בחירות 1996 היו יוצאות דופן. גם במובן הטכני, כבחירות אישיות ראשונות לראשות הממשלה. גם במובן התקשורתי. לא ברור מה הניע אז יותר את העיתונות הישראלית, האהדה לשמעון פרס או השנאה לבנימין נתניהו, אבל במבחן השורה התחתונה זה לא באמת היה חשוב. נתניהו הוצג כדמון. בבוקר שאחרי, בחירתו התקבלה כאן בתחושה שסוף העולם קרב. מי שניזון מאמצעי התקשורת היה יכול לשכוח לרגע שרוב הבוחרים נתנו את קולם לו, ולא לפרס.


שום דבר במערכת הבחירות ההיא לא היה ענייני. כולם היו מגויסים. האתיקה אופסנה במעמקי הבוידעם. בדרך לניצחון במערכה הפילו עיתונאים רבים את טיפת האמון שעוד רחש להם הציבור. זה היה שקוף. זה היה בוטה. זה נעשה באופן שאי אפשר היה להסתיר אותו או להתכחש לו. עד כדי כך, שרגע אחרי הבחירות, בתהליך שנמשך כמה שנים, החלו עיתונאים, בזה אחר זה, באופן חריג למדי, להביע את חוסר הנוחות שלהם ממה שנעשה, לעתים על ידי קולגות שלהם, לעתים על ידם ממש. לשעה קלה עלתה התחושה שהנה מתחיל כאן תהליך של הכאה על חטא. של חזרה בתשובה. של הבנה שמשהו במשחק הזה לא מתנהל הגון. שצריך לחשב מסלול מחדש.  




העתיד אכזב. בשנים הבאות התברר שההתגייסות הפוליטית הפנימית גדולה וחזקה יותר מכל הגינות והוגנות. שהאדם הוא תבנית נוף ערכיו ותפיסות העולם שלו. גם העיתונאי. "בואו לא נתחסד", אמרה שלי יחימוביץ', אז עיתונאית בכירה, שנתיים אחרי הבחירות ההן, רגע לפני המערכה הבאה של נתניהו מול אהוד ברק. "התקשורת תתגייס כולה למען הפלתו של נתניהו מראשות הממשלה. היא עשתה את זה בעבר ותמשיך לעשות זאת בעתיד... התקשורת לא רוצה את בנימין נתניהו, התקשורת מאוד מסומנת פוליטית, והיא תעבוד נגד ביבי".


יחימוביץ', ייאמר לזכותה, לא היססה לשוב ולחזור על האמת הזאת, אף שהיא בוודאי לא שירתה את עמדותיה הפוליטיות. תומכיו של נתניהו תלו אז את הציטוטים הללו שלה מעל המיטה. זה לא שהם לא ידעו את זה גם קודם. אבל הייתה תחושה שהנה, מישהו מבפנים בא ומספר לעולם שיש ביסוס לכל מה שטענו כל כך הרבה זמן.


יחימוביץ' לא נותרה לבד. "כל כותבי מאמרי המערכת ובעלי הטורים התייצבו כאיש אחד. יותר משנאה, קיימת התגייסות המונית לגרום לכישלונו (של נתניהו - ק"ל)", השלימה אותה אילנה דיין כמה חודשים אחר כך. מתי גולן, עיתונאי ותיק ובעל חוש ביקורת, הוסיף את שלו: “מדובר בקבוצה של אנשי שמאל שלא נוגעת לרעה באייקונים מסוימים. עיתונאים שבעיניהם כל מה שהשמאל עושה זה טוב ודמוקרטי וכל מה שהימין עושה נגוע בכוונות זדון. זו קבוצה של עיתונאים שאתה יודע מראש במי הם ייגעו ועד כמה הם ייגעו בו... אני שמאלני בדעותי, אבל דברים כאלה מקוממים אותי... וכשיש מידע לא נעים על ברק, אז אומרים 'עזוב, לא עכשיו' כי מה שחשוב עכשיו זה להיפטר מביבי".


סמוך לבחירות הבאות, ב-1999, היה גם לבעל הטור המשובח של "מוסף הארץ", אביב לביא, מה להגיד על הקדנציה הראשונה של נתניהו. "בשלוש השנים האחרונות התקשו עיתונאים פוליטיים ובעלי טורים לכתוב על ראש הממשלה ופעולותיו את דעתם נטו, כמו שהם אמורים ורגילים לעשות... ימי נתניהו היו ימים רעים לתקשורת הישראלית, משום שהוא הצליח לחלץ ממנה את הצדדים המכוערים שלה. לרוב היא הייתה עוינת מדי או אפולוגטית מדי, רק לעתים רחוקות הצליחה להיות עניינית. והכי גרוע: מרוב תשוקה לראות את נתניהו הולך, היא עשתה פה ושם הנחות לאהוד ברק, וזו כבר בגידה במקצוע, מעילה באמון הצבור".


עקיבא אלדר, איש שמאל קיצוני ובעל טור ב"הארץ", הודה כי “ברק נהנה מהנחות, ממבצע מיוחד בבחירות 1999". רביב דרוקר, אז הכתב הפוליטי של גל"צ, אמר אחרי הבחירות ההן כי “אין ספק שהתקשורת עשתה לו (לנתניהו - ק"ל) חיים מאוד מאוד קשים, ואני גם חושב שהרבה עיתונאים מסתובבים עם רגשי אשם".

***

מאז מערכות הבחירות ההן, של 96' ו-99', השתנו הרבה מאוד דברים. התקשורת נותרה אומנם מגויסת כפי שהייתה, אלא שהבושה אבדה לה לגמרי. אם לפני עשור וחצי-שניים עיתונאים בכירים חשו צורך להסביר את עצמם, היום זה נתפס כטורח לא נחוץ. אותם רגשי אשם שדיבר עליהם דרוקר אז, רגשי אשם שמעידים על קיומו של מצפון עיתונאי, נעלמו כלא היו. היום התגייסות פוליטית איננה עוד עבירה אתית או עיתונאית. היום איש אינו חושב שיש איתה בעיה.


אבל זה לא השינוי היחיד שעברנו מאז הימים ההם. לשינוי המרכזי השני קוראים "ישראל היום". מול אוסף גדול של כלי תקשורת ועיתונים שיתקפו את נתניהו, גם אם זה רק יעזור לקשישים לחצות את הכביש בבטחה, ישנו עיתון אחד שיחבק אותו, גם אם הוא יירה לקשישים האלה בראש. שום דבר לא ענייני פה. שום דבר לא ענייני שם. הצרכן הישראלי מקבל על מסך הטלוויזיה, מול אתרי האינטרנט ועל דפי העיתון שהוא קורא ברכבת או בשירותים, ריכוז גדול מדי של תעמולה.


ויש עוד שינוי אחד. הפייסבוק. כלי התקשורת האלטרנטיבי שבאמצעותו יכול כל ילד בן 14 להציג את העיתונאי הדגול והוותיק במערומיו, לתקן את העובדות שהוא מראה על המסך, לחשוף את הטייתו הפוליטית, ולהוכיח עד כמה הוא בוגד בערכים עיתונאיים.


אני מזכיר את כל זה משום שדי היה לראות השבוע את כלי התקשורת מתכנסים לעמדות המוצא הפוליטיות שלהם, כדי להבין שאנחנו הולכים שוב למהדורה חוזרת של 96'. אוסף מפלגות תחת המסר "רק לא ביבי" יתמודדו על קולות הבוחרים בקלפי. מפלגה של עיתונאים, עם אותו מסר בדיוק, תגבה אותם מהאולפנים. ומול זה צריך לדעת איך להתמודד. משום שלבכות על זה כבר מאוחר מדי. אם בכלל היו פעם, מתישהו, אובייקטיביות או ניטרליות או ניסיון להציג מצג של משהו מאלה, הם אינם קיימים עוד. האם זה טוב או רע? האם עיתונאי צריך או לא צריך להביע בכל אייטם את עמדתו? זה דיון חשוב, אבל אין לו שום רלוונטיות כעת. כאן ועכשיו יש צורך לקבוע כללים שיתאימו למצב הקיים. והכללים הללו מחייבים את כולנו לקבל על עצמנו הנחת עבודה שאומרת שאם האובייקטיביות מתה, יש להנשים בכל מחיר את ההגינות וההוגנות ולדאוג שלא יגוועו איתה.




***

הנה דוגמה. השבוע, ביום שאחרי ההחלטה ללכת לבחירות, פרסם עיתון "הארץ" בכותרת מאמר המערכת שלו, זה המבטא את עמדתו הרשמית, קריאה חדה וברורה: "די לשלטון נתניהו". בעיניַ שלי, זה היה מאמר מעט היסטרי שבו האשים "הארץ" את ראש הממשלה באחריות לכל תחלואי העולם הזה, אולי למעט מגיפת האבולה.


אבל זה לא העניין. ברשתות החברתיות ראיתי את גולשי הימין חובטים בעיתון על המאמר הזה, ואני דווקא ראיתי בו ברכה גדולה. לא משום התוכן שלו, אלא משום שהוא נשא עמו מסר חשוב של שקיפות. "הארץ" הודיע בו, לקראת הבחירות הממשמשות ובאות, שהוא לא מתחבא, לא משחק משחקים ולא עובד על אף אחד. אנחנו מגויסים להורדת בנימין נתניהו מהשלטון, הודיע העיתון לקוראיו, ובאופן מעשי ביקש מהם לזכור את זה בכל פעם שהם מעלעלים בו.


"הארץ", כאמור, איננו כלי התקשורת היחיד שמגויס. כמעט כולם בביזנס הזה. אבל הוא היה הגון דיו כדי להודות בכך. אגב, לא תמיד הוא היה במקום הזה. אחרי בחירות 96' הופיעה אורית גלילי, אז עיתונאית ב"הארץ", בתוכנית "שטח הפקר" ואמרה שם שהתקשורת כולה התגייסה לבחירתו של שמעון פרס. עמוס שוקן, סיפרה אחר כך בראיון, כעס עליה ושלח לה מכתב נוזפני.


אז למי הצבעתם?


וזה מה שצריך לעשות עכשיו כל עיתונאי הגון. לשים הכל על השולחן. אנחנו מבקשים כל הזמן ממושאי הסיקור שלנו להיות שקופים. אנחנו רוצים לדעת מי מקורביו וחבריו של כל חבר כנסת, רק כדי שנוכל לבקר כל הרמת יד שלו, בעד או נגד. אנחנו מקדמים את יוזמת "מאה ימים של שקיפות", כי אנחנו רוצים לדעת הכל על מי שמשפיעים על עתידנו. אנחנו מוחאים כפיים לתנועה לחופש המידע שעוזרת לנו לדעת כמה שיותר על מי שבידם להכריע את גורל ילדינו. ובכן, הגיעה העת שגם אנחנו נתרום משהו לשקיפות הזאת, שהרי גם אנחנו, העיתונאים, אנשי ציבור.


גם במה שאנחנו עושים יש כדי להשפיע על מה שמתרחש במדינה. אנחנו מפרסמים תחקירים שמביאים קריירות אל סיומן, אנחנו קובעים מי נקי ומי מושחת, אנחנו מסבירים למה הצעת החוק של ההוא הגיונית והצעת החוק של ההיא תביא לנזק גדול. לא פעם הכוח והעוצמה שיש לנו ביד גדולים מאלה של חבר כנסת שיושב בבית המחוקקים. אז הגיע הזמן שגם אנחנו נהיה שקופים.


בואו נחליט שכל אחד מאיתנו מספר כעת בפומבי למי הוא הצביע בבחירות הקודמות וברגע שיחליט, גם למי הוא מתכוון להצביע בעוד שלושה חודשים. בואו נוכיח פעם אחת ש"נאה דורש, נאה מקיים". תארו לעצמכם שיתברר שכל יושבי "אולפן שישי" מצביעים לאותה מפלגה. רק לצורך הדוגמה. האם זה יגרום לנו להפסיק לצפות בהם? לא. זה רק יביא אותנו להקשיב להם טוב יותר, באופן חשדני יותר וביקורתי יותר. והרי מי כמונו מעודד חשדנות וביקורת.


במבט ראשון זה נשמע כמו מהלך שיחליש את העיתונות, אבל אני מבטיח לכם, חברים, שזה רק יחזק אותה. כלומר את ההגונים שבה. אם נגלה שהפרשן הפוליטי שאנחנו קוראים אותו או צופים בו, הצביע עבור מפלגה מסוימת אבל לא מהסס מפעם לפעם לבקר גם אותה, נדע לחלוק לו כבוד ולהעריך אותו על כך. אם נגלה שהוא מקפיד באופן אובססיבי ללטף אותה ולהכות בכל יריביה, נדע טוב יותר עם מי יש לנו עסק.


אני מרגיש נוח מאוד להציע את ההצעה הזאת. הצבעתי בבחירות האחרונות למפלגת הבית היהודי ולמרות זאת מתחתי כאן ביקורת, פעם אחר פעם, על השר נפתלי בנט העומד בראשה, על החוקר הפרטי שהפעיל בפריימריז נגד יריבו, על כך שלא אמר אמת כשהכחיש את קיומו של החוקר הזה, על ההתנהלות הכספית הבעייתית שלו, על העובדה שהסתיר ממבקר המדינה לאן הלכו חלק מהמיליונים שהוציאה המפלגה שלו במערכת הבחירות.


אני יכול לדקלם מראש את כל הנימוקים שישמיעו עמיתי כדי לשכנע אתכם למה לסרב ליוזמה. "מדובר בבחירות חשאיות", "אין סיבה להחיל על עצמנו כללים שהחוק לא מחיל אפילו על בכירים בשירות הציבורי", "למה דווקא אנחנו", "יש כאלה שמשפיעים יותר מאיתנו ואף אחד לא דורש מהם את זה", "במקום לתרום לאמון הציבור בעיתונות זה רק יפגע בו", ועוד אלף תירוצים אחרים.


ואני אומר: בואו נפסיק לחפש איך אנחנו יוצאים הכי טוב מכל דבר. בואו נחליט פעם אחת שאנחנו מחילים על עצמנו כללים נוקשים, גם אם אף אחד לא הטיל אותם עלינו. בואו נודיע שאנחנו יותר נקיים מכולם. שאנחנו לא מנצלים את יכולת הפלפול שלנו כדי להתחמק ולהסביר למה לא, גם אם חלק מההסברים יכולים להישמע סבירים. זכרו היטב, מי שיתנגד לרעיון הזה יעיד בעיקר על עצמו.




***

בבחירות שעברו, כאמור, הצבעתי לבית היהודי. לגבי הבחירות הקרובות, אני עדיין מתלבט. כשאחליט, אדווח כאן. מתחייב.