למראה התמונות האלה בכיתי כמו ילד. ולא בפעם הראשונה בסרט. לאו דווקא אינדיקציה לאיכות העשייה שלו, אגב. "Quincy" (נטפליקס) הוא סרט ארוך מדי (שעתיים פלוס), שנוצר בידי בתו של המוזיקאי, ראשידה ג'ונס. מה שאפשר מן הסתם גישה ישירה לארכיון הפרטי של ג'ונס, מצד אחד, אבל גם נטרל כמעט כל סממן של ביקורת, או התייחסות לרגעים פחות ייצוגיים של המוזיקאי הענק הזה. די לקרוא את הראיונות האחרונים איתו, שבהם חשף פרטים פיקנטיים (מרלון ברנדו שכב עם מרווין גיי וריצ'רד פריור, למשל), או ביטא דעות שנויות במחלוקת (פול מקרטני בסיסט גרוע), כדי להבין עד כמה הוא נשמר בסרט בצמר גפן מתוק. וחבל, כי זה הופך את הביוגרפיה המצולמת להרבה פחות מקורית ומגניבה מהיצירה של קווינסי ג'ונס.
ובכל זאת, בכיתי. ורק בדיעבד הבנתי למה. בדומה ליצירות דוקומנטריות נוספות על דמויות שחורות בולטות בנות זמננו, כמו או–ג'יי סימפסון, הסרט הזה ממחיש עבור הצופה הישראלי עד כמה הגזענות בארצות הברית הייתה - וכנראה גם נשארה - עמוקה, מכוערת ופשוט בלתי נתפסת.
זה בולט במיוחד באמצעות הסיפור של קווינסי ג'ונס, שכאמור היה "השחור הראשון" במגוון רחב של תחומים. דוגמאות בולטות: כשרצה ללמוד עיבודי מיתרים, בסוף שנות ה–50, הוא נאלץ לנסוע לפריז כי בארצות הברית התחום היה חסום בפני שחורים; כששב למולדתו בתחילת שנות ה–60 הוא הפך לשחור הראשון שהיה סגן נשיא בחברת תקליטים, מרקורי; במרוצת אותו עשור, כשעבד בווגאס, מוזיקאים שחורים כמו סמי דיוויס ג'וניור כיכבו על הבמות הכי גדולות בעיר, אבל בתום ההופעה לא הורשו להיכנס למסעדות יחד עם לבנים, ונדרשו לישון במלון לשחורים בלבד בפאתי וגאס. באמצע שנות ה–60 (!) ג'ונס הפך למלחין השחור הראשון שעבד בסרטים בהוליווד, ובהמשך גם למועמד השחור הראשון לאוסקר בתחום הפסקולים. ועוד ועוד.
האיש שגדל בפאתי שיקגו בשנות ה–30, ולדבריו לא ראה אדם לבן עד גיל 11, נאלץ לשבור שוב ושוב את החומות. מה שמדהים במיוחד בסיפור הזה הוא שהגזענות וההפרדה נכחו גם בעשורים שבהם אמריקה נתפסה כסמל הקדמה וכמובילת העולם המערבי. אפילו בשנות ה־90 (!) ג'ונס הרגיש שאין מספיק ייצוג טלוויזיוני לשחורים, ולכן הקים חברת הפקה שדחפה לפריים–טיים פרויקטים כמו "הנסיך המדליק מבל אייר".
התרעות פיקוד העורף