי, אבו מאזן ימשיך במרץ במלחמה המדינית- משפטית שלו נגד ישראל על מנת להטרידה ולכרסם בלגיטימיות שלה, ובמקביל תימשך ההתנגדות העממית בשטח הכוללת כמובן גם זריקת בקבוקי תבערה ושריפת ילדות. זאת תהיה האסטרטגיה המרכזית שלו ולא משא ומתן ישיר המצריך פשרות. כל זה לא מחייב את ישראל רק להתגונן ולהדוף, אלא גם לתקוף, ולא להזניח לרגע את המשפט המלא - שתי מדינות לאום לשני עמים: העם היהודי והעם הפלסטיני. מעניין לראות איזו מפלגה אצלנו תחרות זאת על דגלה. מה פשוט מזה לכל מפלגה ציונית?