בספטמבר 1975, לקראת ראש השנה, נסענו דרומה. היה זה יום זוהר וצורב, קיץ מתרחק בגוונים של כחול עמוק. אבי ואמי ואחותי ואני על שפת הים בימית. אמא, עדיין יפה וצעירה ובריאה וחטובה, מנפחת בשבילי מזרן ים. קצף הגלים, עצי הדקל, ריח המלוח על המים. גלים גבוהים מבעבעים סביבי ואני צולל, שוחה ומשתולל. ילד בן 11 וחצי. ימית - עיר לבנה, חלומית, קסומה. עיר בחולות, בקצהו הצפון־מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל־עריש. אבא נלחם שם, שנתיים קודם, ועכשיו הוא לקח את כולנו לראות. 
עומד על החוף, מחפש בעיניים אחר אמי ואבי. הם בתוך המים, רחוק, עמוק. נקודות קטנות באופק. עומד רועד, מתבונן בים בעיניים צורבות ואז נשכב על החול. סוף–סוף הם חוזרים, פורשים שמיכה משובצת, ארוחת צהריים נשלפת מהתיק ואנחנו אוכלים בתיאבון, מתחת לשמש ידידותית. סנדוויצ'ים מלחם שחור פשוט, עם גבינה מלוחה ועגבניות אדומות טריות, לחמניות עגולות עם חצילים מטוגנים ופרוסות עגבנייה, לחמניות ארוכות עם הרבה חמאה, זיתים שחורים ושוב עגבניות.
אחותי ואני אוכלים על שפת הים של ימית, בין הדקלים. אבא פותח את דלתות המכונית - רנו חמש אדומה. ילדים ערבים רצים סביבנו. אבא פותח גלי צה"ל: יואב קוטנר משדר תקליט חדש “שהגיע אלינו ממש כרגע, משדה התעופה, תקליט שיצא באנגליה היום, וזה התקליט החדש של להקת פינק פלויד, 'Wish you were here'. בשעה הקרובה נשמע את כולו בהשמעת בכורה עולמית".

לעולם אזכור את הרגע הזה שבו קוטנר נתן למוזיקה להתנגן, 45 דקות, צד א' וצד ב', את השמש נשברת בקצף הגלים, רוח נושבת מאי שם והסינתיסייזרים של ריצ'רד (ריק) רייט ממלאים את האוויר סביבי. הצריבה ההיא של הפעם הראשונה, ההחתמה של חוויית ההאזנה למשהו שאשוב ואאזין לו עוד ועוד ועוד במהלך חיי, בימים הבאים ובשנים הבאות, עד עצם היום הזה - הפעם הראשונה הזאת היא כמו מכווה של אש. הפעם הראשונה שהכישוף הפינק פלוידי מסמם את התודעה, הצלילים האלקטרוניים של מרבדי הקלידים שמעיפים, אופפים ועוטפים אותי, בין הדקלים.
לפתע מבליחה, אטית וזוהרת, הגיטרה החשמלית של דיוויד גילמור. ואז מתווספים הבס של רוג'ר ווטרס והתופים של ניק מייסון, הסימפוניה הגדולה של פינק פלויד שמתפתחת, נמשכת ונמתחת. ודיק פארי מצטרף גם הוא, בסקסופון עגמומי, מהורהר. ולרגע גם הקול החרוך של רוי הארפר נותן את שלו ב–"Have a cigar" - סימפוניית האובדן של פינק פלויד, שכל כולה קינה על מה שהיה ולא יחזור. העלומים. השפיות. התמימות. הראשוניות.
כך מתחיל האלבום הזה: “זוכר כשהיית צעיר, זרחת כמו השמש...". ואני, ילד בן 11 וקצת, שומע את “Shine on you crazy diamond" ונהרה מתפשטת על פני ואני זורח כמו השמש של ימית. 
אחר כך הכל נגמר. קיפלנו הכל, הכנסנו לאוטו את השמיכות ואת הצידנית. הלכנו לטייל על קו המים, אבא מעשן בשתיקה סיגריית TIME, אמא יפה וצעירה ואחותי בשמלה לבנה מתנפנפת, צוחקת. השמש שוקעת בין הדקלים של ימית לתוך הים הדרומי. ערב בא. נערים רצים ומעיפים עפיפונים, הזיכרונות חסרי שליטה במעופם בתוך ראשי. עכשיו דמעות.(מתוך “סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", בועז כהן, הוצ' מרום תרבות ישראלית, 2014).
מוח מטוגן
לאחר יציאת "הצד האפל של הירח", המפץ הגדול של הלהקה, הצלחה מסחרית עצומה והישג אמנותי אדיר, לא היה ברור לאן פינק פלויד ממשיכה. אבל ב–1974 נכנסו ארבעת חברי הלהקה לאולפן בקינגס קרוס. בחדר ההוא מצא גילמור את ארבעת התווים המפורסמים שהולידו את האלבום כולו. בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי ג'ון אדגינטון מ–2012, המתאר את מלאכת עשיית תקליט המופת שמלאו לו 40 שנה, מתברר שהיצירה המרכזית שבו, “זרח לך, יהלום מטורף", נבעה מתוך אותם ארבעה תווים, אותו מהלך בלוזי, מינורי. 
“איכשהו התווים ההם הולידו שיר על סיד, וההיעלמות שלו, הגעגוע אליו, אצל רוג'ר", אומר שם גילמור. ווטרס מסביר: “זו המחווה שלי לסיד וביטוי מכל הלב של העצבות שלי. אבל גם הערצה שלי לכישרון והעצב על החבר שאיבדתי".

סיד בארט. צילום: ויקיפדיה
 
“אני חושב שהשיר מבריק במה שהוא מעורר, הרגשות של רוג'ר ושלי", מודה גילמור בסרט. וניק מייסון המתופף אומר: “זה היה חשוב לא להעלים את סיד מההיסטוריה".
כשיצא לאור, נטו המבקרים לראות בתקליט סוג של משל. אבל ווטרס שולל זאת. “הוא לא על כל היהלומים המשוגעים בעולם, הוא לגמרי על סיד בארט". 
האיש שהנהיג את הלהקה וכתב לבדו כמעט את כל תקליט הבכורה שלה היה גם הצעיר שבחבורה, שניגנה במועדון UFO בשכונת טוטנהאם קורט רואד, בימי הפסיכדליה היפים של 1967–1966. אנשים מתארים את בארט כאדם מואר ומאיר. “סיד היה זוהר, זורח, אי אפשר היה להסיר ממנו את המבט", אמר עליו ג'ו בויד, מפיק–על שעבד עם פינק פלויד בתחילת דרכה, “הוא היה היהלום. היה ברור שהאופי היצירתי של הלהקה נובע מסיד. אף על פי שהם לא היו סיד ולהקתו אלא ארבעה חברים שיצרו אמנות ברצינות, סיד היה המנוע".
סיד בארט, שגדל בקיימברידג' (כמו גילמור וכמו ווטרס) היה בחור אמנותי “נפלא, שנון מאוד, חריף ביותר", מתאר אותו גילמור. הקלידן רייט לא חסך מחמאות: “הוא היה חברותי, מקסים, נפלא, ידידותי, מה שתרצה, אדם נהדר". ורוג'ר ווטרס הוסיף כי “הוא היה מרגיז, כי הוא היה צעיר מכולנו, והיה חתיך וניגן בגיטרה. תמיד היו לו חברות יפות, הוא ידע לצייר, לא היית מאמין שיקרה לו מה שקרה". 
ומה שקרה לו היה עודף סמים, יותר מדי LSD. “זה טיגן לו את המוח", אומרים החברים בצער. בארט הצטרף לחבורה שהאמינה שהסם פותח את דלתות התודעה ומשחרר את היצירתיות, אבל הלך צעד אחד רחוק מדי. הוא לא הגיע להופעה אחת. וכשהגיע לפעמים, עמד ולא ניגן, לעתים בא עם גיטרה ללא מיתרים. מבטו היה ריק, נעוץ בחלל. היה ברור שמשהו חמור קרה.
ב–1968 החליף גילמור את בארט בעמדת הגיטריסט. חמש שנים ברציפות זכתה הלהקה להצלחה מינורית, בחוגים מסוימים, אבל אז יצא “הצד האפל של הירח" ב–1973 - הראשון בטרילוגיה המופתית שלהם, ושינה את הכל.
בתקופה שלאחר “הצד האפל" כולם נדרשו לחשבון נפש. “כולנו היינו צריכים להחליט מה אנחנו עושים בתחום הזה. למה אנחנו עושים את זה. האם אנחנו אמנים או אנשי עסקים. לאחר שהשגנו הצלחה והמון כסף, שיכולים להגשים את החלומות של כל מתבגר, למה לנו להמשיך בזה?".
הם מתארים אכזבה ממצעדי הפזמונים, אבל משתוממים מהשינוי העצום במעמדם החברתי, האמנותי והכלכלי. “בגלל ההצלחה האדירה של 'הצד האפל', נותרה התחושה שאנחנו לא מסופקים", אומר מייסון, “רוג'ר אמר שהיינו גמורים בשלב ההוא, וייתכן שהוא צדק".
ערימת חרא
הצלחה אדירה ופתאומית, יודעים אמנים רבים, יכולה לשתק. “אני  חושב שהיינו על פרשת דרכים, הלהקה הייתה צריכה להתפרק. לא התפרקנו כי פחדנו מהעולם הגדול, מחוץ למטרייה של הסמל המסחרי החזק והיקר הזה, פינק פלויד", אומר ווטרס בסרט. 
ואז בא המבקר המהולל (וסופר הרוק) ניק קנט שמתח ביקורת קשה על הופעותיה של הלהקה. “היא הייתה ידועה במוזיקליות שלה, והיא לא עשתה צדק עם המוזיקה שלה", כתב קנט. 40 שנה מאוחר יותר הוא יודה שהגזים במילים הקשות ששפך על הלהקה, “אבל זה גם קצת הגיע להם". 
 
גילמור אומר ש"אי אפשר לשכוח ביקורת כזו", ומייסון מודה: “ניק קנט צדק, כי הייתה חסרה לנו התלהבות ולא היינו חדורי מטרה, אני לא יודע למה. הגענו לשיא מאוד גבוה, ולא ידענו אחר כך לאן הולכים משם".
ווטרס פחד מהצל של עצמו ומהקשר עם הקהל. החשש מפני אי יצירת קשר עם הקהל, במשך רוב סיבוב ההופעות ב–1974, בא לידי ביטוי במילים שכתב. “היינו מנותקים מאוד", הסביר, “אם לא הצלחנו לתת מאה אחוז על הבמה, לא הצלחנו להבין למה ומדוע. היה אלמנט של תסכול כשמישהו אמר לנו את זה. אני חושב שידענו את זה. לא הצלחנו להתמודד".
הביקורת של קנט ניערה אותם. בתחילת 1975 נכנסו לאולפני אבי רואד. טכנאי הסאונד לא היה אלן פרסונס הגדול אלא בריאן המפריז, שלא חסך מהלהקה מילים קשות. 
גילמור שחזר: “היו ימים רבים שלא עשינו דבר. זרקנו רעיונות. האמת היא שהתקשינו להקליט את ההמשך של 'הצד האפל של הירח'. הכנסנו את עצמנו ללחץ מגוחך לגמרי. ניסינו ליצור אלבום מכלום. זו הייתה התנתקות. לא היינו מוכנים להשקיע. היו הרבה רגעים שבהם כל אחד מאיתנו התעניין יותר בתוכניות שלו לסוף השבוע". המפריז אמר להם, על השירים שהביאו, שזה “ערימה של חרא". הוא מתאר את ההתנהלות בימי ההקלטות הראשונים כך: “נוצר מצב שבו שניים מהלהקה היו מגיעים לאולפן, שניים מאחרים, או שאחד מהם הלך לשחק סקווש, או קליעה למטרה. זו לא הייתה להקה ממוקדת שעובדת על תקליט. הם תעו באפלה".  
גילמור בדק גיטרות, צלילים, תבניות. ווטרס היה מתוסכל קשות מחוסר המיקוד. “אני נכנס לאולפן כדי לעבוד, אחרת אני מעדיף להיות במקום אחר". 
בשל הבלבול מחוסר ההתקדמות, ווטרס הציע לפתוח ולסגור את האלבום עם יצירה שנולדה מארבעת צלילי הבלוז של גילמור. נוצר ויכוח. גילמור חשב שלא צריך יצירה שלמה כמו “הצד האפל של הירח". היו עוד שני שירים שהלהקה ניגנה בהופעות, והוא רצה להקליט אותם. “היה לנו ויכוח קשה", אומר ווטרס בסיפוק בסרט, “ואני ניצחתי". 
גילמור דמיין אלבום ששני השירים נמצאים בו וגם “זרח לך, יהלום מטורף", אבל ווטרס חשב שזה מאולץ, מלאכותי, לא מתאים: “אמרתי לדיוויד, זו חייבת להיות יצירה קוהרנטית, הרעיון של האלבום הוא אחד ואנחנו צריכים לדבוק בו". 
הנושא המשני של האלבום הוא התפכחותה של הלהקה מאשליות בנוגע לתעשיית המוזיקה. “הכוכבות לא מביאה אושר. הכוכבות יכולה לגרום לך דווקא להתרחק מהחברה", אמר ווטרס, “חברות התקליטים רצו עוד להיט ועוד להיט, וזה לא מספיק להיט, ותביא עוד אחד, וכל מה שרצינו זה לשיר ולנגן. יש כאלה שחשבו שסיד השתגע בגלל הלחץ הזה של חברות התקליטים". 
אבל למתופף מייסון יש פרשנות אחרת: “סיד כבר לא רצה להופיע בטופ אוף דה פופס ולהתמסחר. זו לא חברת התקליטים שלחצה עליו. אנחנו לחצנו עליו, כי זה מה שרצינו לעשות. להצליח בענק".
כך נולד השיר “קח סיגר", הפותח את הצד השני. תיאור מדוקדק של להקה מול אנשי עסקים המנסים לחלוב אותה. “בוא הנה, בחור, קח סיגר, אתה תגיע רחוק, אתה תצליח אם תנסה, הם יאהבו אותך". זה היה שיר קשה. בסולם גבוה. “הייתי צריך לעשות תרגילי קול מפרכים בכל פעם שניסיתי לשיר את זה", אומר ווטרס. 
המפריז, הטכנאי, אומר ש"קח סיגר" היה שיר מסובך. “שניהם, גם דיוויד וגם רוג'ר, ידעו שאף אחד מהם לא מסוגל לשיר את זה מספיק טוב. הקול של דיוויד לא היה מספיק עמוק. רוג'ר נתן עוצמה לשירים אחרים, אבל באותה תקופה הוא לא הצליח לשיר את זה".
רוי הארפר, שהיה באולפן המקביל, בעבודה על תקליט סולו, היה יוצר אנגלי נערץ, מוזיקאי של מוזיקאים. חברי לד זפלין, למשל, סגדו לו. “הוא היה אחד הטיפוסים הכי מדהימים בסביבה, הופענו בהופעות רבות שגם רוי הופיע בהן, טוב שיש בחור כזה בסביבה", אומר גילמור.
הארפר עבד באולפן 2 של אבי רואד. פינק פלויד באולפן המקביל. “הייתי צריך תנופה כדי לעבוד על התקליט שלי", מודה הארפר, “ולכן באתי לבקר את החבר'ה ולראות מה הם עושים. אני זוכר שכל הזמן נכנסתי ויצאתי, יצאתי ונכנסתי מהאולפן שלהם".
“הוא בילה זמן רב איתנו באולפן במקום לעבוד על התקליט שלו", אומר המפריז, “רוי בזבז זמן הקלטות יקר מאוד. בילה בחדר הבקרה שלנו, דיבר, עישן. הוא ראה שרוג'ר התקשה מאוד לשיר את ‘קח סיגר'. ואז דייב ניסה, שניהם ניסו, היו ויכוחים רבים. בשלב מסוים רוי אמר: ‘טוב, בחורים, אני אעשה את זה אם תרצו, תמורת תשלום. אני אשיר את זה'". 
ווטרס, קצת בייאוש וקצת בחוסר חשק, אמר, ‘בסדר, רוי, תנסה'. הארפר, מזוקן, עצום עיניים, חסון, ביקש יותר פלייבק באוזניות וירה את השיר אל סרטי ההקלטה. “רוי שר את זה מכל הלב. הוא שר כאילו חייו תלויים בזה", מודה המפריז, “הביצוע שלו היה מחשמל. זה היה רגע היסטורי. הוא שר את זה סרקסטי, חזק, מלא נשמה".
הרפר עצמו אומר ש"כמובן לא ידעתי את זה כששרתי, אבל זה היה הלהיט של התקליט. זה הושמע מיליוני פעמים ברחבי העולם, בכל העולם. זה הסינגל, והקול שלי מופיע בסינגל שהגיע למקום הראשון במצעדים והכניס להם מיליונים, וכולם חשבו שרוג'ר שר שם, זה קצת עצבן אותי".
ווטרס נאלץ לראות מישהו מבחוץ מבצע בשלמות את השיר שכתב ומביא אותו לפסגות של הצלחה, אבל עד עצם היום הזה הוא טוען: “אני לא אוהב את זה, מעולם לא אהבתי את זה. אם אני הייתי שר את זה, זה היה יותר טוב, קרוב יותר למטרה. פגיע יותר וציני פחות מרוי הארפר, אף על פי שאין לי שום דבר נגדו". אבל גילמור מגחך: “רוי עשה את זה, ועשה את זה מעולה, ותודה רבה לו".
הארפר: “עד היום, כשאני מופיע בעולם, תמיד יהיה איזה טמבל שיצעק ‘קח סיגר'. השיר הזה הצליח יותר מכל שיר שאי פעם השקעתי בו את הלב והנשמה בכתיבה ובביצוע, והוא בכלל לא שיר שלי". 
די משעממים
ג'יל פורמנובסקי, הצלמת המפורסמת, הייתה בת 21 בלבד כשחברי הלהקה הרשו לה להיכנס לאולפנים ולצלם. “אפיתי עוגות והבאתי לאולפן. רוג'ר אכל המון, היה לו טעים. הם היו מתוחים, מבולבלים. רוג'ר היה המוביל, הוא הפך למנהיג, זה היה מצב קשה, אבל חשבתי שזה טוב שרק בן אדם אחד נוהג במכונית". 
כמו תמיד, הצד הוויזואלי קיבל משקל מכריע בתקליט. סטורם תורגרסון, מעצב העטיפה האייקונית של תקליטי הלהקה, נמצא באותה בעיה כמו הלהקה עצמה: מה עושים לאחר "הצד האפל של הירח"? איך יוצרים דימוי חזק כמו המנסרה הצבעונית על הרקע השחור בתקליט המופת ההוא? 
“לא ידעתי לאייר, לא יכולתי ליצור תמונות פנטזיה", הוא אמר, “לא הייתי מעצב גרפי וגם לא התעניינתי בתמונות של הלהקה, כי הם נראו לי די משעממים. ארבעה מוזיקאים עם כלי נגינה, הם יכולים להיות כל אחד. תמיד חשבתי שלייצג את המוזיקה, זה מה שצריך. זה קיצוני, זה מהפכני, אבל כדי לייצג את המוזיקה, מכל מגוון תחומי האמנות והחיים, אתה צריך למצוא משהו חזק, המבטא את מה שאתה שומע".
 
גילמור: “נתנו לסטורם לעצב את העטיפה כרצונו. הוא היה מביא סקיצות ורעיונות ותוך שתי דקות היינו מחליטים, ‘זה כן, זה לא'. באבי רואד הוא הגיע לצילומים הסופיים של העטיפה מקריאת המילים. מהעיסוק בנושא ההיעדרות". 
סטורם הבין ביין, קרא הרבה ספרים, פילוסופיה, מדע בדיוני, ההיסטוריה של האמנות. הוא היה אינטלקטואל “ממש כמו רוג'ר", סיפרה פורמנובסקי, “הם היו מתווכחים כל הזמן, יכולתי לראות ניצוצות שעפים בתוך המוחות שלהם".
תורגרסון מסביר את יצירת העטיפה: “פיתחתי התעניינות רבה בספרה 4. זה היה הגיוני. ארבעה חברי להקה, ארבע מילים בכותרת של האלבום, הלוואי–והיית–אתה–כאן, ארבעת היסודות של החיים - אוויר, אש, מים ואדמה. אז הדבר הראשון שיצרתי הייתה גלויה עם שם האלבום. החלטתי לצלם את העטיפה באגם מונו, כל כך מדהים המקום הזה, שכל צילום שם יצא טוב". 
הלהקה מחאה כפיים לסטורם כשחזר עם התוצאות, אף על פי שגילמור מודה ש"תמיד חשבנו שהוא מחפש בכוונה מקומות רחוקים בארצות אחרות, כדי לבלות על חשבון הלהקה". 
בעטיפה הפנימית מופיע אדם עושה יוגה בכיסא יוגה שנעוץ בבוץ, עם מסיכת חמצן. הוא נאלץ לעצור את נשימתו כדי שלא יהיו בועות. זה היה רגע בזמן, ערב קסום, עם אור מדהים, ועל העטיפה עצמה הפיק האמן הגאון מפגש בין אדם לבוש היטב לאדם אחר העולה בלהבות. כפיל שנשכר למשימה כמעט נפצע במהלך הצילומים. 
20 מטפי כיבוי אש היו מכוונים ומוכנים, ובאמת רוח פתאומית גרמה לאש שעלתה מבגדיו להגיע לפניו. אבל התוצאה הייתה מושלמת. אייקונית. “השתמשו אז הרבה במושג ‘נשרף', על כך שמישהו גמור, נעלם, נעדר, והוא ‘נשרף'. זה ביטא בצורה מושלמת את ההיעדרות של סיד בארט, את העובדה שכל האלבום הזה מוקדש לו", הסביר סטורם.
במהלך העבודה בארט הגיח במפתיע לאולפן. איש שמן, קירח, גבותיו מגולחות, שהתיישב ליד המפריז הטכנאי ועקב בשתיקה אחר הקלטת השיר שהוקדש לו. חברי הלהקה לא זיהו אותו. הסולו של גילמור בסול מינור, הקלידים העוטפים, הבס הדרמטי, הנשבר, התופים הנכנסים באיחור - יצירת המופת הושלמה אז.
בארט, תמהוני, מבולבל, מחוק, שרוף, היה אז בן 29. לאחר המפגש המוזר באולפנים הוא עזב את לונדון, פרש לחיים אלמוניים ובודדים בבית אמו בקיימברידג', חי מהתמלוגים ומת בגיל 60, בשנת 2006.
 
ועכשיו בכל העולם מציינים 40 שנה לתקליט המופת. ביום שישי, 11.9, יקדישו בסינמטק תל אביב חמש שעות ללהקה וליצירה הגדולה הזו, התקליט שיצא בספטמבר 1975 והיה אחד השיאים האדירים של שנות ה–70 בכלל, לא רק של הלהקה. 
פינק פלויד, בהרכב הזה, ווטרס־רייט־גילמור־מייסון יצרו רק עוד שני תקליטים יחד, את “חיות" (1977) ו"החומה" (1979). הם נפגשו רק פעם אחת לאחר “החומה", במופע המרגש "לייב 8" בשנת 2005, ששבר שיאי רייטינג בכל העולם. 
בארט מת ב־2006, רייט מת מסרטן קצת אחריו. ווטרס חי חיי עושר באחוזה במדינת ניו יורק, משם הוא קורא לאמנים להחרים את ישראל. גילמור מופיע בעולם ועושה מעשי צדקה.