החבר העזתי התקשר ובקולו הייתה שמחה מרוסנת. זה היה באמצע אוקטובר, חודשיים בערך אחרי המלחמה. הוא תהה אם אוכל לעזור לו במציאת עבודה בישראל. השאלה בפני עצמה דרשה בירור. ״איך תצא משם?״, שאלתי. ״אמרו שישראל נותנת אישורים ל-5,000 פועלים מעזה״, הוא ענה.

ביומיים שלאחר מכן קיבלתי עוד שלוש פניות כאלה ממכרים ברצועה. המקור להן היה שר בכיר ברשות הפלסטינית, חוסיין א-שייח, שמנהל את המגעים עם ישראל בתחום האזרחי. א-שייח התראיין לכלי תקשורת פלסטיני ואמר כי בקרוב יוכלו אלפי עזתים לצאת לעבודה בישראל. הבשורה חוללה שם, ברצועה, התרגשות רבה.
״אני פוחד שלא ייתנו לי לצאת״, התוודה אותו מטלפן בעברית השגורה שבפיו. הוא בן 62, פועל בניין נטול השכלה פורמלית, שהקים לעצמו שני בתים מעבודתו בישראל, ומתגעגע אליה מאוד. ״חמאס עושים מה שבראש שלהם. הם יכולים להגיד לך, 'אתה לא יוצא'. בינתיים אין כאן חיים. הכל מת. יש אוכל, אבל אין כסף לקנות אותו״.

למחרת חזרתי אליו עם תשובה. הפרסום אצלכם, אמרתי לו, היה מוקדם מדי. יש דיונים, אבל אין סיכום וגם לא ראשיתו של סיכום. א-שייח, התברר, פיזר תקוות מוקדמות. ״חבל״, הוא ענה, ״אתה לא יודע כמה כולם כאן שמחו״.
מעבר לגבול, ביישובי עוטף עזה, שוררת אכזבה. רק שכאן הייאוש הרבה יותר נוח. גם הם, הישראלים, נכנסו למערכה בחרדה גדולה ובתקווה, אבל יצאו ממנה בתחושה שהפסקת האש היא לא יותר מהפוגה בדרך לעימות הבא. אף שמילון המושגים של ממשלת ישראל ושל צה״ל יתעקש לכנותה ״מבצע צוק איתן״, זו הייתה מלחמה. מלחמה, כי 72 חללים נפלו מאש חמאס והפלגים האחרים. כי במשך 50 יום עמדו יישובים ישראליים תחת אש. מלחמה, כי צה״ל הפגין בה את מלוא יכולתו הטכנולוגית בטילים, באמצעי מודיעין ובריגול אחר האויב. מלחמה, כי חצי מדינה הוכנסה מאונס למקלטים, והתל אביבים, שרובם נטולי מקלט, התוודעו לחדרי המדרגות כפי שלא ידעו אותם מעולם. מלחמה, כי את מידת ההרס שנזרע ברצועת עזה ובמרקם החיים שלה, יש המעריכים כי לא ניתן יהיה לשקם אפילו בעשור הקרוב.

״מבצע״ הוא הכינוי הראוי לפעולה כירורגית. חטיפת דיראני הייתה מבצע. החיפוש אחר שלושת הנערים מגוש עציון היה מבצע. שחרור בני הערובה באנטבה היה מבצע. לישראל מסורת של הקטנת אירועים כואבים באמצעות מילים שנלקחו ממכונת הכביסה הלאומית. למלחמת לבנון קראו ״מבצע שלום הגליל" גם אחרי שהלכה והסתבכה לכדי שקיעה בבוץ ובדם. טוב שהפלסטינים המציאו לשני העימותים הגדולים נגד ישראל את המילה ״אינתיפאדה" (התמרדות, התנערות), שאם לא כן, היינו מכנים אותם ״מבצע בקבוק תבערה" או ״מבצע הר הבית".
 
למה לעסוק בקטנות. מוטב להתרכז בעיקר, והוא מטרתה העליונה של המלחמה הזאת. ״כתשנו את חמאס ואת הג׳יהאד האסלאמי בצורה חסרת תקדים. הם לא ספגו מכה כזו מאז הקמתם״, אמר בנימין נתניהו בראיון לח"מ בראשית אוקטובר השנה, חמישה שבועות אחרי תום המערכה. ״מגדלי הטרור קרסו ומפקדי הטרור חוסלו. פגענו ברקטות שלהם, השמדנו את המנהרות שלהם. אנחנו נתנו להם מנה אחת אפיים״.
 
אבל חיי לוחמי חמאס, הגם שמותר ואף לגיטימי היה ליטול אותם בנסיבות הקרב, אינם מטרה בפני עצמה. את מקומם ימלאו אחרים. גם הרס המנהרות הוא מטרה משנית. חמאס החל לשקם אותן במרץ מיד לאחר הקרבות, הפעם בלי בעיה של חומרי בניין, שהרי מלאי הריסות הבטון שהותירו הקרבות מספק די והותר חומר להקמת מנהרות חדשות. גם ההרתעה, ביטוי שהפך בשנים האחרונות מהישג לאמצעי של ניחומים עצמיים, כנראה כבר אינה בתוקף. שאם לא כן, הייתה הזרוע הצבאית של חמאס מורתעת כבר אחרי המערכות הקודמות, ובראשן עופרת יצוקה (2008) ועמוד ענן (2012).
 
המטרה העליונה במערכה הזאת הייתה להביא שקט לעורף הישראלי, ובמיוחד ליישובי הדרום ועוטף עזה. היא לא הושגה. איש לא באמת חתר להשיגה. הסתפקו בהרס מנהרות ומשגרים ובאבידות שנזרעו בקרב האויב. אבל כאשר עשרות משפחות בישראל מאבדות את יקיריהן, ושבעה מיליארד דולרים נגרעים מכספי המדינה, ואוכלוסייה נרחבת חווה טראומה לאורך שבעה שבועות -היה מצופה שהמלחמה הזאת תניב הישגים דרמטיים יותר. במקום זאת, ביום שישי שעבר, ארבעה חודשים בלבד אחרי המלחמה, קיבלו תושבי אשכול מתנה מחמאס -רקטה.
 
חיל האוויר יצא בתגובה לתקוף מתקן של חמאס ליד חאן יונס, אבל מה כבר תעשה תקיפה לילית, שלא עשתה מלחמה ארוכה. ״צוק איתן לא הסתיים בהכרעה״, הבהיר יאיר לפיד, בביקורו בתחילת השבוע ביישובי עוטף עזה, ״לא הייתה גם הכרעה מדינית. הממשלה הזאת חששה ללכת להכרעה מדינית. עוד לא מאוחר מדי. עוד לא הועבר
 
הכסף לשיקום עזה, ולא מאוחר לדרוש את פירוז הרצועה תמורת שיקומה, וללכת למהלך מדיני אמיץ שיביא לתושבי הדרום שקט וידיעה שצוק איתן לא היה רק עוד סבב, אלא הפעם האחרונה שבה יורים על בתיהם״.
 
היי, הנה דאע״ש
 
כבר בשש אחרי המלחמה היה ברור לתושבי עוטף עזה, שאת הפרמיה הם אומנם שילמו, אבל את הפוליסה לא יקבלו. שהם אינם יכולים לצאת בשלווה מביתם ולהיות
 
רגועים כמו תושבי חיפה, תל אביב וירושלים, שלא ייקלעו לזירת שיגור במהלך היום. אף שמדובר באינטרס לאומי ובסוגיה הנוגעת למחצית מתושבי ישראל, איש אינו יודע לאן הגיעו השיחות עם חמאס ומה הושג בחדרי חדרים. מה הובטח לחמאס בתמורה להפסקת האש השבירה, ואם נמשכים המגעים. הציבור הישראלי מקבל זאת בשלוות נפש, אבל מדובר במלחמה מסתיימת, והסכם הפסקת האש - או היעדרו של ההסכם - מוסתר מעין הציבור.
 
״אחרי 72 הרוגים ישראלים, למעלה מ-2,100 הרוגים פלסטינים ו-50 ימי לחימה, מבלי שהקבינט דן בהסכם ואישר אותו, זכות הציבור בישראל לקבל הסבר על פרטי ההסכם או ההבנות, וחובת הדרג המדיני לספקו״, כתב ראש השב״כ לשעבר יובל דיסקין בעמוד הפייסבוק שלו מיד לאחר המלחמה. כמה שבועות לפני כן, בעוד התותחים רועמים, טען דיסקין: ״הסתתרות מאחורי עמימות של היעדים הצבאיים והמדיניים מעידה על חוסר ביטחון של ההנהגה הישראלית ומתפרשת רע אצל חמאס. זו הסיבה לכך שהגיע הזמן להפנים, כי נוסחת ה׳שקט ייענה בשקט' אינה רלוונטית כבר מיומה הראשון. מהותית, פרקטית והסברתית ההיגיון המנחה צריך להיות - כעומק הפירוז והפיקוח הבינלאומי, כך עומק המחוות לרצועה".
 
במלחמה הזאת שני הצדדים הפסידו, ובאותם פרמטרים. נהרגו אנשים, נזרע הרס, והקופה הציבורית דולדלה. ישראל אומנם הרסה והרגה יותר הודות ליתרונה הצבאי, אבל תנועת חמאס השיבה לעצמה את הכבוד שאבד. ערב המלחמה נאנקו ראשי חמאס תחת ביטויי בוז של הפלגים האחרים. הזרוע הצבאית של התנועה הקימה כוח מיוחד לרדיפת משגרי קסאמים מן הפלגים הסוררים, וכונתה בלעג ״משמר הגבול של ישראל". מאז מערכת עמוד ענן, ובמשך יותר משנה וחצי, נצרה חמאס את האש ולא ירתה לשטח ישראל. צה״ל התייחס לצעד הזה כאל דבר מובן מאליו ולא כאמצעי לבניית אמון. כל אימת שנורו רקטות לשטח ישראל, תקף חיל האוויר את חמאס, אף אם היוזמה יצאה מפלג אחר. גם מקהיר אנשי חמאס ספגו רפש. הם כונו ״הזרוע הצבאית של האחים המוסלמים", ובתקשורת המצרית נפתח מסע דה-לגיטימציה נגדם, שפגע מאוד בתדמיתם בעולם הערבי. במערכת צוק איתן מחקה הזרוע הצבאית את הבושה שדבקה בה בשנתיים שקדמו לכך. ברחוב העזתי יש המתעבים את חמאס ויש המעריצים אותה, אבל אין מי שיגיד כי היא ניגפה לפני הצבא הטכנולוגי בעולם.
 
לא רק שהייתה זו מערכה נטולת ניצחון, שלא השיגה את יעדיה, שקצה נעטף בחוסר שקיפות - נוסף על כל אלה, לא הייתה מלחמה מודחקת ממנה. ארבעה חודשים חלפו,
 
ואת עיקר השיח על צוק איתן תפסה השאלה המשנית, האם מוחמד דף חי או מת. בצירוף זמנים מקרי, מיד לאחר תום המלחמה, כבש ארגון ״המדינה האסלאמית״, דאע"ש, את העיר השנייה בגודלה בעיראק, מוסול. ראשי דאע"ש המשיכו אחר כך במסע כיבושיהם, ובמקביל הגו סדרה של מופעים למצלמה, שהסתיימו בעריפת ראשיהם של השחקנים הראשיים. מהירות הבזק שבה התקדם הארגון, והזוועה שאפיינה את מעשיו, לכדו את עינה של התקשורת הישראלית. העיסוק ההכרחי בעזה, שאמור היה לעורר שאלות בוערות בשיח הציבורי בישראל, נדד לעיראק ולסוריה ולהתמקדות בארגון הסוני הקיצוני, שסכנ-תו לישראל בעת הזאת בטלה בשישים.
 
דאע"ש נפל לידי ראש הממשלה נתניהו בזמן הנכון. התקשורת לא לחצה עליו לספק תשובות בנוגע למצב ברצועה, והוא היה חופשי ממתן דין וחשבון לציבור בנוגע לכישלון המטרה העליונה של המלחמה. כשהזכיר את חמאס, היה זה בעיקר בכפיפה אחת עם דאע"ש. נתניהו הרבה לטעון כי אלה דומים לאלה - מסקנה קלושה, שאין לה אחיזה רצינית במציאות. הזרוע הצבאית של חמאס אינה נלחמת נגד האוכלוסייה שעליה היא שולטת, ואינה בוזזת, אונסת ורוצחת את בניה. גם הקרבה של שתיהן לאסלאם, שעליה נשענת ההשוואה, חוטאת לאמת. דאע״ש הוא ארגון פשע, שמתעטף בדת כאצטלה להסתיר את עוונותיו ולהצדיקם. הקשר האמיתי שלו להלכה האסלאמית קלוש.
 
כולם מנסים לברוח
 
ביום שני דיווח עיתון ״הארץ״ בכותרתו הראשית כי 170 פלסטינים לפחות ניסו להסתנן לישראל מאז תום המערכה. לא מתוך רצון לבצע בה פיגוע, אלא בתקווה קלושה למצוא כאן עבודה או חיים חדשים. אלפים נוספים עזבו את עזה בחודשים האחרונים בדרך הים למדינות ערביות או מערביות.
 
גם אתם ואני היינו בורחים משם לו יכולנו. תושבים ברצועה מדווחים על הרס רב מערכתי. בתשתיות, בכלכלה, גם בנפש. במזרחה של הרצועה, מבית חאנון בצפון ועד פרברי רפיח בדרום, מתקיימים רבים ממימיהן של 400 בארות שנחפרו. חלק מבארות אלה נהרס והזדהם. בשיאה של המלחמה הרסו מטוסי צה״ל את מאגר הדלק המשמש להפעלת תחנת החשמל של עזה. תחנה זו מספקת פחות ממחצית מאספקת החשמל ברצועה. ביום של שגרה סובלים התושבים משש שעות ללא זרם.
 
שיעור האבטלה הרשמי אינו ידועבמדויק, אבל לפי ההערכות, 30% מבני 16 ומעלה אינם יוצאים בבוקר לעבודה. כוח הקנייה של התושבים עלוב. כשאין מי שיוציא כסף מכיסו, אין גם מי שיתפרנס מהכסף הזה. צה״ל מדגיש כי מעברי הגבול ארז וכרם שלום פתוחים למעבר חולים וליציאת סחורות, ולכן אין סגר על הרצועה, אבל ממשיך להטיל אותו בשלל צורות אחרות. ישראל חסומה בפני תושבי הרצועה כשוק תעסוקתי. כמוה מצרים, שמסרבת לפתוח את מעבר רפיח ליציאת פלסטינים לסיני, כחלק ממערכת הענישה שלה כלפי חמאס. התעשייה ניזוקה אנושות בעקבות תקיפות חיל האוויר שפגעו במפעלים. גם החקלאות. חלק משטחי הגידול הופקעו מרחוק על ידי צה״ל, שהכריז על רצועת ביטחון שאסור להתקרב אליה, סמוך לגדר הגבול לכל אורכה. מי ששדותיו אינם מצויים בתחום הרצועה, עדיין סובל מקשיי הסגר. עד לאחרונה אסור היה לחקלאים או לדייגים לייצא את סחורותיהם לגדה המערבית. באחרונה הותר להם לעשות זאת במשורה. עד אז הם נאלצו לסחור עם מדינה שלישית, מה שמייקר מאוד את המשלוח. לישראל עדיין הייצוא אסור.
 
המנהרות לסיני, שרובן היו אזרחיות ושימשו ערוץ לייבוא, לייצוא וגם למעבר אוכלוסייה, נחסמו, ובכך חוסל ענף מסחרי משגשג שגלגל בימיו הטובים כרבע מיליארד שקל בשנה. ענף הבנייה, שהיווה 28% מהתוצר המקומי, הומת כמעט לגמרי. ישראל צמצמה בשנים האחרונות את ייצוא המלט, החצץ והברזל לרצועה, שמא הם ישמשו לבניית מנהרות. המנהרות נבנו בכל זאת, אבל הענף שהעסיק בשיאו 24 אלף עובדים, צומצם מאוד והוא מעסיק כיום פחות מ-7,000. האישור שהעניק צה״ל להכניס חומרי בניין לרצועה בעקבות צוק איתן, מוצא את ביטויו לאט ואינו מדביק את הצורך בשיקום הבתים שנהרסו במלחמה. עוד לפני שזו פרצה, חסרו ברצועה עשרות אלפי יחידות דיור.
 
היסוד הנפשי
 
דרישת חמאס לפתוח מחדש את שדה התעופה ולבנות נמל ימי, שיאפשר לתושבי הרצועה קשר עם העולם הרחב, נענית בשלילה על ידי ישראל. ראשי חמאס חישקו את עצמם והבטיחו לציבור שינוי בסוגיה זו. הפער בין ההבטחה לאי המילוי שלה מביך אותם, והוא משמש אחד המניעים לירי התזכורת לעבר יישובי עוטף עזה שקרה לפני שבוע - ועלול לחזור. ישראל מנמקת את צעדיה אלה בצרכים ביטחוניים, אבל בתום עשור של סגר, הסכנה הנשקפת אליה מרצועת עזה רק הולכת וגדלה.
 
״אנחנו נמצאים בכלא אחד גדול״, אומר פאיק עבד אל-ראוף, תושב העיר ג׳באליה. ״מי מדבר על עבודה בכלל. אפילו לנופש עם המשפחה אין אפשרות לצאת. גם אם לא למצרים, אני רוצה נגיד לצאת למדינה אחרת. אי אפשר. המצרים נוקמים בנו בגלל המתיחות עם חמאס, והישראלים בגלל המצב. שניהם ביחד סוגרים אותנו בתוך עזה״.
 
״הבעיה העיקרית איננה התשתיות״, אומרת מ', עיתונאית שעובדת עבור כלי תקשורת זרים, ״יש כאן הכל. אוכל, מים, חשמל. אומנם בהקצבה, אבל עם זה אפשר להסתדר. הבעיה היא צלם האדם. לא בטוח שאפשר לשקם את זה. אנשים ראו כאן מראות שבני אדם רגילים לא אמורים לראות. מוות והרס בכל מקום. ילדים גדלים לתוך הריסות של בתים. אני לא יודעת איזה עתיד יכול לצמוח מזה לכם ולנו״.
 
על פי נתוני הממשלה הפלסטינית, כ-10,000 תושבים ברצועה איבדו את בתיהם. מ' אומרת כי כולם מדברים על השיקום האורבני, אבל איש אינו פנוי לעסוק בהשלכות הנפשיות. היא אינה מתכחשת לצורך של ישראל להגן על עצמה. היא מבינה שמטוסי צה״ל והטנקים שלו תקפו פעילי חמאס ומתקנים של הפלגים החמושים, ולא ירו באופן שרירותי לתוך האוכלוסייה. גם כלפי אנשי חמאס יש לה טענות, על כך שהביאו את תושבי הרצועה למצב הזה. דבריה הם קינה על מצבו של האזרח, שנפל קורבן לכוח של שני הצדדים.
 
״אנשים קיבלו אזהרה שהבית שלהם הולך להיהרס, ונדרשו לפנות אותו בתוך כמה דקות. תחשוב על זה. כמה דקות, והבית שלך איננו. בית זה קיום. זה זיכרונות. זה ילדות. אתה נשאר בחיים, אבל מוחקים את כולך ברגע אחד״.
 
רצועת עזה הייתה מאז ומעולם שטח שהופקר. המצרים הפכו אותה לבסיס יציאה לפיגועים עבור פדאינים, ולא התעניינו בה הרבה מעבר לזה. במלחמת ששת הימים נפטרו ממנה בהקלה. ישראל מעולם לא ראתה ברצועה חבל ארץ שצריך לטפח, אלא צרה ביטחונית ומאגר בלתי נדלה של כוח עבודה זול.
 
תנועת חמאס, לעומת זאת, לא השכילה למנף את התשוקה הישראלית להיפטר מהצרה הזאת לכדי סטטוס קוו רגוע. תושבי הרצועה נפלו אף קורבן להתנכרות מצד ממשלות המערב, שמענישים את תושביה, במקום להעניש את שליטיהם. צוק איתן? עופרת יצוקה? עזה, ואיתה יישובי עוטף עזה, זקוקים לנס פך השמן.