"כתיבת הספרים שלי מעניקה לי עונג ואתגר לא קטן", מודה הסופרת דלית אורבך, רגע לפני יציאת ספרה החדש “חתיכת סיפור" בהוצאת ידיעות אחרונות. “האם זה יוביל למסלול שישנה את מפת הכוכבים שלי? אין לי מושג. אני מקווה שיום אחד אוכל להתפרנס מכתיבה בלבד. שאוכל לשבת בנחת ולכתוב. אבל בינתיים אני נהנית מהדרך".



דרכה של אורבך אכן עשירה ומגוונת: לצד כתיבת ספרים (“קונפטי", 2002 ; “קיפודים", 2005 ; “וזה הסוף", 2007 ; “בדידותו של קורא המחשבות", 2010 ; “יותר מדי נינה", 2011), היא גם אשת פרסום ותיקה שצברה ניסיון רב לאורך השנים כקופירייטרית.



האם יש יצירות מוקדמות שלך שהיית משנה או גונזת?



“אני חושבת שעם כל ספר אני מתבגרת. בספרים הראשונים אני יכולה למצוא כמה מחלות ילדות, שאינן בספרים האחרונים. כמו למשל האגו האישי שראשו המכוער נדחף פה ושם או שנינויות מילוליות שבאו בכלל ממקצועי השני - קופירייטרית, שאין מקומן בספרות. אבל לא, לא הייתי גונזת. הייתי אולי מכניסה את הספר הראשון למקלחת טובה ומורידה כמה תאים מתים. אבל כמו שיש סרגל גובה על קירות של משפחה, שבו מודדים את גובה הילד, אני מרגישה שהספרים שלי הם כלי המדידה שלי להתפתחותי. אני אוהבת כל אחד מהם".



יש ספר שלך שהיית מכניסה לתוכנית הלימודים?

“אני יודעת שאת ‘בדידותו של קורא המחשבות’ מלמדים באיזה קורס לתואר בפסיכולוגיה. האמת שזה די הפתיע אותי. אולי עוד לא השתחררתי מהתחושה שאני כותבת לעצמי ולא לאחרים. אני יודעת שזה נשמע משונה, אבל בכל פעם שספר יוצא, אני המומה שאנשים מכירים את הדמויות. זה הרי רק בראש שלי. הדמיון שלי המציא משהו, ופתאום אנשים שאני לא מכירה עוברים איתי את המסע שעברתי לבדי.



“מכיוון שיש לי שלושה ילדים וחלק מהסיפורים שהם לומדים במערכת החינוך דידקטיים לטעמי ומיובשים ברמות על, והחדשים כתובים ברמה לא משהו, אולי יום אחד אתיימר ואעז לחשוב שגם מקומי שם. כרגע קטונתי".



ותודה למנגנון ההדחקה

 אורבך, ילידת 1964, אינה רואה בספרים כלי להעברת מסרים פוליטיים או חברתיים הרי גורל. “מסרים הרי גורל? כמו מה?" היא מתקוממת. “ומי הסופר שחושב שדעתו שלו היא הנכונה והמסרים הרי הגורל שלו הם המתאימים לכולם? התפקיד שלי, כמו שאני תופסת אותו, הוא לעניין, לשעשע, לסמם. למלא את הראש בממתקים. אני לא מחנכת אף אחד. אני רק מנסה לייצר חבילת נופש זמנית.



“אני לא אומרת שאין ספרים ששינו את המפה. מספיק לקרוא את ‘כמעיין המתגבר’ ששינה דעה של דור שלם. במקרה של איין ראנד זה התאים. אנשים רצו להיות אינדיבידואליסטים, וזה נפל על אוזניים קשובות. אז לפעמים הסופר הוא שופר של רחשים תת קרקעיים של אנשים ולפעמים בכלל לא. זה מה שיפה בספרים. אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה. להתחבר לאיזה חלק שבך שהספר לוחץ עליו.



“אבל גורל הוא דבר כל כך אישי ומיסטי ולא ידוע, שגם כשכתבתי את ‘חתיכת סיפור’, שעוסק בגורל, הפלגתי בדמיון של פחדים ותעתועים. כי זה מה שמעניין אותי כרגע. אם יש שם מסרים חשובים? לא בהכרח. יש שם סיפור. זווית אחת של הסתכלות רגעית על החיים. אחת מני רבות.



“ואם כבר יש ספרים חשובים, אז חשיבותם היא בזה שהם פותחים את ‘בופה’ המחשבות. הם מוציאים אותך מהקופסה ומגוונים את צורת ההסתכלות שלך על דברים. לא יותר מזה".



מה עוד היית משנה במציאות שלנו?

 “אם הייתי יכולה, הייתי ממציאה מנהיג, אחד כזה שאני אאמין לו, שכולנו נאמין לו ושהוא יאמין לעצמו ויוכל לנווט את המדינה הזאת למקום מבטחים. כבר יצאנו לרחובות, היינו הרואיים והנפנו את תחתוני המחאה החברתית. הרגשתי לרגע כמו מחוללת המהפכה. ואז כולנו התפזרנו בשקט הביתה וישבנו בחושך וחיכינו לראות מה יצא מזה. ואז פתאום כולם הבינו שהרוב הזה שמחזיק את כולנו פה, הוא בכלל לא כוח. הוא נאיבי. והוא עדין.



“אני חיה ממשכורת אחת. שלי. מגדלת שלושה בעזרת בעלי, תיכף גרושי, ומקווה לטוב. בתור פרילנסרית, שכותבת פרסומות וקמפיינים וחוטאת בכתיבת ספרים, אני חייבת לקושש את לחמי. ואני מקוששת. אפילו לא מלקטת. ותודה למנגנון ההדחקה המשובח של כולנו שמנסים לחיות את הרגע ולא לחשוב על מחר. כי אין לנו מושג מה יהיה ואיך נשרוד. וזאת הפכה להיות הנורמה. מחכים לגודו. ואין גודו. יש השרירים האישיים שלך ואלה שנותרו מההורים שלך וזהו. וכולנו ממלמלים: יהיה טוב".



כבר לא לבד

אני תופסת את אורבך בעיצומה של תקופה סוערת בחייה, לאחר שהחלה בהליכי גירושים מבעלה זה 20 שנה. “אלו גירושים טובים. הדדיים ובלי משקעים", היא מספרת. “זו לא טלטלה. זה מוות טבעי. או יותר נכון, המשך חיים טבעי. נשארנו חברים ובעלי אפילו עיצב לי את הכריכה של הספר, כמו שעשה לכל ספרי הקודמים".



את מסיימת את הפרק הזה בחייך עם תובנות כלשהן?



“כל שינוי מצמיח ומלמד, וגם זה. פתאום מזוגיות לעבור לאי־זוגיות, זה שינוי. אבל תמיד הייתי אישה עצמאית ובלתי תלויה, כך שזה לא שהקיר שנשענתי עליו נפל. הקיר שלי הוא פנימי והוא נשאר יציב".



בעקבות השינוי, את חשה שחלק בך נולד מחדש?



“אני חושבת שבשנים האחרונות קצת נולדתי לי. הכוונה היא שהתחלתי לחבב אותי. אני מסתובבת איתי המון שנים ותמיד יש לי טענות ומענות כלפי. ואיכשהו, בשנים האחרונות התחלתי לשים לב שאני ממש אחלה. אני חברה ממש טובה שלי. יותר מקבלת אותי. יותר מבינה אותי ואפילו פה ושם מוחאת לעצמי כפיים. וזה ממלא כי פתאום אני לא לבד. אני איתי. ונורא מצחיק לי ומעניין לי להיות איתי. אני בזוגיות איתי. נחמד לנו יחד. באמת. אולי זה נשמע הזוי, אבל זה ככה.



“ולגבי בעלי, אחרי 20 שנה, האהבה לא מתה. היא פשוט משנה צורה. תמיד אדאג לו והוא תמיד יהיה אבי ילדי וחבר קרוב. אבל לא בן זוג. אז אני לא מרגישה באבל. אני מרגישה מוקפת אהבה עצמית. וזה משהו שלא היה לי אף פעם. תמיד אומרים שהאויב הכי גדול שלך הוא עצמך. אז זהו, שכבר לא. וזו הקלה נורא גדולה להבין שאתה בעד עצמך. זה כוח".



את עובדת שנים רבות בתחום הפרסום, שעכשיו עם הבחירות הקרבות גועש. האם את גם תיתני יד לקלחת?



“בחירות. כן. הייתי. עשיתי. הבנתי. ואכן קלחת מהתחת. אבל מאתגר. במיוחד אם זה לא מהקבוצה שלי. והיום, האמת, אין לי בכלל קבוצה. אני חושבת שלהרבה אנשים כבר אין קבוצה. אין אמון וכל אמירה נתפסת כלעג לרש. יש משהו מאוד מעניין בלמצוא שביל שבו יקשיבו למועמד ויאמינו לו. פיצוח רציני עד בלתי אפשרי. אבל אחרי הכל, זו פרנסה ומדובר במוצרים הצריכים שיווק. לשכנע את הצרכן שהתות שלי שובב יותר והאפרסק שלי ייתן לו עתיד טוב יותר - זאת המשימה.



“אני מניחה שהפעם יש כעס גדול על הולכת השולל. אי האמון יוצר בנו תחושת נבגדות ותסכול. אולי אם אעשה בחירות, אנסה לבוא ממקום אחר. לא עוד הבטחות שווא. פעם היינו רואים יונת שלום ולבנו היה הומה. היום אנחנו רק רואים את הלשלשת המתקרבת. מרתק להתמודד עם זה.



“נראה לי שבהפוך על הפוך הייתי הולכת על כנות כי את האמת כבר כולנו יודעים. את מוגבלות מבנה הממשלה כולנו מבינים. אז להפריח בלוני הליום עם מסרים מגוחכים, זה ייצור אנטי ובצדק. אולי הפעם כדאי ללכת על האמת, גם אם היא לא מנצנצת. אני מאמינה שאנשים לא באמת טיפשים ומממשלה לממשלה הם מבינים שאין קסמים ואי אפשר להציב אופק נורא אופטימי. וגם אם מישהו נורא ירצה שלום או נורא ירצה להוריד את המע"מ, או כל חלום אחר, הוא יחושק לפני שיספיק לצבוט לחי של תינוק המום מול המצלמות".