״אף בלא כתובה״, סיפורה של לושיה גולרפינגר־שן מרבקה, יגאל שחר
הוצאת יד ושם (סדרת ״בגוף ראשון״), 208 עמ'

אני שולפת באקראי ספר אחד מערימת הספרים העוסקים בשואה. אילו אפשר לי הזמן, הייתי קוראת את כולם. הגורמים לרעבוני לדעת את תולדות מלחמת העולם השנייה והשואה כמעט מובנים מאליהם, ולא כאן המקום לנתח אותם. כך או כך, הרעב הזה מטיל לידי סיפור של אישה אחת מן הדור ההולך וכלה של מי שהיו שם.

לושיה גולדפינגר־שן, שנולדה ובגרה בקרקוב, היא היום אישה בת 94 המתגוררת בתל אביב. שלוש פעמים נאלצה לספר בפרטים ובתאריכים מדויקים על מסכת ההתנסויות שהותירו חותם בוטה בגופה ובנפשה. היא עשתה זאת כדי שמי שלא היה יהודי באירופה של היטלר ידע מה היו אותן שנות חיים. ומוות. היא עשתה זאת גם כדי לסייע בהבאת פושע נאצי לדין.

בפעם הראשונה מסרה עדות מפורטת לבריטים במחנה המעצר בעתלית, מקום רע לפליטת שואה. בפעם השנייה העידה בהמבורג במשפט שנערך ב־1960 לפושע הנאצי, מפקד מחנה טירוני יחידת הרצח של האס־אס, וילהלם רוזנבאום. היא הייתה משרתת במפקדה שלו בעיירה רבקה וראתה יהודים רצים ונורים כדמויות מטרה במטווח. בפעם השלישית נעתרה למחבר הספר, יגאל שחר, שכתב את סיפורה בגוף ראשון. הסיפור האחד הזה מעיד על הרבים כי הוא פורש ללא מילים מיותרות את זוועת הקיום היהודי בשנים 1939־1945.

שני מסלולי רשמים משמעותיים עולים מן הספר: האחד מתווה את תזזית תנועת הבריחה של לושיה, חיה נרדפת, מבוהלת אך גמישה ורבת תושייה. תפניות הסבל התכופות לא פסקו אחרי המלחמה. המסע לארץ ישראל הסתיים בקיבוץ (היום מושב) בית יהושע, שלא ידע להכיל את מצוקת הניצולים.

נתיב הרשמים השני מתהווה מהתנהגותם של בני אדם. אין להסיק נתונים סטטיסטיים מעדותה של לושיה אחת, אך היהודים שנקרים על דרכי הבריחה שלה חושפים ברובם כיעור אנושי מתועב, בעוד הגויים (אלה שאינם נאצים, שהסאדיזם הוא תכונה מולדת ונרכשת אצלם) הם בני אדם שנפשם אצילה ונדיבה.

איכר פולני אלמוני ממהר לסייע לשתי נערות בורחות בליל חורף סוער. לושיה מקישה על דלתו באישון לילה ומבקשת חלב. הוא נותן להן חלב ומספק מסתור לה ולשותפתה למסע. השותפה היא אחות חברתה הטובה של לושיה. צמד האחיות מרמות את לושיה, גונבות ממנה את מעט רכושה ומפקירות אותה לגורלה. התנהגותן פלילית, לא מוסרית, ולושיה נדהמת מהבגידה.

על דרך ההימלטות היא נתקלה בגילויים של טוב לב לא צפוי מצד גויים. שוערת הבית הישן של המשפחה בקרקוב מסכנת את חייה בהלינה את לושיה בדירתה העלובה. אציל הונגרי מלין אותה ואת בעלה הטרי בדירת פאר בבודפשט, בלא שיזדהה אלא ברצונו להיטיב.

לעומתו, אישה חרדית בבודפשט מפרידה בין בני הזוג כי אין בידי הבורחים כתובה שתאשר את נישואיהם. בעלה, המארח, טוען באוזני לושיה הרצוצה כי ״כל מה שקורה ליהודי פולין זה משום שאתן, הנשים, לא שמרתן את מצוות התורה״. לושיה מטיחה בפניו: ״אם אתה חושב שהזקן שלך, התפילין שלך והפאה של אשתך יצילו אתכם, אתה טועה! ברחו מכאן כל עוד זה אפשרי!״.

דמותה של המספרת מצטיירת מן הספר ברורה, עצמאית ומשכנעת בכנותה. היא אינה מסתירה ספקות נעורים ביחס להתנהגות אביה או אמה. יחיאל שן, הגבר שהצטרף למסע בריחתה והיה לבעלה, לא הובן לה בתחילה. האהבה שלהם צמחה מהתמדתו השקטה ומהשותפות האיתנה בזמנים הנוראים. יחיאל נפטר בישראל לפני שנים רבות. האופן שבו לושיה זוכרת אותו משאיר על הדפים דמות עדינה של איש שכולו מסירות ורוך.

שואת היהודים

גם 70 שנה מתום מלחמת העולם השנייה נוספים למדף המעיק מסמכים המתעדים את שואת יהודי אירופה. האמת הפרטנית מוסיפה לצאת לאור אולי מפני שאין תשובה לשאלה: למה ואיך נבנה והתפתח מערך הרצח ההמוני שהקימו הנאצים? כנראה שאין די בהסברים המתבססים על סיבות כלכליות, פוליטיות, חברתיות והיסטוריות־מיתולוגיות.

״הרחק בקצה העולם יש לי אמא״, עורך: ראובן מירן, נהר ספרים, 105 עמ'. עדויות קצרות של ילדים יהודים מוסתרים בצרפת 1939־1945: מבחר ציטוטים מתוך כ־800 עדויות שנתנו ״ילדי הדממה״ שבגרו לבית השידור הממלכתי הצרפתי ב־2002. הם נענו לקריאה להעיד ״כדי שדבר לא יימחה מעל דפי ההיסטוריה - לא זכר הבגידה שבגדה צרפת בערכי הרפובליקה הצרפתית, אך גם לא זיכרון גילויי האנושיות (...) שגילו צרפתים אלמונים רבים״. כך כותב ראובן מירן בפתח דבר. הספר מחולק לפרקים, לפי שלבי הגזירות שניחתו על יהודי צרפת ועל היהודים שנמלטו אליה ממזרח אירופה.

צילום: יח"צ

הילדים מזוהים בשמם הפרטי בלבד, מה שמוסיף לאינטימיות העדינה של דבריהם ולחוסר הישע שבו היו נתונים בשנים שהוסתרו במנזרים ובבתי איכרים. מתוך עדותה של מרגו: ״אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת מהפה של אמא. אני חושבת שהיא לא מסוגלת להגן עלי, היא פוחדת, היא נוטשת אותי, היא לא רוצה בי עוד. (...) היא עושה הכול נגדי כי היא חוששת לחייה. אני יודעת שיש מלחמה, שהגרמנים הרשעים לוקחים את כל היהודים, דוקרים אותם, שורפים אותם. אבל אני, אני כבר לא יהודייה. אני קתולית, הוטבלתי. אין לי מה לעשות ׳איתם', אלה, שכמו שאני לומדת, צלבו את ישוע החמוד והטוב״.

״סטפה אהובתי או מפגש אחר ושלוש פרירות״, עמלה עינת, הוצאה גלילית, 138 עמ'.

רומן המבוסס על מכתבים של סטפה וילצ׳נסקה, שותפתו של יאנוש קורצ׳ק. היא שייסדה וניהלה את בית היתומים הקרוי על שמו, והיא שניסתה להצילו מרכבת המוות. אהבתה הנסתרת לאיש הדגול גרמה לה לוותר על חיים משלה, ויחד עמו הובלה לטרבלינקה.

צילום: יח"צ

בגוף ראשון: הסיפור שפורש ללא מילים מיותרות את זוועת השואה

המספרת, שנתקלה בשואה ביהודים רעים ובגויים טובים, מתארת איך ראתה יהודים רצים ונורים על הגבעות כדמויות מטרה במחנה טירונים נאצי