בין 20 ל־50 הודעות. תלוי ביום ותלוי במה שכתבתי.
 
זו בערך כמות ההודעות שאני מקבלת ביום בתיבת הפייסבוק שלי. כשיש לך עשרות אלפי עוקבים, זה גם נורמלי. 
 
אני לא מצליחה לענות לכולם, לצערי, אבל מאוד משתדלת. מדי שבת אני מקציבה לי שעתיים ומנסה לעבור על כולן. חלק שולחים לי קטעי כתיבה שלהם - על תשוקות, אהבות אסורות, פריחה עצמית וילדות.
 

חלק מחמיאים לי על כתיבתי, חלק אומרים שאני חוזרת על עצמי וישמחו למשהו אופטימי יותר שלא קשור ברווקות. וחלק, טוב, זה החלק שאני הכי אוהבת. החלק הפלרטטן.
 
להלן דוגמה:
“את כותבת כל כך עצוב, תני לי להראות לך שיש גם צד אחר, וויסקי?"
“ערה במקרה? זה נכון מה שאומרים על סופרות? שבחוץ הן מופנמות אבל בין קירות הבית..."
“היי, ראיתי אותך בטלוויזיה, נראה כאילו את צריכה כתף להניח עליה את ראשך".
 
או, כמובן, הפחות משקיענים:
“היי, ממצב?".
 
מכולם אני מקבלת הודעות. מכל גזע ומין. לפעמים הן מצחיקות אותי, לפעמים הן סקסיסטיות מדי, מה שגורר חסימה מיידית מצדי, ולפעמים הן אפילו מכעיסות.
 
משום מה אחרי שאני כותבת סיפור עם תיבול אירוטי, מגיעים אלו עם הטבעת על האצבע, את הטבעת אני, כמובן, לא יכולה לראות, אבל את התמונות שהם מפרסמים אחרי יום כיף בסחנה עם האישה והילדים, דווקא כן.
 
הם תמיד יהיו חכמים יותר. משפט הפתיחה שלהם לא יהיה בנאלי, ולפעמים לא יצטרכו הרבה מילים כדי להצליח לגרור אותי אל תוך שיחה.
במהלך שנות הווירטואליות שלי, הבנתי שיש ז'אנר כזה שנקרא “הגברים שהולכים לישון אחרי האישה".
הם קמים בבוקר, לוקחים חולצה מגוהצת מהארון, מתיזים על עצמם אפטרשייב, יוצאים אל המטבח, מנשקים את האישה, מנקים את פניו של הילד משאריות השוקו וחוגרים אותו במכונית.
 
אחר כך יושבים בישיבות, עושים עצמם מתעניינים במצגת שזה עתה מוצגת לפניהם, אוכלים ארוחת צהריים ממומנת באחת מהמסעדות ולקראת הערב חוזרים הביתה.
כמובן, שאחרי מקלחת טובה יצפו בחדשות עם האישה, יזיזו ראשם ויצקצקו בלשונם כשדני קושמרו יפרסם את דוח האבטלה המחפיר.
וכשבת הזוג תשאל “אני הולכת לישון, אתה בא?", ילטפו את שערה החלק ויגידו “יותר מאוחר".
ואז מתחיל יומם האמיתי, או הלילה האמיתי, שבו הם יכולים להיות מה שיחפצו, יכולים לבחור לעצמם דמות, כל אחת, להיכנס בשמה לצ'אט באישון לילה ולהתחיל לספר סיפורי מעשיות לכל מיני מספרי מעשיות מן הצד השני. 
 
את כל מאווייהם הכמוסים ביותר יגלו למקלדת. האיש או האישה, בצד השני, ישמשו כאוזן קשבת, ישתתפו בשמחה, בצער. גם כשהשיחה תגלוש לפנטזיות רגילות או קיצוניות יותר. זה הדרור שלהם, של אלו שהמונוטוניות תקפה אותם ככה פתאום. שם הם יוצאים מריבוע הפלדה שצלעותיו ידועות - אישה, ילדים, בית, עבודה - ונכנסים אל עולם מלא במסיכות, ללא מסיכה אחת.
 
כן, איתם אני יכולה להיגרר לשיחה של שעות. טוב, לא עם כולם, כל כמה שבועות עם אחד אחר. בדרך כלל אעדיף אותם פיקטיביים, כאלה ללא תמונת פרופיל, כדי שלא ארגיש שותפה לבגידה כלשהי. אבל לפעמים, מכורח הנסיבות, אני מתפשרת.
 
אלו עם הטבעת על האצבע תמיד יבינו ללבי יותר משאר הגברים הנמצאים בסביבתי, ישאלו את השאלות הנכונות ויענו תשובות שיגרמו לי לנשוך את שפתי ולכתוב “אם רק היית פה...".
יש משהו בגברים האלה שכבר עמדו תחת החופה אבל עדיין לא מול שלושה דיינים ברבנות, שמושך אותי. עצם התגוררותם בכלוב של זהב גורמת לי לרצות לבוא אליהם, לפתוח את המנעול ולשחרר אותם היישר אל הכלוב שלי.
 
כן, אני זו שרוצה אותם. ולא הגיוני שאחת אחרת הספיקה לפני.
השיחות לא יחזיקו מעמד יותר משבועיים. באיזשהו שלב יחתרו לפגישה, ועם מצפוני אני לא מתעסקת, הוא תמיד צודק בסופו של דבר.
לא אגע בגבר נשוי. כמה פעמים זה עמד על הפרק, הייתי על סף החטא, היו כאלה שהטריפו אותי, שעם כל פעם שאצבעם הקישה על המקלדת, הרגשתי כאילו היא מקישה על גופי בעונג בלתי יתואר.
 
היו גם פעמים שכבר קבעתי, שאמרתי לעצמי “תנסי, מרסל, מה שלא ידוע, לא פוגע".
או “למה לא? זו בסך הכל תשוקה של שעה".
אבל לא. לא הצלחתי. ביטלתי את המונית, וחסמתי את אותו הבחור שאיתו שוחחתי.
לא אפגע באישה אחרת, בין שהיא יודעת ובין שלא.
 
אבל נשף המסיכות הזה, הנועזות והבגרות של אלו שעברו גם רווקות וגם נישואים, של אלו הבוערים בתוך מכנסיהם, אבל (לפעמים) כלואים במעוז הקור - גורם לי לרצות, לרצות כמו שהרבה פעמים גבר רווק, שמציע לי המון, לא יכול לגרום לי. 
“בואי, מחר, תבחרי מלון", הוא כותב לי.
אני מברכת ב"לא, לילה טוב" ויורדת מטה, להודעה הבאה. “מרסל, אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך", כותבת לי נועה בת ה-16. 
ועם המתוק שהיא משאירה לי וחומץ ההחמצה שהוא משאיר לי,
אני מכבה את המחשב ועולה לישון בכלוב הזהב שלי.
...
ועכשיו סיפור.
לא הייתי צריך להרשים אותך, אז לבשתי טי-שירט אדומה וג'ינס פשוטים.
קבענו באחד המושבים ליד לוד. סיפרת שאת עובדת לא רחוק. אמרתי שזו לא בעיה, אני נייד.
כשהתקשרתי להזמין לנו מקומות, ענה לי גבר בעל מבטא רוסי, הוא אמר שזה 210 שקל לשלוש שעות, ושבחדר יש משקה קל, נרות, סרטים ושוקולדים.
“הכניסה פרטית?", שאלתי.
“פרטית לגמרי", ענה, “יש לי גם חדר עם ג'קוזי, אבל זה עם תוספת בתשלום".
ויתרתי על הג'קוזי, אין לי זמן לרומנטיקה וגם לא כסף למים עכורים עם קצף זול.
 
חיכיתי לך בחדר, ב-14:00 כמו שקבענו. כמה דקות אחר כך כבר דפקת בדלת. 
קצת התאכזבתי, למען האמת, בתמונות תיארת את עצמך אחרת. אני מפחד להגיד שהחמאת לעצמך.
לבשת ג'ינס וחולצה עם פרחים עליה. היית מאופרת כמו אישה עם מקצוע חשוב, ומגופך נדף בושם טוב. אני חושב שגם לאשתי היה כזה.
בסך הכל נראית בסדר, ולאור הנסיבות, מי אני בכלל שאהיה כל כך בררן?
 
הושטת את ידך ללחוץ לי יד. משכתי אותה אלי וגופך נצמד אל גופי. 
ניסיתי לנשק אותך, הסטת את ראשך לצד. “אל תכעס, בלי נשיקות", לחשת לי. 
בפעם האחרונה שמישהי ביקשה שלא אנשק אותה, זה היה באמסטרדם, כשנכנסתי אל החלון הכי אדום שמצאתי. אפשר הכל, רק בלי נשיקות.
“אז להביט לך בעיניים מותר?", שאלתי.
צחקת. “ברור, אבל אתה תראה את עצמך", אמרת.
“טוב, תמיד אהבתי דברים יפים", השבתי.
צחקת. את הרבה יותר יפה כשאת צוחקת. 
 
לא ידעתי אותך באותם הצהריים. לא העזתי והלוואי וידעתי למה, אולי מראה הילדה הטובה עצר בעדי, נראית כאילו את רוצה להיגאל מבתולי נאיפותייך, אבל לא מוכנה להתחייב אל אותן הנאיפות, לא מוכנה שיכלו את יומך. אז ויתרתי לך, גם בלי שתדעי.
ישבנו על המיטה, אכלנו שוקולד ודיברנו. סיפרת לי עליו, סיפרתי לך עליה, ואף לא מילה על אושר. את האמת ידענו שנינו, אבל העדפנו להסתיר אותה.
הסרתי את סיכת ראשך ושערך נפל על כתפך. פתאום, כשהשפלת את עינייך ואמרת “זה מוזר", 
נראית לי הכי יפה שיש.
גם את כפתורי חולצתך פרמתי, לא לשם התשוקה הרגעית, כי אם כדי להביט בך. לא אמרת מילה, רק עצמת את עינייך וחיכית.
אחזתי בידך וביקשתי ממך לעמוד. כך עמדת מולי, חצי חשופה, חייכנית ונבוכה.
“כמה את יפה", לחשתי לך.
והבטתי עלייך עוד דקות ארוכות.

...
יום אחר כך, בדרך הביתה, כשאני מאזין לתשיעית של בטהובן וחושב לעצמי איך זה שאדם חירש נתן למעריציו לשמוע את המוזיקה הכי יפה, קיבלתי ממך הודעה - “תודה על הכל, אתה במחשבות שלי".  
בלילה, לפני שעצמתי את עיני, 
חשבתי לעצמי, איך זה שאדם נשוי 
נתן לאישה נשואה שהיא לא אשתו, להרגיש הכי יפה.
איך?