"קאובוי זה אימאג’ שאישית מלווה אותי מאז שראיתי את הר ברוקבק לפני עשור בערך", אומר אורן לאור על העבודה החדשה שלו ושל ניב שינפלד. "זה יושב לי בראש כמשהו שאני רוצה לחקור אותו בתנועה, זה אמנם סוג של דימוי רומנטי שחוק מאד שכזה אבל יש בו המון מרכיבים שאני מזדהה איתם הקרבה לטבע, חספוס, בדידות ואיזה מרחק פילוסופי שכזה מהדברים." הוא אומר בריאיון משותף איתו ועם שינפלד לכבוד הבכורה של יצירתם החדשה שתעלה במסגרת פסטיבל ‘צוללן’ בתל אביב.
הפסטיבל, בניהולם אמנותי של עדו פדר ומשה שכטר אבשלום, מתמקד במחול עכשווי וביצירת חיבורים בין מדיות שונות, כמו גם אירוח יוצרים אלטרנטיביים ומתקדמים מרחבי העולם.
אורן לאור: "חיינו עכשיו תקופה לא קצרה בארה"ב וצללנו עמוק לתרבות האמריקאית, שהקאובוי הוא הרי אחד מהסממנים הכי מופרכים שלה. שילוב התרבויות בינינו, הישראלים, לבין האמריקניות, הוא גם משהו שמרתק בעיני. בנוסף, בעבודה הקודמת שלנו ‘דירת שני חדרים’, התחלנו איזה מסע לתוך עצמנו, לעיסוק בעצמנו, גברים, בני זוג שחיים יחד שלוש עשרה שנה. הרגשנו שהפעם במופע הזה אנחנו רוצים להרחיב את העיסוק ולהעמיק אותו לשאלות לגבי גברים וגבריות ויחסים בין גברים ומה היא בעצם גבריות וכך הלאה."
הקאובוי הוא אחד הסמלים האולטימטיביים לאינדיבידואליות שבבסיס ההוויה האמריקאית, זה נושא שהעסיק אתכם ביצירה?
שיינפלד: "כן. זה מחבר אותנו לדמות הקאובוי כאייקון שהוא לכאורה קשוח וגברי, משהו כמעט צבאי עם מדים, ויחד עם זאת גם אינדיבידואלי מאוד, כמו שאמרת, ואותו אנחנו מנסים לקחת לסוג של דימויים קונטרסטיים – כילדה, כדיווה, כאישה, וכך הלאה. ככה אנחנו מקווים להוציא את עצמנו ולתת לאייקון את המורכבות."
בתור מי שעובדים וחיו הרבה גם בחו"ל, האם המחול הישראלי מתקדם כמו המחול באירופה ובארה"ב? האם יש הבדל בדגשים?
לאור: "המחול הישראלי הוא סופר מודרני ומקובל ונחשב מאוד בעולם. הוא עוסק במגוון גדול מאד של נושאים ועם מגוון גדול מאד של סגנונות חלק קלאסיים ושמרניים וחלק מאד נועזים ועכשוויים וכל הטווח שבאמצע וגם עם רקדנים מאד מוכשרים ומסורים."
אתם בני זוג, חיים יחד ויוצרים יחד, מנקודת מבט של היצירה, איפה זה תורם ואיפה זה מקשה?
שיינפלד:" זה די חדש אבל בהפקה הזאת יוצא לנו לעבוד בשעות שאינן חופפות אורן טוב באמצע הלילה ואני טוב מוקדם בבוקר אז כשהוא הולך לישון הוא משאיר לי כל מיני פתקים עם רעיונות שהוא פיתח במהל הלילה ומשם אני ממשיך אותו ולהיפך. מצאתי את השיטה הזאת מאד יעילה כי לכל אחד היה גם את המקום שלו ליצור. אנחנו עובדים טוב יחד אבל הרבה פעמים בעבודה משותפת יש גם סירוס אבל בצורה הזאת יש שיתוף פעולה והתחלקות בנטל היצירה שהיא תמיד קלה יותר בזוג אבל בלי הסכנה של הסירוס."
בטקסט שנכתב על 'קאובוי' אתם כותבים שהיצירה עוסקת בביקורת חברתית – פוליטית על התרבות המערבית. איך זה מקבל ביטוי בעבודה?
שיינפלד: "בהחלט אפשרי לעסוק בשאלות חברתיות פוליטיות דרך מחול ותנועה. מי שלא צורך הרבה מחול עכשווי תופס לפעמים מחול כמשהו שמוגבל לתנועה בלבד אבל ההגדרה ל'מה זה מחול' היא רחבה מאוד ויכולה לכלול המון מדיומים. זה לא רק השאלה מי מרים איזו רגל כמה גבוה אלא משהו הרבה יותר רחב, וזה הדבר שמעניין אותנו. וכשמרחיבים את ההגדרה של מחול או פרפורמנס למשהו שהוא יותר מריקוד נטו אז העיסוק בשאלות פוליטיות חברתיות נעשה אפשרי יותר. גם מלים הן לא דבר שלא ייעשה אצלנו ביצירות. אנחנו משתמשים בתנועה כי לדעתנו התנועה חזקה יותר ממלים ברוב המקרים אבל יש מקרים שזה ההיפך וזה חבל שאנשים חושבים שתנועה ומחול ופרפורמנס יכולים לחקור רק את הגוף ואת התנועה שלו ולא שאלות רחבות יותר מהתחום החברתי פוליטי".