סמי לזמי, סולן להקת שפתיים האגדית, לא ממש פרש כנפים מאז הטמיעה להקתו את המוזיקה המרוקאית האסלית בדי.אנ.איי הישראלי. אז עכשיו הוא עושה סוויץ' והופך לשחקן ב"ללה מסעודה", הצגה במרוקאית ובעברית שיצאה לאחרונה לדרכה.
"היום, בזכות הטכנולוגיה והאולפנים הנגישים, כולם זמרים, כולם כותבים ובעזרת הטכנולוגיה מסוגלים לגרום לזיופים להישמע יותר טוב. על הבמה זה אתה נטו. במלוא הדרך. אתה חייב להיות טוב ואמיתי. מול קהל חי ואמיתי - אין פוטו שופ. אנחנו על במת התאטרון, אחרי שלמדנו בבית הספר הטוב ביותר – המציאות-החיים. אנחנו מביאים את מה שאנחנו יודעים ומכירים וזה לצחוק, לשיר ולרקוד ובשפה שלנו".
"במוזיקה אני מביא את השירה, הסלסולים, הנשמה. בשירה אני פועל לפי בקשת הקהל, בצורה שבחלקה אני ספונטני ובחלקה הכל ידוע מראש. רוב הקהל שלי הוא מזרחי שיודע מה אני עתיד לשיר ולבצע. בתאטרון הכל מתוכנן, אחרי חזרות, וחייב להיות מדויק ככל שניתן. בעזרת ההצגה אנחנו מקווים לחשוף מורשת של חיים שלמים, שבחלקם הקטן כאב ועצב. משם אנחנו ממשיכם לשמחה, שירה והומור במלוא הדרו. אנחנו מקווים ורוצים להיחשף לקהל יעד רחב, לא רק למזרחים. אני בטוח שגם אשכנזים ייהנו, יזיזו את הישבן, וגם בחלקים הקטנים שלא יבינו, יצחקו. אנחנו מבצעים קטעים מהחיים, קטעים שכל אדם נורמלי, לא משנה מאיזה עדה, יזדהה איתם. יידישע מאמה ומאמא דייאלי, תמיד יישארו אימא שלי".
"הקיפוח לעולם יהיה קיים. אנחנו מדינה קטנה עם מלא תרבויות, וכל אחד מושך לכיוון שלו. מרחוק כולנו אחים, כולנו יהודים, אבל ברמת המיקרו, אני מזרחי והוא אשכנזי, והבדלי התרבויות שלנו יצרו קיפוח ותחושה שלאחר תמיד יש יותר. עולם כמנהגו נוהג, וגם אנחנו כמקופחים כבר מקפחים אחרים. האחרון שמגיע, תמיד סופג. החזק שורד, גם אם יפה וטוב לומר את זה וגם אם לא. המקופח מצטייר כחלש, והמקפח כשולט. אלה הם החיים".
התרעות פיקוד העורף