ראש ממשלת צרפת, אדוארד פיליפ, מצא לנכון בראיון עיתונאי לתמוך בפרסום הספר. "אינני פוחד מהפרסום, אך יש ללוות אותו בקפידה בהסברים מתאימים", הוא אמר בראיון, כמה ימים לפני ש"גאלימאר" נכנעה לביקורת. "יש סיבות טובות לשנוא את האיש, אבל אי אפשר להתעלם מהסופר שתופס מקום מרכזי בספרות הצרפתית". בכך איבד פיליפ הרבה מניות אצל היהודים. שגרירת ישראל בצרפת, עליזה בן־נון, דרשה במכתב גלוי שכתבה להוצאה, לבטל את הפרסום. קלרספלד הביע מצדו את זעמו על דברי ראש הממשלה: "לא יעלה על הדעת שהחברה והפוליטיקה בצרפת יסכימו לפרסום הטקסטים המזיקים, גם אם הם כתובים בכישרון, המסיתים לשנאה גזעית והשמדת היהודים. אי אפשר לפרסם שוב את הטקסטים ששלחו את הורינו אל מותם".
היהודים הם, כמובן, גורם לא רלוונטי לתהליך ההבראה, לעימות הפנימי האצילי הזה, שמתמיה איך פרסום דברי בלע אנטישמיים יעזור לפתור אותו. מזווית אחרת, הסופר יאן מואה טען מצדו כי דווקא פרסום כל כתביו של סלין, בלי להוציא את כתביו השפלים, "ימסמס את כוח הכישוף" של יצירתו הגאונית. והיו גם שטענו כי מוטב לפרסם רשמית, כדי שלא ליצור אצל אלה שמחפשים ומוצאים פרסומים לא רשמיים את התחושה המתוקה של טעימה מפרי אסור.
מתוך "דברים של מה בכך": "לבכות זה ניצחונם של היהודים, והם מצליחים בכך באופן ראוי להערצה. העולם הוא שלנו באמצעות הדמעות! 20 מיליון מרטירים מאומנים היטב זהו כוח! הנרדפים מגיחים... משחר הימים, מדורות של עינויים...".
הוויכוח על פרסום כתביו של סלין אינו צריך להסוות את המציאות המרה - פרסומן בהוצאות מכובדות של "יצירות" אנטישמיות הכתובות על ידי נאצים ואנטישמים, נמשך ואף גבר בשנים האחרונות. "גאלימאר" עצמה פרסמה בקודש הקודשים שלה, "לה פלייאד", השמור לגדולי הסופרים, את כל יצירותיו של דרייה לה רושל, הסופר ששיתף פעולה עם הנאצים, עמד בראש כתב העת של ההוצאה בתקופת הכיבוש והתאבד לאחר שחרור צרפת. הוצאת רובר לאפון פרסמה ב־2015 את הרב־מכר האנטישמי של הסופר לוסיין רברה, "ההריסות", שנכתב בזמן המצוד של יהודי פריז וגירושם למחנות ההשמדה, והיה בשעתו האפלה נפוץ הרבה יותר מספריו של סלין.
התרעות פיקוד העורף