חמש דקות אחרי שהוליווד חזרה למוגלי, עם עיבוד חדש של אולפני דיסני ל"ספר הג'ונגל", הגיע תורו של ילד פרא אחר. ילד פרא שגדל. במקום ילדון רזה, שזוף ופרוע שיער במכנסוני חיתול אדומים - כפי שמוגלי הצטייר בגרסת האנימציה הקלאסית של "ספר הג'ונגל" מ־1967 - טרזן הוא גבר צעיר, חתיך ושרירי שהגיע לבשלות מינית. טרזן הוא מה שנקרא מטורזן. וכמובן שגם הוא לא לובש הרבה יותר ממוגלי. ובעוד מוגלי השתובב עם החיות בג'ונגל בהודו, טרזן התנדנד בין העצים בג'ונגל באפריקה.
השבוע עלה אצלנו בבתי הקולנוע סרט הפעולה-הרפתקאות "האגדה של טרזן", שכנהוג היום בז'אנר מופץ גם בגרסת תלת ממד - בכיכובו של אלכסנדר סקארסגארד ("דם אמיתי") בתפקיד הראשי, ובבימויו של דיוויד ייטס (שביים את ארבעת הסרטים האחרונים בסדרת "הארי פוטר"). משתתפים בו גם כוכבים גדולים כסמואל ל. ג'קסון, כריסטוף וולץ ודיג'ימון הונסו. הסרט, כמו כל סרטי "טרזן", מציג את המתחים בין עולם הטבע הטהור לעולמם רווי האינטרסים של בני האדם. אתם יודעים איך זה.
כמו מוגלי, גם טרזן הוא גיבור ספרותי מערבי. מוגלי נולד כגיבור אסופת סיפורים קצרים של הסופר האנגלי רודיארד קיפלינג, שתחילה פורסמו במגזינים והוצאו לראשונה כקובץ בשנת 1894. טרזן הוא יציר דמיונו של אדגר רייס בורוז האמריקאי והגיע קצת אחרי מוגלי.
דמותו של טרזן הופיעה לראשונה ברומן ההרפתקאות "טרזן מלך הקופים", שפורסם במגזין בשנת 1912 וכעבור שנתיים יצא לאור בתור ספר. בורוז ראה כי טוב וכתב לו 23 ספרי המשך (ועוד כמה ספרים חיצוניים, שיתופי פעולה עם סופרים אחרים וספרי ילדים שאינם נחשבים לחלק מהסדרה המרכזית).
כמו בעולם, גם בארץ זכו ספרי טרזן להצלחה גדולה. עלילות השרירן מהג'ונגל ראו אור בעברית לראשונה ב־1933, כסדרה בהמשכים בשם "טרזן בן הקופים" שפורסמה בעיתון הילדים "עתוננו". מאז הוא תורגם מחדש כמה וכמה פעמים, וכמובן שגם הספרים הבאים בסדרה תורגמו לעברית ויצאו בהוצאות שונות במרוצת השנים.
"טרזן מלך הקופים" זכה לביקורות חיוביות בעולם. כל הבאים אחריו נחשבים נוסחתיים והרבה פחות מוצלחים. באופן כללי, "ספר הג'ונגל" הוא יצירה ספרותית איכותית יותר מספרי טרזן, ובתקופות מאוחרות יותר חטף בורוז גם לא מעט על הראש בשל התיאורים הגזעניים והסקסיסטיים שלו. בעולמו של טרזן הגבר הלבן הוא מעל כולם, אבל כמובן שצריך להביא בחשבון את העובדה שבורוז בסך הכל שיקף בכתביו את הלך המחשבה של תקופתו. ואם תשאלו את קיפלינג, שלא התלהב מהחיקוי של בורוז, אז גם הספר הראשון של טרזן הוא אשפה ספרותית מוחלטת.
צביעות הציוויליזציה
עלילת "טרזן מלך הקופים" מתחילה בשנת 1888. לורד בריטי בשם ג'ון קלייטון שהתמנה לשרת את המלכה במשימה באפריקה מפליג ליבשת השחורה ביחד עם אשתו ההרה ליידי אליס. מלחי הספינה מתכננים למרוד בקברניט אך חסים על לורד קלייטון ואשתו ובמקום להרוג אותם נוטשים אותם בלב הג'ונגל של אפריקה, שם נולד בנם.
בעודו תינוק, מתה אמו ממחלה ואביו נהרג על ידי ראש שבט קופי אדם. קופת אדם בשם קאלה מאמצת אותו, מעניקה לו את השם טרזן ("לבן עור" בשפת הקופים) ומגדלת אותו כאחד הקופים. כשהוא מתבגר, גובר טרזן על חיות הג'ונגל ומוכתר למנהיגו של השבט.
בבגרותו הוא מתאהב בג'יין - בתו של ראש משלחת אמריקאית שמגיעה לאפריקה. הוא נוסע בעקבותיה לאמריקה, ומצליח להשתלב בחזרה בחברה המערבית הגבוהה, אך נגעל מהצביעות של הציוויליזציה. בסופו של דבר הוא דוחה את המערב ומחליט לחזור לאפריקה, ביתו האמיתי. בחלק מהספרים הוא מתחתן עם ג'יין, הם חיים יחד באנגליה ולבסוף חוזרים לאפריקה.
בורוז מותח לא מעט ביקורת על הציוויליזציה שמוחקת את הקשר בין האדם לטבע ובכך מנתקת אותו מעצמו ומאופיו האמיתי. בהיותו ילד פרא, טרזן הוא אקזמפלר נדיר של בן אנוש המחובר לטבע, דבר ההופך אותו לאדם־על, לא רק בעל כוח פיזי, אתלטיות ויופי נדירים - שאותו משווה בורוז לגלדיאטור רומי ולאל יווני כאחד - אלא גם מחובר לקוד מוסר "טבעי", שלא התקלקל על ידי החברה.
טרזן של בורוז הוא מצד אחד "אדם טבעי", אך זורם בעורקיו דם אריסטוקרטי, מה שהופך אותו למחונך ומשכיל. הוא מוצא ספרים בבקתה של הוריו המנוחים ומלמד את עצמו קרוא וכתוב עוד לפני שהוא יודע לדבר אנגלית. לטרזן יש לא מעט יכולות־על ואין לו ממש פגמים, על כן לא פלא ששימש השראה לג'רי סיגל כשהמציא, ביחד עם ג'ו שוסטר, את דמותו של סופרמן.
עברו כמעט מאה שנה מאז הפקת סרט טרזן הראשון, ומאז יצאו עשרות סרטי טרזן שונים. שחקן הקולנוע הראשון שנכנס לנעליו של מלך הג'ונגל - אילו היה נועל נעליים - הוא האמריקאי אלמו לינקולן. שני חלקי הרומן "טרזן מלך הקופים" עובדו ב-1918 לשני סרטים אילמים בכיכובו של לינקולן, "Tarzan of the Apes" ו"The Romance of Tarzan". הסרט הראשון, שהוא העיבוד הקולנועי המוקדם ביותר לעלילות טרזן וגם זה שנחשב לקרוב ביותר למקור הספרותי, צולם באמריקה, כאשר ביצות לואיזיאנה שימשו כג'ונגל האפריקאי. במהלך הצילומים אריה התחיל להשתולל ואומרים שלינקולן הרג אותו. האגדה אף מספרת שהאריה
המת שימש תפאורה בהקרנת הבכורה של הסרט בברודוויי.
בגרסאות אחרות נטען שהאריה מת מהתקף לב במהלך הצילומים, שהוא היה זקן ואף סומם יתר על המידה. סרט ההמשך, הפחות פופולרי מקודמו, לא נשמר ולא ניתן כיום למצוא עותק שלו. וזהו לא סרט טרזן האילם היחיד שנעלם.
לינקולן חזר לדמותו של טרזן ב־1921, כשכיכב בסדרת סרטים בת 15 פרקים בשם "הרפתקאות טרזן", המבוססת חלקית על ספרים מאוחרים יותר, ובה הוא מציל את ג'יין מסוחרי עבדים ערבים שנקלעו לאפריקה. הסדרה הזאת יצאה בעקבות הצלחת סדרת סרטים אחרת בשם "The Son of Tarzan", שיצאה שנה קודם לכן. בסדרה זו מגלם את טרזן השחקן פ. דמפסי טאבלר, שהתפרסם גם כזמר אופרה, ספורטאי ואיש עסקים.
סדרה זו מתמקדת בבנם של טרזן וג'יין, ג'ק קלייטון, שנולד בלונדון אך עורג לאפריקה ולחיי הג'ונגל, שבו חי אביו כשהיה צעיר. למורת רוחם של הוריו, הולך הבן אחרי לבו ומקבל מקופי הג'ונגל את שמו החדש, קוראק. את קוראק מגלם בסדרה השחקן, הפסל והצייר ההוואייני קמואלה סי סרל, שבילה חודש במדבר כדי להתכונן לתפקיד. אגדה הוליוודית מספרת שסרל נהרג במהלך צילומי הסדרה כאשר רכב על פיל שהטיח אותו על הארץ. השחקן אומנם נפצע באינצידנט הפיל, וכפיל נאלץ להשלים את צילומי הסדרה, אך סרל התאושש והספיק להצטלם לסרט נוסף לפני מותו מסרטן בגיל 33.
עוד מספר סרטי טרזן הופקו בתקופת הסרט האילם. ג'יימס פירס - אחד השחקנים שגילם את טרזן באותם סרטים - אפילו התחתן עם בתו של בורוז. אחרי החתונה כיכבו פירס ואשתו, ג'ואן בורוז, בתור טרזן וג'יין בסדרת תסכיתי רדיו. כיום הם קבורים בבית קברות באינדיאנה ועל קבריהם חרוטים השמות טרזן וג'יין.
תחרות יודל
עד כמה שסרטי טרזן היו פופולריים בשנות ה־20 של המאה שעברה, האהדה אליהם עתידה הייתה לגדול עוד יותר. בשנות ה־30 וה־40 הומצא טרזן מחדש בצלמו ובדמותו של ג'וני ווייסמילר - יהודי מומר שהיגר עם הוריו מאוסטרו־הונגריה לארצות הברית בהיותו תינוק והתפרסם כשחיין אולימפי בעל חמש מדליות זהב ששבר שיאים ונחשב עד היום לאחד הטובים בכל הזמנים.
את הקריירה האולימפית שלו החליף בקריירה הוליוודית כשחתם על חוזה עם אולפני מטרו גולדווין מאייר, שהיו בזמנו האולפנים הגדולים ביותר בתעשייה, וכיכב עבורם בשישה סרטי טרזן. אחר כך הוא גילם את אותה דמות בשישה סרטים נוספים בהפקת אולפני RKO.
טרזן של ווייסמילר היה חתיך הורס, לבוש במינימליות ובקושי יודע לדבר אנגלית. הוא זה שהוליד את קלישאת ה"מי טרזן, יו ג'יין" (משפט שלא באמת נאמר באף סרט), הוא זה שהסתובב עם שימפנזה בשם צ'יטה בתור סייד־קיק (דמות שאין לה זכר בספרים המקוריים), והוא זה ששם בפיו של טרזן את צעקת הג'ונגל המפורסמת שלו, שאחר כך יצאה גם מפיהם של טרזנים אחרים בצורה מדובבת.
על פי גרסה אחת, הצעקה האייקונית נוצרה על ידי חיבור באולפן של שלוש צעקות של שלושה אנשים שונים. על פי גרסה אחרת, נעשה שימוש בשירותיו של זמר מקצועי. צעקתו הואצה באולפן והועלתה בכמה אוקטבות ואף חוזקה באבוב ובכלי נגינה אחרים.
בנו של ווייסמילר, ג'וני ווייסמילר ג'וניור, לעומת זאת, טוען שאביו באמת שאג את השאגה. הג'וניור התראיין לסרט תיעודי בטלוויזיה הבריטית בהנחייתו של ג'ונתן רוס וסיפר שלמעשה אביו למד להיות זמר אופרה בצעירותו, ובנעוריו השתתף בתחרויות יודל בפיקניקים משפחתיים. בתור זמר אופרה שמתמחה ביודל, הצעקה הזאת באמת הייתה קטנה עליו.
אדגר רייס בורוז לא אהב את האופן שבו מטרו גולדווין מאייר הציגו את טרזן - כפרא אציל עילג - והפיק בעצמו סדרת סרטי טרזן. אותם סרטים צולמו בג'ונגלים במרכז אמריקה (דבר שהיה יוצא דופן בזמנו, שכן מרבית סרטי טרזן של התקופה צולמו באולפני הוליווד), בכיכובו של אתלט אולימפי אחר, גם הוא בן של מהגרים מאירופה, הרמן בריקס. זה אומנם זכה רק במדליית כסף באולימפיאדה (הדיפת כדור ברזל), אך החזיר את טרזן לשורשיו הרהוטים. להזכירכם, טרזן המקורי למד לדבר אנגלית רק אחרי שלימד את עצמו קרוא וכתוב, אבל ברגע שלמד הוא עשה זאת פרפקט, ועל הדרך למד עוד כמה שפות.
אומרים ש־MGM בכלל ליהקו את בריקס לתפקיד טרזן לפני ווייסמילר, אך מכיוון שהכתף שלו נשברה בצילומי סרט אחר, הם החתימו את השחיין שהפך לכוכב ענק בדמותו של טרזן. בריקס מעולם לא התפרסם כמו ווייסמילר, אך חובבי ספרי טרזן נותנים לו קרדיט בתור השחקן היחיד באותה תקופה שגילם אותו בלי נהמות, כפי שבורוז כתב את דמותו.
בחזרה לקונגו
ב־1948 יצא סרטו האחרון של וייסמילר בתור טרזן, "Tarzan and the Mermaids". הוא היה בן 44 והרגיש כבר מבוגר מדי מכדי להצטלם לסרטים כשהוא חצי עירום. עם פרישתו נערכו אודישנים למציאת מחליף. בחור ניו יורקי בשם לקס ברקר נבחר מתוך 200 מועמדים, וכיכב בחמישה סרטי טרזן בסוף שנות ה־40 ובתחילת ה־50.
טרזן של המחצית השנייה של שנות ה־50 היה גורדון סקוט, שרירן שהתגלה בזמן שעבד כמציל בבריכה בלאס וגאס. סקוט היה השחקן היחיד שגילם שני סוגי טרזן - בסרטיו המוקדמים היה טרזן טמבל בנוסח ווייסמילר, ובסרטיו המאוחרים הפך לפתע לטרזן משכיל ומחונך.
האחראי לשינוי באופיו של טרזן ולהפיכתו לדמות רהוטה כפי שבורוז התכוון היה המפיק סיי ויינטראוב. גם הטרזנים החדשים של שנות ה־60 - הפעלולן ג'וק מאהוני, שחקן הפוטבול לשעבר מייק הנרי ועוד - המשיכו, תחת שרביטו של ויינטראוב, בקו הזה. ויינטראוב גם ויתר בדרך כלל על ג'יין, והעדיף להציג את טרזן כזאב בודד. בניגוד למפיקים הקודמים, הוא יצא מהאולפן וצילם את הסרטים בלוקיישנים אקזוטיים, כמו קניה, מלזיה, הודו, תאילנד וברזיל - מהלך שנדרש בשיא הצלחתם של סרטי ג'יימס בונד.
כל אלה היו סרטי טרזן רשמיים, כאשר כמובן יצאו לאורך השנים גם הרבה סרטים שלא אושרו על ידי בורוז או האחראים על העיזבון שלו. משנות ה־70 הפופולריות של טרזן בקולנוע ירדה, ופחות סרטים הופקו. באמצע שנות ה־80 יצא סרט בוליווד עם טרזן הודי, ובסוף שנות ה־90 ושנות האלפיים הופקו כמה סרטי אנימציה.
החל משנות ה־50 טרזן כמובן זלג גם לטלוויזיה. הסרטים הקלאסיים שלו שודרו בארצות הברית בשבת בבוקר, ודורות של ילדים ונערים אמריקאים גדלו עליהם. בהמשך הופקו סדרות טלוויזיה על פי טרזן - גם לייב־אקשן וגם אנימציה. וטרזן, כמובן, הפך גם לגיבור על הבמה, ברדיו, בקומיקס, במשחקי מחשב ועוד.
כעת הוא חוזר בסרט חדש שעלילתו מתחילה הרבה שנים אחרי שעזב את הג'ונגל של אפריקה לטובת חיי ציוויליזציה. הוא חי חיים אריסטוקרטיים באנגליה הוויקטוריאנית, חזר לזהותו המערבית כג'ון קלייטון השלישי, לורד גרייסטוק, כשלצדו אשתו האהובה ג'יין (מרגו רובי).
חייו מקבלים תפנית כשהוא מוזמן בחזרה לקונגו, לשרת כנציג הסחר של הפרלמנט, בלי לדעת שהוא מהווה פיתיון בכינוס המתוכנן על ידי הקפטן לאון רום (וולץ), שמונע מתוך תאוות בצע ונקם. אך אין מה לדאוג, בסרטים של טרזן הטבע חזק מהאדם, והוא תמיד מנצח.