בין השורות, אפשר היה להבחין כיצד מודה השר הסורי כי למשטר שאליו הוא שייך אין תשובות ראויות למכה הצבאית שנחתה על ארצו ביום ראשון השבוע. במוצאי אותו היום הודיעה הטלוויזיה הממלכתית של סוריה כי חיל האוויר הישראלי תקף שני יעדים צבאיים בעומק הסורי. האחד ליד שדה התעופה הבינלאומי של דמשק, והשני באזור דימאס מצפון־מערב לבירה הסורית. לשונות אש ענקיות השתוללו שם זמן רב אחרי התקיפה. ערוץ אל־ערבייה דיווח כי בתקיפה נהרגו שני פעילי חיזבאללה, אחד מהם בכיר. 


כמה שעות אחר כך אמרו מקורות באופוזיציה הסורית לערוץ כי ירדה אפלה על נמל התעופה הבינלאומי של דמשק. לדבריהם, היעד לתקיפה היה טילים מתקדמים שאוחסנו שם באופן זמני, טרם העברתם מסוריה לחיזבאללה בלבנון. למחרת הגיעה פנייה טלפונית מישראל ללשכתו של עלי חיידר, השר לענייני פיוס לאומי בסוריה. על הקו היה מכר, העיתונאי חוסיין סוויטי מה־ שבועון "א־סינארה" שיוצא לאור בנצרת. סוויטי ביקש מחיידר להגיב לאותה פעולה. 




“התקיפה הזאת, השישית במספר מצד ישראל, לא תפחיד את דמשק”, ענה השר הסורי. “היא מוכיחה שוב כי ישראל מעורבת בתמיכה בטרור העולמי שמופנה כלפי סוריה”. על האפשרות לתגובה מצד ארצו, אמר חיידר: “התגובה הסורית תבוא לפי צרכיה של סוריה, ולא על פי אג’נדות שישראל ובעלי בריתה הטרוריסטים מנסים לכפות. היא לא תגיע בהכרח היום או מחר, אלא בהתאם לצורכי ההנהגה הצבאית והמדינית בדמשק”. 


מצוקה כפולה 


מילותיו הקשות נועדו להסתיר מצוקה כפולה בצד הסורי, בבואו לתכנן פעולת תגמול נגד ישראל. בשאר אסד זקוק למלוא יכולות האש שלו במאבק נגד אויביו מבית. הבעיה השנייה היא נחיתותו הצבאית מול צה”ל. ידו של אסד אינה קשורה רק מול ישראל. הוא ישמח לגמול לאויבות השנואות שלו, סעודיה וקטאר, שאיתן יש לו חשבון דמים ארוך וכואב פי כמה מזה שקיים עם הציונים. שתי מדינות אלה יזמו ומימנו נגדו את המלחמה, שמצויה כעת בשנתה הרביעית וכמעט הביאה את הקץ על שלטונו, ואולי גם על חייו. ישראל, על פי פרסומים, למרות המכות החוזרות שהיא מנחיתה על סוריה, אינה פועלת בכוונה עיקשת להשמיד את משטרה. 


"התבונה הצבאית אומרת כי על טעות אסטרטגית לא ניתן לפצות בניצחון טקטי"; הסביר הפרשן הצבאי הלבנוני ת’אבת מוחמד. בראיון לערוץ הטלוויזיה הפרו־סורי אל־מיאדין הוא הוסיף: “הצבא הסורי פרוס על פני אלפיים מוצבים צבאיים ברחבי השטח הסורי באמצעות גדודים ופלוגות. הוא מצוי בהתנגשות תמידית בשלל האזורים. מצב הכוחות בשטח אינו מתיר להם להתפרס מחדש לכיוון האויב הישראלי. האויב מבין זאת היטב”.



אסד. צילום: רויטרס


הפרשן הצבאי אמין חטיט, קצין בכיר לשעבר בצבא לבנון, טוען כי ישראל ביקשה בתקיפה הזאת לשגר סדרת מסרים. הראשון שבהם נועד לעודד את ה”טרוריסטים”, אחרי סדרת מפלות שהם ספגו. כוונתו למורדים, כמובן. מסר נוסף כוון לציבור בישראל, “והוא בא לומר כי נתניהו, למרות מצוקתו הפנימית והאכזבה שהנחיל, עדיין אוחז ברסן כמנהיג ושומר על ביטחון ישראל”. 


שני המסרים האחרים, לדבריו, נועדו לקהילה הבינלאומית. ישראל, כך נטען, פעלה בתקיפה הכפולה על פי נוסחה שקבעה לעצמה. לפי הנוסחה הזאת, ייצא צה”ל לפעולה אם ייחצה אחד לפחות משלושה קווים אדומים. הראשון הוא מניעה של העברת נשק כימי ממשטר אסד לחיזבאללה או לגורמים אחרים, שעלולים לנהוג בו בשיקול דעת שאינו מאפיין מדינה. השני הוא פגיעה בריבונות ישראל, כמו שקרה לפני שלושה חודשים בשמי רמת הגולן - אז חדר מטוס קרב סורי מסוג סוחוי לשטחה האווירי של ישראל והופל. הקו האדום השלישי הוא מה שמכונה בצה”ל “נשק מפר איזון”. 


ביטוי מתנשא אומנם, שמסתיר מאחוריו מאמצים מצד חיזבאללה (ולעתים גם חמאס) לפגוע בעליונות האווירית של ישראל. כאלה הם, למשל, טילי היאחונט מתוצרת מוסקבה, הנחשבים לאחד האמצעים המתקדמים בעולם לפגיעה במטרות יבשתיות מתוך הים. מערכת נוספת היא טילים נגד מטוסים מסוג SA־17, אף הם מייצור רוסי. אמצעים אלה ודומיהם, אם יגיעו לידי חיזבאללה, יגבילו משמעותית את יכולת התנועה של מטוסי הקרב ומסוקי הקרב של צה”ל ויעמידו אותם בסכנה. 


מטרה עליונה


במשך שלוש שנים, כמעט מראשית המלחמה שנועדה להפיל את משטר הבעת’, העלו אסד ומקורביו תלונה מתמדת כלפי ישראל, שנשמעה מופרכת לאוזן הישראלית. לפי הטענה הזאת, מסייעת ישראל למורדים במאמציהם לזרוע טרור בסוריה ולערער את יציבותה. ירושלים התייחסה לדברים האלה כהבלים - עד ימים אלה. בסוף השבוע פרסמו פקחי האו”ם המוצבים ברמת הגולן (אונדו”ף) סדרת דוחות שהעניקו לטענה הסורית חותמת של כשרות. הדוחות, שמסכמים שנה וחצי של פעילות מצד המשקיפים, נכתבו עבור 155 המדינות החברות במועצת הביטחון. 


הם מכילים תיעוד של מגעים בין צה”ל לנציגי המורדים הפועלים מעבר לגבול. הפלג הדומיננטי ביותר ברצועת הגבול עם ישראל הוא ארגון הג’יהאד ג’בהת א־נוסרה (חזית ההצלה). אנשיו השתלטו, בסיוע פלגים דומים, על רצועת הכפרים הסמוכה לגבול. הם אלה שהצליחו לכבוש לפני כמה חודשים את מעבר קוניטרה מידי חייליו של אסד. עדויות משקיפי אונדו”ף מעוררות מחשבה, ויש יאמרו כי אף דמיון. אומנם ישראל מקבלת לתחומה פצועים רבים מן הקרבות (עד כה נקלטו בבתי החולים בצפון 1,400 נפגעים), אבל לפי פרסומי האו”ם מתברר שהמגעים לאורך הגבול אינם הומניטריים בלבד. 


במשך שלושה חודשים, ממרץ עד מאי השנה, תיעדו הפקחים 59 מפגשים בין קציני צה”ל למורדים, שאינם פצועים. פעם אחת לפחות מסרו הישראלים לעמיתיהם בצד הסורי שתי קופסאות מסתוריות. ב-27 באוקטובר הבחינו הפקחים במעבר של שני אנשים מהצד הסורי לתוך ישראל, בחסותם של קציני צה”ל. הם לא היו פצועים. דוחות אונדו”ף טוענים כי צה”ל מקיים מגעים עם גורמים בצד הסורי, נוסף על הענקת טיפול רפואי לפצועים. 


המגעים האלה עשויים להסביר מדוע מקפידים המורדים החמושים לא לתקוף את ישראל. בעת הזאת יש להם מטרה עליונה, והיא להביס את אסד ולבסס את שלטונם באזורים ששוחררו מידיו. אם יבצעו פיגועים נגד ישראל, הם ייצרו לעצמם אויב שני, גדול ומסוכן מהמשק טר הסורי, שעלול להביא עליהם כליה. אפשר כי בעתיד, אם יצליחו במשימתם, ישנו את המדיניות הזאת. בינתיים, יציק רת קשרים עם ישראל היא נדבך חשוב במיסוד הנוכחות שלהם באזור. סיבה שנייה היא פטרוניהם. “חזית ההצלה” זוכה לתמיכה ומימון של ממשלת קטאר. לזו אין אינטרס להתסיס את יחסיה עם ישראל, הצוננים ממילא. לו היתה לקטארים סיבה טובה, הם היו דואגים לחמם את הגבול מרחוק. זהו תסריט העלול להתרחש בכל רגע, אם יחסי ישראל וקטאר יחריפו. 



אמרנו לכם


הסיפוק הרב שמצא המשטר הסורי בדוחות האו”ם מובן בהחלט. את צהלות ה”אמרנו לכם” אפשר היה לשמוע מדמשק ועד קצרין. עבור משטר הבעת’ הסורי הייתה זו הוכחה ניצחת לטענתם העיקשת כי ישראל תומכת באויב. אבל תוגתו של אסד אינה בהכרח אינטרס ישראלי. ירושלים צריכה להק קשות על עצמה בשאלות, האם ההימור על המורדים הוא הדבר הנכון, או שמא עתיד היציבות בגבול הצפון תלוי דווקא בהישרדותו של המשטר. תמיכה בפלק גים האלה טומנת בחובה סכנות רבות. הנאמנות שלהם מתחלפת, גם הדמויות שעומדות בראשם, ומי שהיום מקפיד לא לפעול נגד ישראל עלול להפוך את עורו מחר. 


יש ללמוד את לקח העימוק תים עם אחיהם הפלסטינים: ביום הדין, אם יבוא, יהיה קשה מאוד לנהל נגדם לוחמה יעילה, כי מדובר בארגון גריק לה נטול מוסדות או מחנה קבע, שאנשיו מסתתרים בשכונות מגורים. ישראל הצטיינה בעשורים האחרונים בסדרה של הימורים שגויים. בסוף שנות ה-80 היא אפשרה לחמאס להיבנות מקרב האגודות האסלאמיות ברצועה, מתוך שיקול מוטעה שזו הדרך הנכונה להחליש את פת”ח. המינהל האזרחי ברצועה, שהוביל את המדיניות הזאת, לא ידע בזמן אמת לאבחן את הפת”ח כגורם הפחות קיצוני, ולמעשה טיפח סוס טרויאני. 


עם כניסת צה”ל ללבנון ב-1982 צפצפה ישראל על השיעים ומיהרה לכרות ברית עם אצילי הארץ, הנוצרים. בכך היא סללה את הדרך עבור טהרן להעניק חסות לשיעים המקופחים, ולהוציא מתוכם את חיזבאללה. כיום, לעתים נדמה כי ישראל אינה מתאמצת להבחין ביתרונות המשטר בדמשק. הוא חילוני (תכונה חשובה מאוד במזרח תיכון מתחרד), אינו מחרחר מלחמה נגד ישראל, ונשען על העדה העלאווית. התכונה האחרונה מרחיקה אותו מהזרמים הקיצוניים ביותר בעולם הערבי, שברובם הם סונים. אומנם חובה על ישראל לקרב אל החזה את האדונים החדשים בצדו השני של הגבול, אבל אין לשכוח שמדובר במיליציות סוניות בעלות נטייה משתנה לגילויי קיצוניות. אם מישהו במערכת הביטחונית חושב שעל אלה אפשר לבנות כי ישקמו את סוריה ויבנו בה חברה חדשה – הריהו מהמר קל דעת.

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.