ספר חדש סוקר את תולדותיו של המשורר/ יעקב אורלנד ומנסה לפתור את אחת התעלומות הגדולות של חייו: מדוע לא זכה כאן להערכה שהיה ראוי לה?
המשורר יעקב אורלנד הוא טרובדור הזמר העברי, ושיריו הם חלק מהביוגרפיה של היישוב שהפך למדינה", נכתב בחוות הדעת של חבר השופטים שבחר בו כחתן פרס ישראל לזמר העברי לשנת תשנ"ד, 1994. מעמד הענקת הפרס, במוצאי יום העצמאות באותה שנה, היה רגע שיא בחיי המשורר, שחגג תוך זמן קצר את יום הולדתו ה–80.
"אמת מארץ תצמח", הגיב שלושה חודשים קודם לכן, כאשר התבשר על ידי שרת התקשורת, המדע והאמנויות דאז, שולמית אלוני, על זכייתו בפרס המיוחל. אבל שמחתו לא הייתה שלמה. ככל שהיה מענקי הזמר העברי, עם שירי–עד כמו "היו לילות", "שני שושנים" ו"רב הלילה", כן היה סבור כרבים אחרים שהיה ראוי זה מכבר לפרס ישראל לספרות על השירה הלירית שכתב, בהיותו מעמודי התווך שלה כאן.
"הייתה כאן הנצחה של היעדר הכרה באורלנד, שלא זכה למקום הראוי במפה הספרותית בישראל", סבורה פרופ' תמר וולף–מונזון, מרצה בכירה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר–אילן. ספרה המרשים "בהיר וגבוה כזמר", שהופיע בהוצאת מכון בן–גוריון, ליד אוניברסיטת בן–גוריון, עושה רבות לתיקון המעוות. הספר מהווה מונוגרפיה מקיפה וראשונה מסוגה על אורלנד, המתייחסת למכלול יצירתו ולסיפור חייו.
את מסעה לפיצוח התעלומה כיצד אורלנד נדחק, כדבריה, לשוליים הספרותיים, החלה וולף–מונזון לפני 20 שנה בדיוק. אז זה מקרוב הוענק לה תואר דוקטור על מחקר שהקדישה לפואטיקה הארץ–ישראלית של אורי צבי גרינברג. "חיפשתי להמשיך במשהו שונה, ואת השוני מצאתי אצל אורלנד", היא מספרת.
יום אחד, ב–96', השאירה בהשגחה בבית את יאיר, הבכור מבין ארבעת ילדיה, אז תינוק וכיום חייל בשריון, ויצאה עם פרופ' אבידב ליפסקר, עמיתה במחלקה לספרות בבר–אילן, לחיפה, עיר הולדתם, כדי לפגוש את אורלנד בדירתו הצנועה בשכונת אחוזה, בעיר, בראשונה בסדרת מפגשים, שבהם צברה כ־40 שעות אורלנד.
"בהשראת אישיותו הכובשת של אורלנד הפכו מפגשים אלה לשעות קסומות, שבהן ניתן ביטוי נרחב לשנינותו של המשורר, לזיכרונו הפנומנלי לפרטים, לידע הספרותי והתרבותי הנרחב שלו ולזיקתו העמוקה למסורת היהודית", מעידה וולף–מונזון. "במהלך מפגשים אלה העלה אורלנד את הרעיון להעביר לבר–אילן את כל החומרים שלו, כחמשת אלפים פריטים, כדי שיהיו בסיס למחקר שלי עליו וכדי שהארכיון יהיה שמור במסגרת אוניברסיטאית".
"זה לא היה פשוט", היא מציינת. "החומרים, כולל כתבי היד המקוריים עם הנוסחים השונים שלהם, נמצאו בצורה לא מסודרת על שולחן העבודה המסוגנן שלו ובתוך ארגזים וקלסרים שהיו מפוזרים על הרצפה. שוב ושוב מצאתי את עצמי סוחבת עם אבידב, ידידי, אוצרות אל המכונית. שנים לקח לי למיין את החומר הזה ולקטלג אותו. כדי לפרוש תמונה מלאה ככל האפשר של מפעלו הספרותי של אורלנד, דליתי השלמות מארכיונים נוספים".
הוא נועד לתיאטרון
תוך כדי הפלגה במפעל הספרותי הזה, מביאה וולף–מונזון את סיפורו האישי המרתק של גיבור ספרה, כשאגב כך היא חושפת פרטים לא ידועים מעברו. אורלנד נולד כבנו של חוטב עצים שומר מצוות ב–30 ביוני 1914 בעיירה טטייב, באוקראינה. בן 6 היה ב–1920, כשפורעיו של פטליורה ערכו בה פוגרום עתיר נפגעים ביהודיה. אורלנד הילד הסתתר בתוך חבית עץ ומתוך חרכיה היה עד ראייה לרצח סבו וסבתו עם שמונה בני משפחה אחרים.
תוך חודשים אחדים עלתה משפחת אורלנד לארץ ישראל ושמה את פעמיה למושבה מגדל, שם הצטרף אביו לגדוד העבודה, שחבריו סללו את כביש טבריה–צמח. משם עברו האורלנדים לעין חרוד ולטבריה. וכפר גלעדי? אורלנד נהג לספר שהוא ומשפחתו עשו את צעדיהם הראשונים בארץ בקיבוץ הזה ושלושה חודשים לאחר רצח טרומפלדור וחבריו ראה הוא, הילד, את המזרנים הספוגים בדמם.
האומנם? וולף–מונזון לא קנתה את הסיפור. "כשניסיתי להצליב את הפרטים, הגעתי לארכיון של כפר גלעדי ולא מצאתי שם סימוכין לשהיית משפחת אורלנד במקום", היא משחזרת. "מדוע הוא לא דייק? אולי מפני שראה בתל חי סמל שהוא רצה להיות מקושר אליו תוך כדי יצירת ביוגרפיה מעין מיתית".
את השנים הבאות עשתה משפחת אורלנד בירושלים, עם גיחת ביניים לתל אביב, שם הקים אביו רפת קטנה. לדברי אורלנד, הוא רעה את שלוש פרות המשפחה במקום שעליו הוקמו לימים הבימה והיכל התרבות ושיחק את דוד בהצגת "דוד וגולית", שהועלתה בגימנסיה "הרצליה" בשנה שלמד בה. "השייגעץ הזה נועד לתיאטרון", אמר עליו הבמאי מנחם גנסין, מנהל התיאטרון הארץ–ישראלי.
עם שובם לירושלים, בהיותו תלמיד הגימנסיה העברית רחביה, שימש כמדריך בקן הנוער העובד. שם חיבר בגיל 16 בהשראת נאומיו חוצבי הלהבות של ברל כצנלסון את שיר הזמר הראשון שלו, "אנחנו שרים לך". לשיר הוא התאים את הלחן הענוג של השיר היידי "מארגאריטקעלעך", ששמע מאמו, לימים לחן השיר "רקפת".
כך הושר השיר עד 1935. אז הגיע המחבר הצעיר לקיבוץ נען, ממעוזי הנוער העובד, שם הזדמן על דרכו חבר המשק, המלחין דוד זהבי. זה תהה בפניו כיצד "שידך" לשירו הנלהב מנגינה כה לא מתאימה. "אם אתה אכן קומפוזיטור, אולי תכתוב מנגינה מתאימה יותר", אורלנד השליך לעברו את הכפפה. זהבי נענה לאתגר והלחין את השיר ברוח הפאתוס של התקופה.
כעבור שנים הפליא זהבי להלחין את "אני נושא עמי", שיר אחר של אורלנד, שהמתין זמן רב עד ששלמה ארצי גאל אותו מתהום הנשייה, בהקלטה שהובאה לזהבי בהיותו כבר על ערש דווי.
עם כל הכבוד לזהבי, מרדכי זעירא היה המלחין בה"א הידיעה של שירי אורלנד וחברו בלב ובנפש. הם נפגשו לראשונה בהופעה בירושלים של הזמרת חנה קיפניס. הקהל הגיב בתשואות על ביצועה לשיר "למולדתי" ("פקד אדוני"). "זה שיר יפה", אמר אורלנד לבחור שזוף שישב לידו. הלה שאל אותו אם ידוע לו מי מלחין השיר למילותיו של הלל אביחנן. כשאורלנד משך בכתפיו, אמר איש שיחו "זה אני!" והציג את עצמו כמיטיה גרבין, לימים מרדכי זעירא, שנראה לו כפועל במפעלי ים המלח, כפי שאכן היה.
ההתלהבות של התקופה באה לביטוי בשירם הראשון "הורה טוב" ("סובבוני, להט אש בוערת"). לדברי אורלנד, השיר, שחובר לנשף פורים בתיאטרון אהל, כה הסעיר את הקהל, שרקד ושר אותו עד הבוקר. וכשהם כתבו את "ניע נוע" (עננים), גילה אורלנד את הצד הפטריוטי אצל רעו. "אתמול חזרנו מביקור בעמק הירדן ואתה שר על הוולגה? איפה חבל הטבור שלך?", התרעם זעירא, ואורלנד מיהר להמיר את "אמא וולגה" ב"אם כנרת".
לצד פעילותו בתנועה, לימודי הפילוסופיה שלו באוניברסיטה העברית וכתיבת השירים, היה אורלנד נוסע שלוש פעמים בשבוע לתל אביב כדי להיות ארטיסט בסטודיה הדרמטית של הבימה. יום אחד זעזע את אביו, כשבישר לו על כוונתו להיות שחקן. "על גופתי המתה תהיה 'פורים שפילר'", פסק האב. התכשיט לא התרגש והציע שייסע ללמוד משפטים בלונדון. לאחר שאביו הסכים, נסע ומיהר להירשם ב"ראדא", האקדמיה המלכותית לתיאטרון. בין חבריו ללימודים שם היה השחקן הדגול ג'ון גילגוד. לדבריו, נפעם במיוחד מהרצאות המחזאי ג'ורג' ברנרד שו, שהטביעו בו חותם עמוק.
"כתיבתו הדרמטית של אורלנד ועבודת תרגום המחזות שלו התפתחו במקביל לשירתו הלירית ולכתיבת שירי הזמר", מציינת וולף–מונזון. "הוא התמסר לכך לאחר שהבין שיבוא לביטוי טוב יותר כמחזאי וכמתרגם מאשר כשחקן, מה שביקש להיות מלכתחילה".
שני שושנים
רק שלושה מ–15 המחזות שכתב הועלו על הבמה. לעומת זאת, במשך תקופת מה היה אורלנד מהמתרגמים המרכזיים בתיאטרון הישראלי, בעיקר מאנגלית ומיידיש. "הוא ראה במלאכת התרגום יצירה בפני עצמה ויצר תשתית מדעית, מעוגנת במקורות, סביב כל מחזה שתרגם", מספרת וולף–מונזון. "לעתים הוטחה בו ביקורת על שנטל לעצמו חירות יותר מדי גדולה ב'גיור' מחזות שתרגם".
אורלנד לא יצא מלימודיו בלונדון שחקן, אבל חווה שם את אחת החוויות העזות בחייו. בספרה חושפת וולף–מונזון את הרומן הלונדוני של אורלנד, שסיפר: "כשלמדתי בלונדון, ישבה פעם לידי נערה יפה בקונצרט של ברכה צפירה ונחום נרדי. היא משכה את תשומת לבי ומשיחת–אגב התפתח רומן. שמה היה רוזי, בת למשפחה מסורתית וציונית, יוצאת אוקראינה".
"על קיומה של רוז נודע לי כשהתגלגלו לידי שני מסמכים מלונדון דרך קרובת משפחתה", מעידה וולף–מונזון. "אז נמסר לי שהיא בחיים וקיבלתי את מספר הטלפון שלה. כשהתקשרתי אליה, רוז ציטטה שירים של אורלנד והתייחסה אל השיר 'את סוערה בדמי', שלדבריה הוא כתב לה בשהותו בלונדון והקדיש אותו לה". בעקבות אותה שיחה, ניצלה את נסיעתה לכנס ספרותי בארצות הברית כדי לקפוץ לטורונטו שבקנדה ולהיפגש עם אהובת העבר.
"פגשתי אישה בת 95, מקסימה, שנונה, אפילו קצת צינית, זמן קצר לפני מותה", היא משחזרת. "רוז סיפרה לי את תולדות היחסים ביניהם ובמהלך השיחה המרגשת הציגה בפני אלבום צילומים, שמהם ניתן ללמוד על הקשר העמוק שהיה בין השניים. הודיתי לה כשמסרה את האלבום לארכיון אורלנד אצלנו".
"כחוקרת, פחות עניינו אותי הפרטים הפיקנטיים, שמושכים אחרים, ויותר היה לי חשוב לגלות שהקשר עם רוז עמד בתשתית 'אילן ברוח', קובץ השירים הראשון של אורלנד, שהתכתב עם המחזה השייקספירי 'כטוב בעיניכם', וגיבוריו הם אורלנדו ורוזלינד".
אותו קשר נמוג בחלוף הזמן.
"בסך הכל הם היו בשנות ה־20 לחייהם. רוז הגיעה ארצה עם משפחתה בעקבות אורלנד. אולי היו לה ציפיות, אבל אורלנד העדיף לטפח את הקריירה הספרותית המתהווה שלו ובתקופת מלחמת העולם התגייס לצבא הבריטי. בהמשך היא הכירה את הארי וולפסון, נציג קנדה במשרדי פיק"א והיגרה איתו לארצו".
"טוב שהקשר עם רוז נפסק מתישהו, שאם לא כן, לא הייתי מגיע אל בת–אל", אמר אורלנד. "נפגשנו לראשונה באקראי ב–1943, כשאצל ידידים שלי בירושלים התארחו שתי תלמידות בית הספר לאחיות שעל הר הצופים. בת–אל הייתה אחת מהן. יפה, תמירה, בעלת עיניים כחולות. קשה היה להימנע מלשים אליה לב".
השניים קבעו להיפגש אצלה על ההר. "היה ליל ירח מקסים", הם סיפרו כעבור שנים כיצד שר חרש את השיר "שלכת" ("עמוק עמוק העצב בעיניים"). למשמע השיר פרץ ויכוח ביניהם. בת–אל לא האמינה שהוא כתב את השיר עם זעירא וייחסה אותו לאלכסנדר פן, שאהבתו לטיפה המרה הייתה מן המפורסמות. כל בית הספר לאחיות היה נעמד על הרגליים, כשבא לשם חברה המשורר, שחיזר אחריה בשירים. המפורסם שבהם הוא "שיר אלייך" ("סתיו בחלונות"). אכן, בת–אל היא–היא האחות הרחמנייה שבשיר.
הם נישאו במלון "אמדורסקי", בירושלים, של משפחתו של בני אמדורסקי, מי שריגש בביצועיו לשיריו של אורלנד. שבוע לאחר נישואיהם נאלץ לצאת בגפו לבית ההבראה במוצא, בשל כיב קיבה שממנו סבל. לשם הגיעה אליו הודעה טלפונית מאמו ולפיה כלתו נאסרה על ידי הבריטים בבית לחם (עם גאולה כהן) בגין פעילותה באצ"ל. כשביקש את עזרתו של משה שרת, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, זה אמר לו - 'לך לאצ"לניקים, מדוע באת אלי?", ופעל לשחרורה המהיר של בת–אל.
בראשית שנות ה–50 היו לשרת מניות בהולדת "שיר שמח" ("אם גם ראשנו שח") של הצמד אורלנד–זעירא. הימים היו ימי הפדאיון, שהתקפותיהם הפרו את שלוות המדינה. כשנפגשו בנשף פורים, במועדון "מילוא", בתל אביב, "הזמין" שר החוץ שרת שיר להרמת המורל. מספרים שלצורך העניין נעל אותם במטבחון עד שהיתמר עשן לבן. לאחר שעה הם יצאו משם מבוסמים ועם השיר שסחף את באי המקום.
"נעילה" קודמת הולידה את "היו לילות", אולי שיר הדגל של השניים. 1939. אורלנד את זעירא התבקשו לחבר שיר שירתק את הקהל בין המערכונים בתיאטרון הסאטירי "כל הרוחות". איכשהו הם השתהו עד סמוך לבכורה. משנתקלו זה בזה ברחוב, הם הסכימו שלא נעים לקבל מקדמה בלי לספק את הסחורה ונדברו להיפגש בערב ב"קלוב המלצרים". בעל המקום, שלימים נודע כחצקל איש כסית, הבחין במצוקתם ונעל אותם בחדר פנימי. כשיצאו עם השיר, נשאל אורלנד איך יצאה לו שם שורה כמו "במשעולים בין דגניה לכנרת". "זה הודות לקוניאק ולברווז הצלוי של חצקל", השיב.
אורלנד הוקיר את הביצוע המרשים של אסתר עופרים לשיר, אבל לא שכח את המבצעת המקורית שלו, שלי שרונה, שנשכחה כליל, ולא במקרה. "אני זוכר אותה מ'כל הרוחות', העיד. "שלי הייתה יפה מאוד וגם צעירה מאוד. היה לה קול יוצא מהכלל, מצו–סופרן כזה. כעבור זמן קצר התאהבה בסרג'נט אנגלי ונסעה אחריו ללונדון. מאז לא קיבלנו ממנה אות חיים".
ו"שני שושנים"? 1943. לפני שאורלנד וזעירא התגייסו לבריגדה היהודית, הסבו השניים ב"כסית" עם בנות זוגם בת–אל ושרה. כשמוכרת פרחים עברה שם, הם קנו ממנה שושן לבן ושושן אדום והגישו אותם להן. נפעמת מהמחווה, ביקשה שרה זעירא מאורלנד: "תשיר לי זמר על שושן". "אשיר לך זמר על שושן", השיב לה, והוסיף על גבי מפית את השורה הפותחת - "אשיר לך שיר עתיק, נושן".
שיתוף הפעולה הפורה של אורלנד וזעירא נקטע ב–1968, עם מותו החטוף של האחרון בגיל 63. שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים הלהיב את אורלנד, דבר שניכר ב"שיר לכותל", שכתב וביקש מחברו להלחין אותו. כשהלחן היה מוכן, הזמינו בני הזוג זעירא ב–29 ביולי את בני הזוג אורלנד לבוא ולשמוע אותו. הם באו ושרו יחד. כעבור שלושה ימים לקה זעירא בלבו ומת. ההקלטה הביתית המשותפת הושמעה לבאים לנחם בשבעה.
הרביזיוניסט הטוב
בראשית שנות ה–40, בהיותו בחופשת מולדת משירותו בצבא הבריטי, נקלע אורלנד לחתונה בירושלים. הוא שמע שם שיר–עם בוכרי, ששבה את לבו. בו במקום הסתגר שם באמבטיה וכתב את השיר. כשהוא התפרסם בגרסתו המקורית, נכנס לתמונה המלחין ידידיה אדמון. "השיר יפה, אבל בעל קצב חדגוני", פסק ושינה את הלחן.
השיר התפשט כאש בשדה קוצים. כשהציקו לאורלנד בשאלה אם אכן יש לרימון ריח, שינה מ"ריחו" ל"ליחו", עד שחזר בו בעידוד ש"י עגנון. מי שאימצה את השיר, כך או כך, הייתה חנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון העברי. לדברי אורלנד, הוא היה הראשון שכינה אותה "המלכה" ובהגיעה ל'כסית', בעוד שאלתרמן היה קד לה קידה, הוא, אורלנד, נהג לנשק את ידה. "היה לה קול נדיר", התפעל ממנה.
אותו אלתרמן, שיחסיו של אורלנד איתו לא היו שגרתיים.
"כאן הסיפור היה יותר מורכב ממה שנראה כלפי חוץ. אלתרמן היה מושא להערצתו של אורלנד, שגם ראה בו חבר מאוד קרוב. מצד שני, היה איזשהו יסוד מסרס וכובל באלתרמן, שנזקק לאורלנד גם כמי שיתמוך בו בין כוסית לכוסית. לכן לא תמיד הנוכחות של אלתרמן לידו הייתה קלה לאורלנד, שלעתים ראה בו אלוהים, לעתים ראה בו שטן. אלתרמן שימש לו כקטליזטור וכמקור השראה, אבל גם ספג ממנו ביקורת".
כלומר?
"זאת ניתן ללמוד מהנוסחים השונים של הספר 'נתן היה אומר'. אם בהתחלה לא חסך ממנו את ביקורתו, הרי מנוסח לנוסח צנזר את עצמו יותר ויותר ונזהר בדבריו".
"שירי הזמר שלו, שאיתם כה הצליח, היו בבחינת מלכוד לגביו", סבורה וולף–מונזון. "היה בהם משהו נועז, מזוקק וצלול, שנתן לו השראה לשירה הלירית שלו, שבה היה מושפע ממשוררים כמו ביאליק וכמו אורי צבי גרינברג, שהוא לא הסתיר את הערצתו להם. שלא בצדק, מרוב הפופולריות של שירי הזמר שלו הם האפילו על השירה הרצינית שכתב".
מה היה נועז?
"בחלק משירי הזמר שלו אורלנד כתב כפי שלא העז בשירה הלירית שלו. דוגמה לכך הם השירים שאורלנד כתב עם זעירא כשהם היו מגויסים בתקופת מלחמת העולם. שיר כמו 'שיר הלגיונות', שאיתו נפתח באותן שנים מדי יום השידור העברי, היה חריג מבחינת הסביבה החברתית, שבה פעל בתקופה ההיא. השיר הזה, כמו גם 'שיר החי"ל', לדוגמה, נשמעים יותר כשירים רביזיוניסטיים מאשר ככאלה שמבטאים את תנועת העבודה שממנה אורלנד בא".
הרביזיוניזם היה מאורלנד והלאה, אבל תקופת מה מצא את עצמו משדר כמעט על אותו גל עם אנשי הזרם הזה. בשנות ה–60, לאחר מסע הסברה במדינות סקנדינביה, מטעם משרד החוץ, שבאופן מוסווה נועד לקדם את מועמדותו של ש"י עגנון לפרס נובל, באה מלחמת ששת הימים, עם כל האופוריה שנשאה בכנפיה, וטלטלה את אורלנד כמו אנשי רוח רבים.
לצד עגנון, אלתרמן, גורי, שמיר, הזז ואצ"ג, היה אז אורלנד מפעיליה הבולטים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. ההנחה שלפיה הגיע לכך בהשפעת אלתרמן מתבטלת כששמים לב כי עיקר פעילותו של אורלנד הייתה ליד הבית, בסניף החיפאי של התנועה, בהנהגת ד"ר ראובן הכט, בעלי ממגורות "דגון". "מעולם לא היו אל ועם ואדמה כרוכים יחדיו/ בקשר אדירים כזה לא–יינתק", כתב בין השאר.
עם הזמן שככה התלהבותו של אורלנד בנדון, אבל הוא לא התכחש לפעילותו בעבר בתנועה. "היינו להוטי שיח וחכליליים משיכרון הניצחון במלחמת ששת הימים", הסביר. "כל ארץ ישראל השלמה הייתה פרושה לפנינו כעל כף היד. קמץ את החופן, ושלך היא. הייתה הרגשה שזו שעה יחידה בתולדותינו, שאין להחמיצה, בפרט שלא יכולנו לעמוד בפני קסמם של חבלי הארץ, שנוספו לנו".
בראיון שהעניק לי בשנות ה–90 הביע אורלנד התנגדות לנסיגה כוללת, בפרט מהגולן. "לא נראה לי שמותר לנטוש חבל ארץ זה לאחר כל מה שבנינו שם", חיווה את דעתו. "אני רוצה להאמין שזה לא יקרה. אם השלטון הנוכחי (נתניהו בכהונתו הראשונה - יב"א) יתפתה להחזיר את הגולן, ארגיש כאילו לקחו ממני נתח מהבשר החי".
במלחמת העצמאות עברו האורלנדים לתל אביב והתמקמו בדירת אחיה של בת–אל. היה צפוף ומעיק. יום אחד פגש אורלנד בקפה "מאור" את מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, ידיד משפחה ותיק, שעוד עבד עם אביו בחציבה. אורלנד שאל אותו אם ידוע לו על דירה, או לפחות חדר. "אני נראה לך כמתווך דירות?", תהה שדה, אז מפקד יפו, שארגן להם בית ערבי ישן בחוף ג'בליה, סמוך לבית שבו התנחל עם משפחתו.
היה זה אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שחילץ משם את משפחת אורלנד. הוא בא אליה במסגרת מאמציו למשוך לעירו אנשי רוח על ידי העמדת דירות לרשותם, ובכך להחיות את התרבות בחיפה. "למה לכם לדור בסביבה מוזנחת?", שאל. "בואו אלינו ותקבלו דירה לכל החיים".
הם באו. אורלנד הרוויח שקט ליצירה לצד נוף משגע של הכרמל ומפרץ חיפה, אבל עם ההתרחקות מתל אביב, זז ממרכז העניינים.
בעוד ששירי הזמר של אורלנד המשיכו להיות מושרים אם כי פחות מאשר לפני ואחרי הקמת המדינה, סבורה וולף–מונזון שבאחרית ימיו לא זכתה יצירתו הספרותית לתשומת הלב הראויה. "הביקורת התעלמה בשלהי שנות ה–70 מיצירתו המונומנטלית 'עיר האובות', בעוד שלשירה העברית הגיע גל חדש, עם משוררים כמו יונה וולך ומאיר ויזלטיר. אורלנד הפסיק להיות מסונכרן עם השירה החדשה. אני מקווה שעם הספר תהיה התעניינות מחודשת בו ובשירתו".
יעקב אורלנד נפטר ב–5 במרץ 2002, קרוב ליום הולדתו ה–88.