מדי פעם התעכבה המצלמה על גבר או אישה או ילדה ומיקדה את העדשה בפניהם, מגששת ואז ננעלת על העייפות והייאוש הניבטים מהעיניים, מנקזת אליהן את כל תשומת הלב כאומרת, זה השער שדרכו תוכלו להתבונן בסבלם של אחרים.

ואז, לרגע יקר אחד, התחולל שינוי ביחסו של הצופה אל זרם הפליטים המבקשים מקלט באירופה ובתוך שיירות של בלויי סחבות. למראה המשפחות היוצאות באישון לילה מביתן בסוריה בדרכן אל האיים היווניים, בסירות הרעועות ובתחנת הרכבת בבודפשט, יכול הצופה לדמיין את חייהם הקודמים, את הסבל והסכנות שמהם נמלטו מארצם ואת הנחישות להציל את עצמם בכל מחיר.

בכוחו של תצלום או כתבת צבע, בכוחם של ספרות וקולנוע להציג התאכזרות ואי צדק, למשוך אותנו אליהם ולעורר בנו ולו לרגע אחד את התחושה שיש לשים להם קץ. וגם אם סרטה הראשון של הבמאית הטורקייה דניס גמזה ארגובן "ילדות פרא" הוא דרמה קומית על אובדן תמימות מינית של חמש אחיות, הוא מספר את סיפורה של טורקיה המתאסלמת ואת יחסה לנשים, אף שהמילה פמיניזם מוזכרת בסרט רק פעם אחת.



זה קורה תוך כדי שיחה של כמה גברים בגיל העמידה היושבים סביב שולחן במרפסת ושותים אוזו בשעה שנשות הבית נכנסות ויוצאות, מגישות להם מזטים קטנים ומרעננות את הכוסות. "הפמיניסטיות", אומר הדוד השמרן של חמש הנערות שבמרכז הסרט, "לא מאמינות באמהות".

במטבח מצחקקות האחייניות שלו, יפהפיות ומלאות חיים, כל אחת מהן "אחת ויחידה". החופש הגדול זה אך התחיל, ואחרי פרידה עצובה מהמורה האהובה על ללה, האחות הצעירה המספרת את הסיפור בקולה, שעוזבת את בית הספר הפרובינציאלי לאיסטנבול - מרחק בלתי נתפס של אלף קילומטר ועידנים מהכפר הצפוני המקיים את אורחות החיים המקובלים באסלאם מאות בשנים - רצים כל התלמידים לים. בצבעוניות ים תיכונית המוכרת לנו כל כך, בכחולים זוהרים של שמים וים ובהרות מוזהבות של שמש, מרכיבים הבנים את הבנות על כתפיהם ומתפתחת מלחמת מים עליזה ורעשנית.

גמזה ארגובן מצליחה להעמיד כמה תמונות עזות מבע של חופש בסרטה הראשון "ילדות פרא". החופש הזה לא רק מתואר באמצעות התרחשות, הוא מוחש כהוויה והוא מושג פעמים רבות באמצעות סדרה של הנגדות: מיד אחרי ההשתוללות חסרת המעצורים בים מחכה לאחיות סבתן ומכניסה אותן בזו אחר זו לקבל את המגיע להן. כשאחת מהן חוטפת חבטות, מתדפקות על הדלת הנעולה אחיותיה, דופקות עליה ודורשות בצעקות רמות את שחרורה המיידי של אחותן. סבתן שמגדלת אותן לבדה אחרי שהוריהן נהרגו, תחת צלו הדכאני של בנה, נתקפת אימה. ברגע אחד, אחרי ששכנה מספרת לה על ההשתוללות בים, היא רואה לפניה חמש נשים מיניות, לא עוד נכדותיה שעד לאותו רגע היו נערות תמימות, אלא שק של צרות. "אם הן יזדהמו", אומר לה בנה, ובזיהום הוא מתכוון כמובן למגע של גבר, "זו תהיה אשמתך".

בזו אחר זו נלקחות האחיות לבדיקת בתולים ונמצאות טהורות וכשרות לנישואים, להקלתה הרבה של סבתן. מאותו רגע ואילך, מספרת ללה, "הבית שלנו הפך לבית חרושת לרעיות". הנה תקלה ראשונה הממתינה לדוברי עברית. בניגוד לשפות אחרות המילה "אישה" משמשת גם להגדרת הג'נדר וגם לתואר הקניין. האם זה מבטא, כפי שהסרט מראה באופן מקורי אך כלל לא דידקטי, כיצד הדתות ההיסטוריות, היהדות כמו גם האסלאם, משמרות את הכללים המגדירים את האישה כפי שהיו מקובלים לפני אלפיים שנה בלי להבין שהם כבר אינם יכולים להתקיים היום.

***

אחת השאלות העולה מהסרט מעניינת במיוחד. האם החילוניות היא הדרך היחידה לקיום ליברלי ולשימור זכויות נשים? כלומר, אם ברצונן להותיר בידן את הבחירה אם ועם מי להינשא וכיצד לחיות את חייהן בצורה משמעותית המבטאת את מהותן ותשוקותיהן, האם עליהן בהכרח לנטוש את הדת? בארץ, התשובה של פמיניסטיות דתיות היא לאו רבתי. נשים החברות בתנועת הפמיניזם הדתי פועלות לכך שהיהדות תכליל בתוכה את השינוי העצום שהתחולל בעולם במעמד האישה. הן יודעות כי בכל מקום בעולם חברות מסורתיות לא שמחות לשנות את מנהגיהן ולהכניס בהם עדכונים הכרחיים, אך הן אינן מתכוונות לוותר על מאבקן.

"האישה היא העיקר בבית" ו"כל כבודה בת מלך פנימה" הם רק שני עקרונות מני רבים שמלמדים עד היום את הנערות בחינוך הדתי. אבל מחוץ לאולפנה, במרחק הסמלי של אותם אלף קילומטר בין הכפר לבין איסטנבול הנחשקת, נמצאת תל אביב שכלליה שונים, ושבה הליברליזם החילוני הוא השולט. מתוך המתח בין שני העולמות הללו, המתנגשים זה בזה במרחב גאוגרפי, לאומי ותרבותי אחד, צומחת עלילת הסרט ומקרבת את הצופה אל סיפורן של נשים בטורקיה המשנה את פניה בשנים האחרונות ומפנה את גבה למערב.

לכן, בניגוד גמור לסרטים הנעשים על ידי מערבים לעיניים מערביות הרואות באוריינט חומר אקזוטי, "ילדות פרא", או בשמו המקורי mustang, על שם זן של סוסי פרא, הוא סרט אמיץ ונוקב השם לצחוק את הפנטזיה הזו. ללה, העיניים והאוזניים של הצופה וצעירת הבנות, היא היפוכה של הצפייה הזו. באחת הסצינות היפות והמשחררות בסרט היא מסיתה את אחיותיה לברוח מהבית - שחומותיו מתגבהות ועל כל חלונותיו הרכיבו סורגים כדי לנעול אותן הרחק מעיני החברה - כדי לצפות במשחק כדורגל שכולו מורכב מקהל מעודדות אחרי שהגברים הורחקו ממנו כעונש על התפרעויות. יחד עם מאות נשים הן מראות לגברים איך באמת מעודדים והופכות את היציעים לפסטיבל צבעוני של שִכרות מאושרת.

כמס לקומדיה, מצלמת הטלוויזיה מתעכבת על הבנות האקסטטיות, וסבתן ודודתן עומדות פעורות פה בסלון הבית מול תצלום תקריב של הבנות על המסך. לפני שהגברים ובראשם הדוד יספיקו לראות אותן, הן מורידות את פקק החשמל הראשי בבית, וכשהגברים מזדרזים ללכת לבית הקפה הקרוב כדי לא להחמיץ את המשחק, הן גורמות לקצר בכל הכפר.

בסצינה המצחיקה הזו קיימת תמצית הסרט כולו. אומנם הנשים, שבהן סבתן ודודתן, הן המוציאות אל הפועל של הסנקציות והאיסורים המגבילים, אבל הן רק סוכנות של חוקי הגברים. הן שומרות על תומתן של הנערות, חוקרות את בתוליהן, מכות אותן אם צריך וכולאות אותן כי הן מבינות שבעולם שבו חוקי הגברים שולטים, זו הדרך היחידה להתקיים בכבוד. הן מקבלות בהרכנת ראש את העובדה שהן אובייקט להשקפותיהם, הן שקועות בחוסר הוודאות של זמנן ושל ארצן הנמצאת בתווך בין מערב ומזרח, בין שמרנות דתית לליברליות מערבית. הן מבולבלות מהשינויים שהן אולי רוצות בהם וחוששות ממה שיביאו לעולמן הבטוח.

אבל הבנות, ובמיוחד ללה, מסרבות להידבק בפחד הממאיר של סבתן ונשות הכפר המבוגרות. והן מתקשות לקבל את כלליו האכזריים של שלטון הגברים גם כשאין להן ברירה אלא לציית להם. בלילות נכנס הדוד לבקר את אחייניותיו, משחרר את החגורה ומתיר את מכנסיו. הוא אינו הזאב הרע, או הסוטה שעורך את הופעת הקמאו הקצרה והצפויה שלו. אולי גרוע מכך - הוא הגבר של הבית שלוקח את מה ששייך לו ואגב כך דואג להשאיר אותן שלמות, "בלתי מזוהמות". מה שאנחנו מכירים כאן כפולקלור הבדיחות על חיבתם של הטורקים למעשי סדום מתחוור בסרט כנוהג נבון מבחינה מעשית. כך נשמרים הבתולים החשובים כל כך לשמן הטוב ולסיכויי הנישואים שלהם.

***

הנעורים על חיוניותם המתפרצת, על יופיים וסקרנותם ובעיקר על מיניותם, מוצגים בסרט בלי מבוכה. האיזונים הנפלאים שגמזה ארגובן מקיימת בין המרכיבים השונים בלי ליפול לצדקנות, התחסדות או דידקטיות מקבלים במקרה זה את ביטויים האמיץ ביותר. הנערות יפהפיות, ארוטיות וסקרניות מהבחינה המינית. אבל כל זה מתעוות תחת לחצי הנישואים המוסדרים, הכליאה בבית וביקורי הלילה של הדוד. מיניות בריאה של נשים, אומרת גמזה ארגובן לצופה הטורקי השייך למסורת המוסלמית, משתבשת והופכת להיות מופקרת רק כשגברים בחרדותיהם הקמאיות מעוותים אותה. מעטות הפעמים שבהן מנגנון החרדה הגברית, אותה חרדת סירוס מיתולוגית, מפורק לחלקיו הקטנים ביותר כמו בסרט הזה: השמלות חסרות הצורה, כיסויי הראש, העיניים המושפלות והצייתנות מקוממים כל כך, מפני שייעודם, כפי שהסרט מציג בבירור, הוא לשמש אמצעי שליטה גברי שאין בינו לבין עבודת האל דבר.

אבל ללה היא התקווה הגדולה של נשים בחברות מסורתיות או תחת שלטון פונדמנטליסטי בכל מקום בעולם. היא מחלצת את אחותה הרביעית שעומדת להימסר לגבר שאינה רוצה בו. אחרי שהשתיים הגדולות כבר נישאו ואחרי שאחת נחלצה מכלאה בדרך הטרגית שבה נחלצו נשים בכל מקום וזמן בעולם, מצליחה ללה - בתושייה ובעוז רוח והודות לשיתוף פעולה של גבר צעיר, ארוך שיער ומערבי בגישתו, שנקשר אליה בעבותות של חיבה - להציל את אחותה ואת עצמה.

אם תסתובבו לפי תומכם ברחובות אירופה המתמלאים במהגרים בחודשים האחרונים ותראו ילדה, כמעט־נערה שגופה דקיק ושערה חום וארוך ועיניה חסרות פחד, תחשבו על ללה. ודאי תשמחו להאמין שהיא הצליחה להימלט מהכלא שהפך ביתה להיות, מביקוריו של הדוד באישון לילה, משיעוריה המפרכים של הדודה בהכנת כיסני בשר ועלי גפן ממולאים, מגורל שנקבע עבורה לפני אלפי שנים - מחוקי האב והדוד לחוקי הבעל ואבי הבעל. אומנם היא משוטטת בדרכים או ברחובות וסכנות רבות שבהן עוני ועבדות אורבות לה וגורלה אינו ידוע, אבל לפחות הוא בידיה במידת מה.