כשנוסעים בכבישים ליליים בין כפרי אירופה, רק פנסי המכונית מאירים לפנים פיסה מן הדרך. בדרכים שמתפתלות לפי תוואי הקרקע, אין תאורת לילה. אין פחד בחשכת הכפר האירופי. הלילה שם הוא חלק ממחזור חיים טבעי המתאים לצמחים, לבעלי החיים ולבני האדם, והחשיכה נחוצה כפי שהאור הטבעי נחוץ. הלילה יורד על אירופה באטיות, כמלטף, ותושבי הכפרים נעטפים בו בשלווה. הם נרגעים במיטותיהם לקול קריאת ציפור הלילה החונה בצמרת עץ הערמון. העץ עמד בשער החווה כשנולדו, והוא יוסיף לעמוד שם, רחב ונישא, כשיובלו לקבורה בכר העשב הסמוך לכנסייה.

אבל אפילו א"מ פורסטר, סופר אנגלי שנולד בלונדון, מת במרכז האי הבריטי (1879־1970) וידע את האחו האנגלי הנח בלילו, ניבא כבר ב־1909 שעתידם של בני האדם יוצף באור מלאכותי. הנובלה הדיסטופית חדת המסר, “המכונה נעצרת", יצאה לאור לראשונה בעברית, והיא מצמררת בוודאות הבלתי נעימה שהעתיד כבר כאן. זה קורה עכשיו. כמו בסיפור אנחנו מתפקדים בתוך עולם סטרילי ממוכן, תת־קרקעי (גם אם בחדר מואר בקומה ה־20). אנחנו מתקיימים בחדרים זהים, מוארים באור לבן, מופרדים ומורחקים מן המרחב הפתוח, מן הטבע, מן ההבדלים שבין יום ללילה.

פורסטר מיקם שני גיבורים, אם ובנה, בשני חדרים ריקים וזהים, המרוחקים זה מזה כאיי האוקיינוס ההודי מאיי צפון אנגליה. כל תהליך ההולדה וההורות מעוקר מרגשות וקשרים אישיים. בני אדם נולדים כדי להמשיך את קיומו של המין האנושי, אך המין האנושי נשלט בידי מכונה כל־יכולה שנוצרה בידיו. יצורי אנוש חיים בבידוד בחללים שמתפקדים בלחיצת כפתורים. כך הם מוזנים, כך הם ישנים, כך הם מטופלים בשעת מחלה. המורדים בסדר הקיים, שבו אין מקום לשאלות או תהיות, ודאי שלא לחיפוש או מחקר, מושלכים אל שממת העולם שהיה, שבו הם מתים במהרה. הם אינם עומדים בחשיפה לאוויר הטבעי, למרחב שבו יש עצים וגבעות.



“(...) אבל לא הכחדנו את המרחב אלא את התחושה שלו. איבדנו חלק מעצמנו", מנסה הבן להסביר לאמו השמרנית. היא מורגלת בסדר הקיים, היא חוששת לצאת מחדרה, לראות את השמש. היא מקושרת להמוני מאזינים ברשת תקשורתית (הסיפור נכתב ב־1909, בל נשכח!) ומעניקה להם הרצאות בנות עשר דקות על נושאים מופרכים (“טד"?!). לאיש לא אמור להיות רעיון מקורי. אדם אינו רשאי לגעת באדם אחר, להריח ניחוח כלשהו, לשמוע רעש שאינו זמזום המכונה או המוזיקה האנמית הנשפכת מן הקירות. הדממה גורמת ליצורי אנוש אלה ללקות בהלם או למות. האפלה ממלאת אותם חוסר אונים ואימה.


“חשכה היא מצב יוצא דופן", אומר הבן, צעיר חקרן שכמותו. הוא סוטה מתורשתו, גובר על פחדיו. “האדם הוא אמת־המידה", הוא אומר לאמו ממסך ה"סקייפ" (!) שהמציא פורסטר לעולם הנורא שראה בעתיד. “רגלי האדם הם אמת־המידה למרחק, ידיו הן אמת־המידה לבעלות, גופו הוא אמת־המידה לכל מה שאפשר לאהוב ולהשתוקק אליו, לכל מה שחזק". אך תינוק שנולד עם פיזיונומיה שמנבאת שרירים חזקים, מומת. בעולם העתיד, עולמנו זה, יש מקום רק לחלושי הגוף והרוח. לצייתנים.

המיכון הממוחשב הופך לאלוהות, לישות נסגדת. בני האדם אוחזים ביראת קודש בספר הוראות ההפעלה בן אלפי העמודים. זהו התנ"ך שלהם והספר היחיד המצוי ברשותם. פורסטר מחזיר את הקידמה, שהלכה צעד אחד רחוק מדי, כמו במעגל שקצהו השיג את תחילתו, אל הדת, אל התפילה נטולת העצמיות לכוח עליון, במקרה זה - תפילה למכונה.

זה קורה עכשיו בעולמנו הצר, המואר יתר על המידה, המתמלא באיומים ובמצוות שיש לקיים. פורסטר ראה בחזונו משהו מבהיל, שבני דורנו, הנושמים ונושפים בלב החזון, עדיין מסרבים לראותו.

"המכונה נעצרת", א"מ פורסטר, מאנגלית: מירי אליאב פלדון, נהר ספרים, 94 עמ'

שתיקה מדברת

מומלץ במקרה זה להתחיל בקריאת אחרית הדבר של המו"ל, הסופר והמתרגם ראובן מירן, כיוון שהיא מנתחת ומבארת את הטקסט יוצא הדופן וממקמת אותו בתקופתו. “אמנות השתיקה" (מאת ז'וזף דינואר, מצרפתית: אביבה ברק־הומי, נהר ספרים, 107 עמ') הוא חיבור המדריך את קוראיו לראות בשתיקה חלק מההבעה. דינואר, כומר צרפתי בן המאה ה־18 (1716־1786), מעניק את השגותיו לגבי נחיצות השתיקה בשיח או בכתב. על האדם המביע לדעת לשתוק.

“עקרונות הנחוצים כדי להסביר את עצמנו באמצעות כתבים וספרים. עיקרון ראשון: לעולם אל לנו לחדול מלרסן את העט אם אין לנו דבר־מה לכתוב השווה יותר מן השתיקה. (...) כמה יהיה זה מועיל לכותבי הספרים הגרועים אם העט ייפול מידיהם בטרם יפרשו על הנייר את הרעל (...)?". מירן, במסה המסיימת, “השתיקה כאמירה": “היכולת לשלוט בעצמך, בקולך, בהבעות פניך ובמחוות גופך כשאתה נמצא בחברת אנשים אחרים היא נושא מרכזי בחיבור הזה, שאפשר להתייחס אליו כאל מדריך להתנהגות ציווילית וזהירה בחברה".

“אמנות השתיקה", ז'וזף דינואר. יח"ץ

כשהספר יצא לאור ב־1771 הוא זכה להצלחה גדולה, כיוון שהציג מודל שיועד לאנשי החברה הגבוהה, יושבי הסלונים הספרותיים המפוטפטים. “אמנות השתיקה אינה אמנות הלא־כלום", מסביר מירן, “אלא היכולת להשפיע על מישהו באמצעות השתיקה (...) יש להוסיף את השתיקה ככלי נוסף באמנות הרטוריקה. (...) הפנים ממשיכות להביע גם באין אומר".

וולבק

מישל וולבק, "כניעה". יח"ץ

אני אוהבת לקרוא את מישל וולבק. יש לו אומץ ויושרה שממקמים אותו תמיד בחזית בוערת. לא הספקתי לקרוא את ספרו “כניעה" (מצרפתית: עמית רטברד, בבל, 279 עמ') כשיצא לאור בעברית לפני שנתיים. הוא עדיין מונח בסמוך למקלדת וברגע של היסוס לפני המילה הבאה, ידי נחה עליו. מטקסט הגב: “השנה היא 2022 וצרפת, על סף מלחמת אזרחים".