היו שם נאקות, אנחות, רעמי ניצחון, קולות התרסה וזעם.
דנציגר צעק: "הלו!", "די כבר!", "תפסיק!", "תתעורר!" – אבל שכנו לחדר בבית החולים לא היה שם בשביל להקשיב • סיפור קצר

בשבת בבוקר כבר ידע דנציגר, מניסיונו כקשיש למוד קופות ובתי חולים, שיצטרך להגיע לחדר המיון. התחושה של הבטן המלאה והקשה, חוסר התיאבון המוחלט, חולשת הגוף והרוח - בשלוש היממות האחרונות לא צעד ונמנע מללכת למכון הכושר, פיתח דחייה ממזונות ואכל כנאנס רק קצת מרק עוף ושתי בננות - הייתה מוכרת לו מאז הניתוח לפני יותר מעשור ולא בישרה טובות. "אבא, אף אחד לא מגיע לבית החולים מגעגועים", הזכירה לו בתו, משדנו בדבר.
11 שעות נמשכה הדרך למיטה, במחלקה הכירורגית בבית החולים.

גם הרופאים וגם המטופל ידעו שניתוח חוזר, לפתיחת החסימה במעי הדק, הוא ברירת המחדל הקשה. בדרך הארוכה למיטה הוא נרשם בידי פקידה, שפתחה לו תיק, מוין על ידי אחות ורופא צעיר בדק אותו. הוא ענה על השאלות שהופנו אליו, על עברו הבריאותי ועל תחושותיו עכשיו, המתין הרבה זמן בתורים לא ארוכים. חששותיו, שיפגוש מאות אנשים ונשים מתקבצים במסדרונות, מלאי זעם וצועקים, והמון חולים שממתינים לנצח על הספסלים, התבדו. בית החולים הגדול היה כמעט ריק ושקט. אף אחד לא רץ ואיש לא צעק, והתהליך היה משעמם ומייגע, אבל לאינסוף.



באיזשהו שלב הוא התבקש לפשוט את בגדיו וללבוש חלוק חולים שנקשר מאחור והיה קטן למידותיו. הוא עבר ממצב הליכה, עמידה וישיבה למצב שכיבה, על מיטה שניידה אותו מתחנה לתחנה, נהוגה בידי סניטר. אשתו הלכה לצד המיטה. הוא משך את שולי החלוק שישמרו על שארית כבודו והרגיש, כמו באשפוז הקודם, שהמעבר לחלוק ולמיטה מתניידת די בו כדי לסרס את כוח הרצון וההחלטה; כאילו שאתה עובר במהירות לממד עצמי אחר, רובוטי, נעדר מודעות מלאה, ספקות, לחצים ודאגות; ממד שבו אתה מציית לכל בעל סמכות; כנוע, אדיש ולא אכפתי, נתון בידיהם של אחרים.

ובמהלך הקבלה והמיון, מוטל על המיטה הנוסעת, בין צילום החזה והקיבה ופענוח הסי־טי, הודבקה לו זונדה, שנכנסה בצינורית מהאף והגיעה עד הקיבה המאולחשת, שם תשאב את תוכנה ותרוקן אותה, לגב כף ידו הוחדרה מחט והותקן צנתר, והוא קיבל עירוי ממושך של חומר ניגוד, להדגמת פרטי שיקוף הסי־טי. קתטר הוחדר אליו וגם מחט לעירוי נוזלים, כדי שהגוף לא יתייבש. הרופא הצעיר התייעץ בסמוך לו עם רופא בכיר, ונגזר עליו צום, כאילו מה שמנע מעצמו בימים שלפני בית החולים לא היה כמעט בגדר צום מוחלט. הוא מאזין לכל, ספק אם שומע הכל, מוסר את עצמו, באורח פאוסטי, גוף ונפש, לידי מטפליו - ומקבל הכל בשוויון נפש, כי מה יעשה? יתקומם? תיאבון אין לו ממילא. אבל גם אין שום רגשות או חששות או התנגדות כרוכים בעניין. אדם שמתפקד כברירת המחדל של עצמו.

כך עד שהוסע והגיע למיטתו, בחדר זוגי, והועבר אליה במיומנות. הוא מיקם את עצמו, בעזרת אחות, לנוחות המרבית ושמע שמעתה, כדי להתנייע בכוחות עצמו, הוא חייב להיאחז במוט המתכת שעליו תלויות כל שקיות הפלסטיק, אלה שמערות את תוכנן לגופו ואלה שמוציאות מגופו את תוכנו. מכיוון שנכנס במהירות למצב הנפשי של החולה חסר האונים, הדבר האחרון שרצה הוא לקום ולשוטט במחלקה, מחובר לכל השקיות האלה. הוא ביקש מרעייתו, שהתייגעה לצדו וסייעה כמיטב יכולותיה במשך כל היום הארוך הזה, שתיסע הביתה. הוא צבר עייפות וינסה לנמנם, אחרי היגיעות שהתייגע במסלול הארוך והמפותל.

ואז יצא שכנו לחדר מעבר למחיצה. בחור גבוה, דק וכפוף, כבן 30, אולי פחות, מגולח ראש וכולו בלבן: מכנסי ספורט לבנים עד הברך, אימונית לבנה, נעלי ריצה וגרביים בלבן. הוא הניע ראש באדיבות לעבר דנציגר ושאל אם יוכל להביא לו כוס מים או לקרוא לאחות. "תודה, לא", אמר דנציגר והחווה בסנטרו אל בקבוק המים ועל לחצן האזעקה שעל הארונית. "אני מסודר". הבחור אמר "בעזרת השם" ויצא מהחדר. החדר והמסדרון שמעבר לדלת, עם תחנת האחיות ממול, היו שקטים ורוגעים. שבת בלילה. דנציגר עצם עיניים יגעות, חש איך נשאבת תכולת בטנו אל השקית שלמרגלותיו, אבל השינה לא באה לו. כל מיני מראות צפו לו מעבר לשמורות העיניים: חדר היחיד שלו בבית החולים, לפני כעשור. הסרטים ששלח לו זאב הטוב, חבר של חבר, שמילאו אז את לילותיו, כשהוא צופה בהם במחשב הנייד, ביקורי הבן והחתן, שחיו אז בחו"ל עם בני המשפחה תקופה ממושכת, בלימודים או בעבודה.

סלולרי. איור ליאב צברי

***

באותה עת התייצב בסף החדר גבר קטן ועגלגל, נושא שקיות מזון בשתי זרועותיו, לבוש באותה תלבושת שלבש שכנו של דנציגר, אבל בנגטיב: הכל שחור, גם הגרביים ונעלי ההתעמלות. איכשהו, למרות הבדלי הגובה, הרוחב, החזות והמשקל שביניהם, ידע דנציגר באיזשהו חוש פנימי שהאיש הוא אבי שכנו לחדר. "מירון כאן?", שאל האב כמכר ותיק. "יצא לפני כמה דקות", אמר דנציגר. "אני יכול להניח בחדר שלו כמה דברים?", שאל האב. דנציגר משך בכתפיו. האיש הקטן והכדורי התגלגל פנימה, ממש כך, הלך אל מאחורי המחיצה ויצא משם בזרועות ריקות. "חשבתי לשמח אותו בפיקניק", אמר כמסביר לדנציגר וחיפש הבנה בפניו הריקות. הוא יצא מהחדר והלך לאן שהלך, ודנציגר שוב עצם את עיניו הלאות. עכשיו, נגד רצונו, צפו בחלל שמעבר לשמורותיו מראות בשחור־לבן, כמו שוטים קצרצרים מתוך סרטים אילמים ישנים, אבל בלי שניתן היה לזהות שחקנים, מקומות, סרטים. הוא חשב שפטרו אותו מהצורך להיזקק לשירותים או למים ואוכל, כי הכל יוצא מגופו ונכנס אליו אוטומטית, ללא התערבותו ובלי כל מאמץ מצדו. אין בו כל חשק לעשות דבר, אפילו לקרוא.

הספר "אובלומוב", עם דף מקופל בזוויתו, במקום שאליו הגיע בקריאתו, נשאר במגירת הארונית. גם מוסף השבת. הוא ניסה לשכב על צדו, והניסיון היה קשה, עם כל הצינורות המחוברים אליו. אבל להירדם לא הצליח. אז הוא דמדם לו במין הזיה לא ברורה במשך הרבה זמן. כשהאב ובנו נכנסו לחדר, התעורר וחש עייפות עצומה. מבט בשעון הראה לו שכבר אחרי 11. לילה. הכל נראה ונשמע חרישי ועצלתיימי. שתי אחיות תורניות ישבו בעמדה העגולה שמחוץ לחדר. איש לא הלך, צעק, צחק או נפל. אשתו צלצלה והוא ענה לה שהכל בסיידר, סוֹ פַאר, בהתחשב בנסיבות.

עכשיו, חשב, סוף־סוף אצליח להירדם. אלא שהשניים שמעבר למחיצה החלו לשוחח. הם לא צעקו, אלא דיברו בקולות נמוכים, מתחשבים, שאפילו לא ניתן לצותת להם - אבל בלילה הלבן והשקט ההוא, בחדר שבבית החולים, כל לחישה נשמעה לדנציגר כחבטת קול עזה. הוא שכב והתענה.

ואחרי שהאב התגלגל ויצא מהחדר, כמעט באחת אחרי חצות, הודה דנציגר צרוב העיניים בטרם עת לשמיים על שהותירו לו כמה שעות דומייה, שבהן יצליח חרש להירדם ללא כדור שינה, כדרכו (האחות אסרה עליו לקחת כדור מחשש שאם יהיו לו כאבים, לא יחוש בהם). אך אז נשכב לו הבחור שמעבר למחיצת הבד הדקה על גבו, במיטתו, והחל לנחור. זה היה סיוט ארוך ומתמשך, הנחירה הגדולה: שש שעות רצופות ללא הפוגה, לבד מהפסקות לנטילת אוויר, נמשך הקונצרט. רסיטל לאומן כלי נשיפה, חוטם וגרון. בטונאז' נמוך (מפתח פָה, היה מוזיקאי מגדיר זאת), אך בקולי קולות. הבחור חצרץ ותקע, נשף ושאף, הרעים, נאק, צרם, צווח, יילל, קרא וחרחר. כל תיבה הייתה שונה מקודמתה, ותמיד שורה קצרה של צלילים עמומים אך מחרישי אוזניים, דיסוננסיים, עם כל הקוורטות, הטרצות והקווינטות; לעתים כמו בָּסוֹן, לעתים כמו סקסופון בריטון, חצוצרה, טרומבון או עוגב חשמלי, ולעתים, כמאמר ההשוואה הספרותית הישנה, "כמו חזיר שחוט".

היו שם נאקות, אנחות, רעמי ניצחון, קולות התרסה, זעם ושוועה. השופר השלים, כמו ב"שולחן ערוך", את השברים, התרועה והתקיעה. שש שעות. דנציגר צעק: "הלו!", "די כבר!", "תפסיק!", "תתעורר!" - אבל השכן הארוך שמעבר למחיצה לא היה שם בשביל להקשיב. צעיר חרדי מצוות העזר נכנס לחדר. "תשמע, זה בלתי אפשרי עם הקולות האלה", נאנק דנציגר. האח הביט בו ונכנס מעבר למחיצה, הסתכל בנוחר כמה שניות ויצא מהחדר בלי לומר דבר ובלי לשלוח מבט מסביר לחולה הנאבק על זכות התנומה שלו. אחות גדולת ממדים, שהזעיק דנציגר בכפתור המצוקה שלו, נכנסה, הבינה בלי מילים מהקולות הרמים וממראה פניו של דנציגר את המצב, המשיכה מעבר למחיצה וקראה לנוחר: "מירון!", ואולי גם טלטלה אותו קצת, עד שהתעורר ושאל נטרד, בקול ניחר כנחירותיו, "מה? מה?". האחות אמרה, בנזיפה רכה, "אתה לא נותן לאחרים לישון, מירון", אמרה והלכה. הפמיליאריות, כנראה, חשב דנציגר, מלמדת שהבחור שוהה ותיק בבית החולים. אבל אז השכן שנרדם שוב חיש מהר חזר בעוז להמשך הקונצרט, מהמקום שהפסיקו.

***

אין, אין, אין, חשב דנציגר בייאוש. דבר לא יעזור. הוא עיין את הבחור במלוא ייאושו ולא נותר לו אלא להתהפך שוב על גבו ולהקשיב לקולות הרועמים מעבר למחיצה. ואז עלה רעיון במוחו: להקליט. אני אקליט את נחירותיו של המירון הזה. זהו. אקליט אותו ואעלה אותן ליו־טיוב. שיהיה לו קצת שיימינג, לשמוק הזה. הוא הוציא מהמגירה את הסלולרי, הפעיל את המקליט, שלח את ידו עם המכשיר לעבר המחיצה - והקליט. הרעיון היצירתי הזה היה תחליף ראוי לשעות השינה שאבדו. אבל אחרי רבע שעה, בעודו מקליט, החלו רגשות חרטה וחמלה לפעפע בטינה שלו: בסך הכל בחור מסכן. לא מצליח לשלוט בעצמו. והרי שיימינג ביו־טיוב, הלעגה ובִּיוּש במרחב הציבורי, הוא דבר שתמיד התנגדת לו.

הוא הפסיק את ההקלטה ושכב כך עד אור הבוקר. חילופי המשמרות במחלקה החלו, ואחות נחמדה עם מבטא רוסי גלגלה לחדר עגלה עם מגשיות של תרופות, הציצה בכרטיס התלוי על מיטתו וקראה: "אדון דנציגר, בוקר טוב". דנציגר אמר שהוא לא אדון ושלא הצליח לישון כל הלילה בגלל הנחירות האלה. האחות, שהציגה את שמה, "טניה", האזינה לרגע, הלכה אל מאחורי המחיצה וקראה למירון בשמו ולא הניחה לו עד שהתעורר ואחר כך עד שעמד על דעתו. "בוקר טוב, מירון", אמרה. "אתה נוחר חזק מאוד ומפריע לשכן". דנציגר הוסיף בקול, אל מעבר למחיצה, "זה סיוט ממש. שש שעות לא נרדמתי בגללו", כדי שהשכן הנוחר יידע את הנזק שהוא גורם. השכן שתק. "אמר לך ד"ר מאור שאתה חייב מכונת נשימה, סי־פאפ", אמרה האחות טניה בתוכחה. "זה גם מפסיק את הנחירה וגם מונע ממך דום לב במהלך השינה. אתה מסכן ככה את החיים שלך, מירון!" - ולדנציגר אמרה: "הוא ממילא משתחרר היום. אמא שלך תבוא לקחת אותך, נכון, מירון?".

בסופו של דבר, הנוחר לא השתחרר. במהלך היום - ודנציגר כבר שוטט במחלקה, אוחז בעמוד הגלגלים שהשקיות תלויות עליו - הגיעו אמו ואחותו של מירון לקחת אותו הביתה. הם ישבו עמו על המיטה בחדר, מעבר למחיצה, כאילו שהבחור סירב לצאת החוצה ממעגל המחלקה. שלוש שעות ישבו שם, אוכלים ומשוחחים בקולות נמוכים, ודנציגר, ששכב במיטתו, התפלל שיסתלקו כולם. אחר כך הנשים הלכו, והבחור נשאר, ובטרם הגיע דנציגר למסקנה שמירון זה הוא כנראה פריק של בתי חולים, שמרגיש בטוח רק במיטתו במחלקה, נרדם שכנו לשנת אחר הצהריים, וסיבוב שני ורענן של נחרות החל. דנציגר קם על רגליו עם העמוד והשקיות והחל לצעוק: "קום! תתעורר לעזאזל!". שום דבר. מירון המשיך לנחור, אבל האחות טניה נזעקה. "תשמעי, אני כמעט יוצא מדעתי", אמר דנציגר והחווה בזעם לעבר המחיצה. האחות העירה את הנוחר, שזורר כמה פעמים לפני שחזר לעצמו. "אתה לא יכול להמשיך ככה", הוכיחה אותו האחות. "שימשיך, אבל לבדו", אמר דנציגר בקול, כדי שיישמע היטב. "אני דורש לעבור לחדר אחר או שאעזוב את בית החולים!".

את הלילה הבא עשה בחדר אחר. שותפו החדש חייך אליו והציג את עצמו כסרגיי. איש גבוה ושחוף, שזוף וכפוף, כבן 40. בעברית הזעומה שלו סיפר שהוא קירגיזטני, עובד כבר עשר שנים באילת. בגופו התגלו שני מוקדי סרטן קשה, והוא עכשיו בשלב הסיום של הטיפול. הוא רווק ובמשך כל השנים האלה לא ראה את אמו, שגרה בבירת המדינה בישקק. למרות התקשורת המצומצמת שביניהם אהד דנציגר את שכנו, שהיה שקט, מאיר פנים ונקי מאוד. בלילה ישן תשע שעות ובבוקר קם כאיש אחר.