ובעת הזאת אחריש, כי ימים ספורים נותרו עד לל"ג בעומר. החרשתי די. שתיים נשים מתכתשות בתוכי. האחת אומרת: “חדל אש". האחרת אומרת, כמעט מתחננת: “עזבי את הילדים. זה חג נפלא. כל השנה הם מחכים לו. גם את חיכית לו. כולנו חיכינו לו".

לפני שתפרשו רחב את מוטת כנפיכם, תעופו עלי ותקראו לי “בורה", טיפשה" ו“מחרבת מסיבות", אספר שכן, אני יודעת מדוע חוגגים את ל"ג בעומר. על פי המסורת, ביום זה החל המן לרדת ובו פסקה המגפה שפקדה את תלמידי רבי עקיבא בימי בר כוכבא. על פי הסבר נוסף, זהו יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שהיה שמח ביום פטירתו. אלא שמאז חלפו שנתיים־שלוש, וכל זכר למנהג היציאה לשדה כדי לערוך מלחמות בחרבות וברובי עץ לזכר מלחמות בר כוכבא או לתחרויות הקליעה במטרה נעלם בתוך העשן הכבד. מה שנשאר הוא מנהג הדלקת המדורות שנקשר למרד ברומאים. כאן יש שתי אפשרויות: אש המדורות מסמלת את המשואות שבאו לבשר את המרד ברומאים, ובהקשר אחר – מסמלת נר נשמה ענק לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי. 
*** 

ובכן, אחרי שסגרנו את הפינה הזאת וקיבלתי מכם רישיון להביע את דעתי (בלי לגלוש לפוליטיקה חלילה!), אני רוצה ברשותכם לחזור לזיכרון ילדות מתוק. מכל החגים שלנו, איני מצליחה לגייס זיכרון מתוק יותר מזה שזימן ל"ג בעומר, מלשבת בעיניים חרוכות מעייפות מול הלהבות הגדולות. ההכנות לקראת המדורה הוציאו מאיתנו, הילדים, את המיטב. כבר בצהריים מונתה שומרת אמיצה שהופקדה על אבטחת השטח הנבחר, שחלילה לא ייתפס על ידי מישהו אחר. 
לאט־לאט נערמו העצים זה על גבי זה עם הבטחה אילמת: ככל שהערמה גדולה יותר, כך המדורה תהיה משובחת יותר. קנינו בקבוקי קולה, הבאנו תפוחי אדמה ובצלים שבאורח פלא אף פעם לא היו מוכנים לאכילה, גם אחרי חמש שעות בתוך המדורה. קנינו מלא מרשמלו (תמיד נשרף), שרנו שירים, הסתכלנו על האש, נראינו זה לזה יפים וידענו שיהיה טוב.
עכשיו האישה השנייה שבתוכי זוקפת ראש. היא, כמו רבים אחרים, חושבת בצדק שמדובר בחג רעיל ומסוכן. על פי תחנות הניטור לאיכות האוויר של המשרד להגנת הסביבה נרשמת עלייה אכזרית בריכוז החלקיקים העוברים בדרכי הנשימה ברוב התחנות. השיא הוא בין השעות 23:00־2:00. חדרי המיון מתמלאים והבוקר שלמחרת הוא מהמסריחים שיודעת האנושות. אגב, המקומות שבהם נרשמת עלייה תלולה בזיהום האוויר הם אותם מקומות עם בנייה רוויה (אזור גוש דן למשל), שלא לומר בנייה שלא משאירה לנו גם בימים שאינם ל"ג בעומר אוויר לנשימה. הסיבה ברורה: בהיעדר שטחים פתוחים, אין לילדים איפה להקים מדורות. עוד סיבה למה לא היא העובדה שאחרי המדורות, בדיוק כמו אחרי החגים בכנרת, רוב המקומות שבהם צוין החג נראים כמו שלוחה של אתר דודאים. ועוד לא דיברנו על זה שזהו יומם הארור של היערות ולהבדיל – של הקבלנים. 
“תחליטי!", תצעקו. ובכן, חברים, אתם עדים לרגע מופלא. לא יודעת להחליט. אני כל כך אוהבת את החג הזה, שמתחשק לי שוב לשבת בעיניים בורקות מול המדורה ולהאמין שיהיה טוב. 

עיתונאי קטן שלנו - יאיר ויץ (בן 11)

אתמול היה בבית שלנו פסטיבל לעיסות רעשני. ישבנו מול הטלוויזיה ופתחתי שקית של ביסלי מסדרת אקסטרים. אם חשבתי שביסלי זה הדבר הכי רועש והכי ריחני בעולם, זה בגלל שלא ניסיתי את הביסלי החדש שמגיע בשלושה טעמים חדשים ובגודל די ענק: גריל חריף, פיצה ובצל עם שקית תיבול לחיזוק. כן, שקית לחיזוק, כאילו ביסלי צריך בכלל חיזוק בעולם הזה. בקיצור, אני מת על זה אבל עדיין לא מצאתי פתרון לבעיה אחת: הרעש שהוא עושה לי בראש בזמן שאני אוכל אותו. 

ביסלי אקסטרים. צילום: יח"צ
ביסלי אקסטרים גריל חריף; ביסלי אקסטרים בצל עם שקית תבלין (66 גרם); וביסלי אקסטרים פיצה עם שקית תבלין (63 גרם). מחיר: 4 שקלים

המלצת תרבות

אם תשאלו אותי, לא באמת צריך להמתין לפסטיבל כדי לבוא לבקר עם הילדים בירושלים, אבל יצא שיש, אז הנה: פסטיבל האור, הפרוש על פני מוקדים רבים בעיר העתיקה, מציע גם השנה ארבעה מסלולים שונים בין המיצגים. טעימה קטנה: “טורנדו של אש" מתנשא לגובה 12 מטרים עם להבה ענקית בסימן ל"ג בעומר, מזרקות מים צבעוניות מלוות במוזיקה, פסל קינטי המשתנה עם האור, מיצג אוריגמי ועוד. שימו לב למיצג “הבועה" של האמנים עידו ספיר ונועה קרסל, משחק המופעל באמצעות הקולות שהמשתתפים מפיקים. 
פסטיבל האור, העיר העתיקה בירושלים, 25.5־2.6 (למעט יום שישי), בין השעות 20:00־23:00. הכניסה חופשית