"חיכיתי לשוט המצליף, ידעתי שאמשוך אש": מיכאל אלוני עונה למבקרים

מיכאל אלוני (33) הוא שחקן ומנחה טלוויזיה. גדל בתל אביב ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב. ב־2005 החל לשחק בסדרת הטלוויזיה "השמינייה" בערוץ הילדים ושימש כמנחה בערוץ. בין היתר, שיחק בסרט הקולנוע "למראית עין", בטלנובלה "האלופה", בסדרת הדרמה "על קצות האצבעות", בסרט הטלוויזיה "חורבה", בסרט "התגנבות יחידים", בסרט "השוטר", בסרט "עלטה", בסדרה "שטיסל", בסדרת הנוער "שוברי גלים", בסרט "אנטנה", בסדרת המתח "מתים לרגע" ובסרט "מקום בגן עדן". כמו כן, שיחק בתיאטרון הקאמרי בהצגה "הפושעים החדשים". החל מ־2015 הוא מנחה את התוכנית "דה ווייס". לאחרונה יצא לאור ספרו הראשון, "אהבה בימי שפעת", בהוצאת סטימצקי.

האם יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן היום ומשנה?
"אני לא חושב שיש כאלה. לפעמים כשחקן, במרחק של זמן, זה מצחיק לראות כמה חסר ניסיון הייתי בהתחלה, כמו ב'השמינייה', אבל יש בחוסר הניסיון ובראשוניות הזאת גם קסם שאי אפשר לשחזר. על כל תפקיד שעשיתי בכל שלב בקריירה שלי התאבדתי, צללתי ישר למים עמוקים. אני מאמין שכאמן אתה חייב לקחת סיכונים כדי לייצר משמעות עמוקה. כשחקן אתה חייב לקחת בחירות אמיצות ולעמוד מאחוריהן, כדי לממש קשר אמיתי עם הקהל/ הצופה. וככותב אתה חייב להיות נאמן לאמת פנימית, כדי לגעת באמת בקורא שלך. בלי סיכון אי אפשר באמת להצליח. אתה צריך ללכת למקומות ולחקור אזורים שעוד לא נגעת בהם. אני מאמין שהייתי בר מזל עד כה. שהרצון שלי והאפשרויות שלי נפגשו, ככה שהייתה לי את ההזדמנות לעבור דרך מגוון רחב של תפקידים שונים מאוד ולא להיות מתויג או מקובע לטייפקאסט. זה קצת ביצה ותרנגולת. אני מאמין שהחיפוש שלי הוביל לאפשרויות, כמו גם התפקידים השונים שאפשרו לי לחפש".

גיבורים שהלכו לאיבוד

לאחרונה הסתיימה העונה הרביעית של הריאליטי המוזיקלי "דה ווייס", שאותו הנחה אלוני מתחילת דרכו. "דה ווייס" היא תוכנית מדהימה", הוא אומר כעת. "היא מאפשרת לתת במה לאמן ולא נופלת לקלישאות הרגילות. אני שמח להנחות אותה זו העונה הרביעית. אני מרגיש שההנחיה תרמה לי כשחקן, וגם המשחק שלי תרם רבות להנחיה. העונה הזו הייתה מרהיבה הן מבחינת המתמודדים, הן מבחינת המנטורים והן מבחינת השותפה החדשה לי לבמה שלומית מלכה".

איך הייתה העבודה על הסדרה "שטיסל"?

"זה פרויקט מדהים ששמחתי לקחת בו חלק".

בספר הביכורים של אלוני, “אהבה בימי שפעת”, יש ארבע נובלות ושני סיפורים קצרים. “אחד הסיכונים הכי הגדולים שלקחתי היה כשהחלטתי להוציא לאור את קובץ הסיפורים שאספתי ממה שכתבתי בחמש השנים האחרונות", הוא אומר. "גיבורי הספר הם בגילאים שונים מזמנים שונים, והחוט המקשר ביניהם הוא נקודת המוצא שבה הם נמצאים. מדובר בגיבורים שהלכו לאיבוד. כל אחד קרס לתוך העולם הפנימי שלו, והם מחפשים קצה חוט להיאחז בו כדי לחזור חזרה. בין כולם נמצאת אהבה שהייתה צריכה להתגלגל במסלול המנוגד למציאות המתעתעת. ניסן נתיב אמר לנו פעם שכדי להבין את עומקן של הדמויות, עלינו לנסות לתפוס את עולמן הפנימי. הוא אמר שאם נקרא ספרים המנסים לתפוס את נפש האדם, נרוויח גם כשחקנים וגם כיוצרים. מהתפיסה הזאת אני חושב שהיצירה שלי מגיעה, גם כשחקן וגם ככותב".

כיצד נולד הספר?

"הספר נולד מתוך הרצון שלי לצאת החוצה עם חומרים שאספתי ממה שכתבתי. הכתיבה הייתה תמיד חלק בלתי נפרד ממני. הכתיבה לא הייתה משהו שידעתי שאני אצא איתו לאור כשכתבתי. רוב הכתבים שלי היו למגירה עד כה. הכתיבה עצמה מלווה אותי מגיל צעיר. אחד הסיפורים הקצרים שנמצאים בספר נכתב בגיל 16 במקור, על גבי מחברת קטנה שנשמרה. אני נרגש לחלוק את הספר עם הקוראים. אין בי רצון להוכיח, יש בי רצון לחלוק ולהגיע לכמה שיותר קוראים. השנה ביימתי גם לראשונה סרט קצר שכתבתי בשם 'שיר', המדבר על ילדה בת 17 שבורחת מהזיכרון האישי שלה ביום הזיכרון. זוהי זווית ייחודית על היום הזה, שבאה לבחון מהמקום האישי והקולקטיבי את החוויה המאוד ישראלית הזאת".

איך זה שעד עכשיו לא כתבת לעצמך את התפקידים שגילמת?

"אנחנו אכן נתקלים לאחרונה בהרבה שחקנים שיוצרים סדרות וסרטים, שבהם הם מגלמים דמות ראשית. אני תמיד נהנה לראות יצירות של שחקנים. זה תמיד מגיע מזווית שונה והסתכלות אחרת, ששמה המון דגש על דמויות ועולם פנימי. אני מרבה ליצור מתוך הניסיון להעלות שאלות מסוימות שמעניינות אותי ולגעת במקומות שגם יבדרו וגם ייתנו ביטוי לחוויה פנימית, בתקווה שיצליחו לגעת בקורא או בצופה. יצא שביצירות האחרונות שלי לא נמצא תפקיד בשבילי, אבל אל דאגה, אני אדבר עם היוצר שיכתוב לי משהו לפרויקט הבא שלו".

כיצד הפכת מכותב למגירה למי שמוכן להוציא את יצירתו לאור?

"יש לי חברה טובה שטיילה בספרד. כל שבוע הייתי שולח לה במייל פרק של אחת הנובלות בספר, שנקראת 'הסיפור האמריקאי'. בסוף הפרק האחרון היא כתבה לי מייל ארוך ומרגש, שבסופו היא שאלה אותי: 'אבל למה אתה לא מפרסם את זה?' בהתחלה הרעיון נראה לי רחוק מאוד, אבל איזשהו זרע נשתל שם. כעבור זמן, ואחרי שסיימתי לכתוב נובלה אחרת, פתאום הדהדה בי אותה מחשבה והחלטתי לאסוף כמה כתבים שלי ולהוציא לאור, להוליד את מה שהיום הוא הספר".

להיות ריצ'רד השלישי

כטבעם של ספרים, הספר של אלוני ספג שלל ביקורות, חלקן היו נוקבות וקטלניות במיוחד. אלא שאלוני לא נותן לזה לרפות את ידיו.

חששת מהתגובות?

"תמיד יש חשש מסוים כשהיצירה שלך פוגשת את הקהל. זה מפגש מלא חששות ותקוות, אבל זה גם הרגע הכי מסקרן. זה אחד הרגעים הכי נוראים אבל גם הכי קסומים. גם כשהתחלתי להנחות את "דה ווייס', אולי לאנשים מסוימים המעבר ממשחק להנחיה היה נראה משונה. גם כשביימתי היה מעבר לסוג אחר של עבודה, ועכשיו עם הספר בכלל. בדרך כלל יותר נוח לאנשים כשכל דבר מונח בקופסה שלו, והאפשרות לקבל את המגוון מערערת את הסדר הקיים. אני מאמין ששחקן יכול להיות זמר, כשם שהוא יכול להיות מנחה וכותב. ההתנסות והיכולת לבטא את עצמך דרך ערוצים שונים הן מופלאות בעיני. פעם היו קוראים לזה אמן, היום יש נטייה לקרוא לזה טאלנט".

איך היו התגובות על הספר?

"על הספר יצאו ביקורות חצויות. מצד אחד, מרגשות ומדויקות עד דמעות ומצד שני, צולבות וכאלה שמרגישות כאילו היו מכוונות או אישיות. אני שמח על שתיהן. העובדה שיצירת אמנות מצליחה לעורר מחלוקת מייחדת את חשיבותה בעיני. אי אפשר לקלוע לטעם של כולם, ואני סבור שאמן המנסה לבחור בדרך זו לא מאפשר לעצמו להיות חופשי באמת, כולא את היצירה ומגביל אותה. הדיאלוג שבין היוצר למבקר הוא מהחשובים שיש, והוא כמעט בלתי נפרד מהיצירה עצמה. ידעתי מראש, כשבחרתי בשם 'אהבה בימי שפעת' לספרי, שאני אמשוך אש מצד המבקרים. היה ברור שהעובדה שאני שחקן מוכר, שבמקרה גם מנחה תוכנית בפריים־טיים, תגרום למבקרים לשפוט אותי ולא את הספר ואולי גם להתגלח קצת על שמי, למה לא. הרי נכנסתי לעולם הסיפורת, זה השמור לאותם יחידי סגולה וכישרון. חיכיתי לשוט המצליף שיקרא אותי לסדר על כך. הנובלה בספר העונה לשם 'החתול והים' או הרפרנסים שלי לסרטים של קוונטין טרנטינו בנובלה 'הסיפור האמריקאי' - כל אלה ועוד אינם ניסיון להגיד שאני משווה את עצמי או אפילו מעז לשים את עצמי באותו הפודיום עם קוונטין, גבריאל גרסיה מארקס או המינגוויי. להפך, אני רוצה להכיר להם תודה ולהודות להם על ההשפעה הרבה על הכתיבה שלי. אני נהנה מהביקורות - הן מהמהללות והן מהמתעללות, ומכולן השכלתי. הן ערך חשוב כל כך וכמעט בלתי נפרד מהיצירה. לצערי, אני נתקל בהרבה ביקורות רעות, בין אם ליצירות שלי או של אחרים. ואין הכוונה כאן לכך שהמבקר אהב או לא אהב את היצירה, כי זה כבר שייך לעולמות הלייקים. ביקורת היא רעה, כאשר היא נכתבת מתוך מקום שלא בא לבחון את הדבר עצמו, אלא מין הסקה רשלנית הבאה לבחון את תפיסת עולמו של המבקר ולא את היוצר ואת המקום והדרך שממנה פועלת היצירה. לא פעם אני נתקל בכתבות ובביקורות שנכתבות מתוך רישול סתמי באופן המצביע בעיקר על שחיקה מעצם המקצוע של העיתונאי או המבקר. בסופו של דבר, אני מקווה שהספר ימצא את דרכו להמוני הקוראים, שיצטרפו לאותם אנשים המגיבים לי על בסיס יומי ברשות החברתיות. אני מקווה שהוא יצליח לגעת בהם".

מה תוכניותיך הלאה?
"אני אסיר תודה על המגוון הרחב של התפקידים שיצא לי לעשות עד כה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. אני מקווה להמשיך לאתגר את עצמי בעוד עשור של עשייה מגוונת כזאת כשחקן. ממש בא לי בשלב מסוים בקריירה בעתיד הרחוק, וכשאגיע לגיל המתאים, לגלם את דמותו של ריצ׳רד השלישי של שייקספיר. זאת דמות מרתקת בעיני. לאחרונה בא לי לשוב לתיאטרון אחרי הפסקה ארוכה שלקחתי. ‘דה ווייס' עוד לא הכריזה על עונה נוספת. אני מאמין שברשת יחדשו עוד עונה. מי ינחה ומי יהיו המנטורים - זה ממש עוד רחוק מלדעת. התחלתי לעבוד על הספר הבא. זה יהיה רומן, והוא יעסוק כנראה באדם החי על פי פילוסופיית חיים מאוד קיצונית. אני משתוקק כבר להתחיל לכתוב אותו, רק צריך למצוא את הזמן. אני גם שקוע עכשיו בכתיבת התסריט לסרט באורך מלא הראשון שלי".