שנם ספרים שעם תחילת קריאתם אני מתמלאת תשוקה לקום וללכת. או לפתוח חלון, להזמין את הגשם הנדיר פנימה. או לדָמות שאני במקום אחר, בחדר שפסנתר עומד בו. או ביער מפותל שבילים, וכל שביל מבטיח ומקיים. כאלה הם הספרים טעוני הכוח האצור, המפעפע אלי ומפעיל את הדמיון.  מדובר בחוכמת כתיבה, שתוצאתה היא טביעת האצבע המובהקת של הכותב. הנוסח של הכותב/כותבת המסוימים הוא האחד האפשרי לעצב בו אסוציאציות אישיות מפתיעות.

כותבים כאלה ניחנו בהשכלה רחבה ומעמיקה, לא בהכרח מגובה בתעודה אקדמית. הם קראו הרבה, הקשיבו לרבים, איתרו את ההומור המצוי בכל, שקעו במחשבות והגיעו למסקנות מרתקות שהם נהנים לחלוק. הנה שלושה ספרים, שנכון להתבודד איתם כשהזמן החורפי מקבל ממדים רגועים משלו. בספרים מוגשים פרקים אוטונומיים. רצוי לקרוא על פי הסדר שבו בחרו הכותבים, אך אפשר גם לקרוא יחידה אקראית וליהנות משלמותה.  

אליס מונרו
כל קובץ סיפורים משלה מעיר בי ניצוצות שכבו. זאת האישה ששבה ומצהירה בסיפוריה, שפרטי החיים, החיים שלה, למשל, הם–הם הסיפור. אין טריוויה משעממת בחייה של מי שנולדה ובגרה בערבות השלג הקנדיות. הפרוזה שלה נוצרת כמו בהינף קל, אך היא מורכבת מתערובת פלאית שאינה ניתנת לחיקוי או ללמידה. הסיפור שלה נוצר בראשיתו מבחירת החומרים, והוא מתגבש בצורת הפרישה המקורית של הסיפור (מה קודם למה, מה חודר למה), ממבנה המשפט שלעולם אינו שגרתי, מן הצירופים והרעיונות המפתיעים, ומן הדרך של מונרו לבטא הלך רוח: “על אדן החלון ניצבת קסת דיו מפליז חבוט עם פיה ארוכה, חפץ מוכר שמעורר בפרנסס מחשבות על סיפורי אלף לילה ולילה, או משהו כזה; דבר–מה שההבטחה או הרמיזה החבויות בו זרות, מאופקות, מענגות".



מונרו (ילידת 1931, אונטריו), זוכת פרס נובל (2013), דולה מהחיים כפשוטם את ההתרחשויות והעובדות, וכקוסמת יחידה בעולם הכתיבה היא הופכת את אלה לחד–פעמיוּת, שהיא בו בזמן נצחית ואוניברסלית. האמת החיונית, המעוררת אמון, בוקעת מהטקסט שלה כמו זיקוק שהופך למלאכת מחשבת בשמיים. בקובץ שיצא לאור ב–1982 ותורגם עתה, מובאים סיפורים על דודותיה יוצאות הדופן, על עבודת נעורים מוזרה (שליפת קרביהם של תרנגולי הודו), על מפגשים תמהוניים במסע תועה של אישה שסולקה מבית אהובה. כבכל סיפוריה, נדמה שהסיפור נקטע כדי לומר, שכל עוד אנחנו חיים הסיפור נמשך. איזו אישה חכמה היא הסופרת הזאת, לפיד לפני מחנה הכותבים, והכותבות במיוחד. (“הירחים של יופיטר", מאנגלית: אורטל אריכה, מחברות לספרות, 272 עמ')


חיים באר
כל פרק בשני הספרים האחרונים של הסופר הזה הוא אוצר של ידע וחוויות ומחשבות של מי שאינו נוהג במטמונו כקמצן. בכתיבתו האישית, כפי שפורסמה בעיתונים האינטליגנטיים של פעם, באר היה ונשאר נדיב גדול. הקבצים, שיצאו לאור במהלך השנה שחלפה, מציגים מבחרים מרשימות עשירות בכל מובן. באחד כתב באר על ספרים וסופרים, ובאחר - על ירושלים, בתיה ואנשיה. הטקסטים גדושים כל טוב של ידע, רשמים אישיים ותובנות. חשוב להודיע, ולו בקצרה, על הספרים האלה לפני שהחורף הישראלי יתאדה כלא היה. שתייה מחומריו החמים של באר יפה במיוחד לזמן של התכנסות פנימה, של לבדיות הבוחרת את עינוגיה.

כשבאר כותב על נושא, נאמר, “אליעזר בן–יהודה וקנאי ירושלים", הוא מצוי בו באופן אישי ביותר, ודבריו מבוססים על ידע ומחקר וקריאה ושיחות, וניכרת גם עמדתו התקיפה בנושא, גם אם של מחלוקת. הרי הוא מצוי ביהדות, כמו גם בפלגים החרדיים השונים, והוא יודע את השפה העברית לפני ולפנים. אלה, כמו גם אישיותו המלבבת, באים לביטוי מרתק כשהוא מספר, למשל, על מאבק אלים נוסף, שנערך בין חרדי ירושלים הנקמניים לבין הארכיאולוגים שחפרו בעיר דוד (יוני 1983). באותו יום, “י"ז בתמוז, שעות אחדות לפני שחוללו קבריהם של בני משפחתו של אליעזר בן–יהודה במחאה על החפירות (...) נפגשתי עם אחד משארי בשרי, מקנאי ירושלים החרדים". הקרוב, אמן טוויית פתילי ציצית, התאבל על טרגדיות העבר שאירעו באותו המועד, וגם על ההווה זעק. “הציונים גרועים מפרעה", אמר בעיניים עצומות וראש מושלך לאחור, “שפרעה לא גזר אלא על החיים והציונים נטפלים גם למתים". השיחה בין היהודי הנאור ליהודי הקנאי מרתקת על שום האינטימיות והכנות של שני הדוברים היושבים בקיטון ירושלמי דחוק. וזהו רק פרק אחד מעשרות פרקים מעשירים. (“קשר לאחד", עורך: גדעון טיקוצקי, עם עובד, 512 עמ' כולל אינדקס).

בספר המסעות הספרותיים שלו העמיק באר חקור ביצירתם ובחייהם של סופרים עבריים, אך כתב גם על שניים מגדולי ספרות גרמניה. מפגש עם טקסט משלו נחווה כקולנוע רב–ממדי ורב־רובדי. הוא מציע לקורא את עצמו ואת המקום הרחוק, ואת ההֶרמֶזים הספרותיים מהבאר השופעת. כשהוא נוסע בעקבות ג' שופמן, אין הוא פוסח על תיאור שכניו לתא הרכבת ועל ציטוט מדוסטויבסקי. עוד בספר על: תומאס מאן, ביאליק, רחל, אסתר ראב, ברנר, דבורה בארון, אלישבע, זלדה, שלונסקי, יוכבד בת–מרים, אלזה לסקר–שילר, אייזק רוזנברג, אברהם חלפי, יעקב שבתאי, ט' כרמי. (“מזיכרונותיה של תולעת ספרים", עורך: גדעון טיקוצקי, 432 עמ' כולל רשימת מקורות)