איילת ריזה (47) היא אמנית המתגוררת ויוצרת בתל אביב. השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, וכן בתערוכות יחיד, בין היתר בגלריה גורן במכללת עמק יזרעאל ובגלריה קישון בתל אביב. כיום מוצגת תערוכת היחיד שלה – "1759" – ב"מקום לאמנות" בקריית המלאכה בתל אביב. ריזה היא כלת פרס הרמן שטרוק לציור לשנת 2006 מטעם עיריית חיפה וחברה בבית האמנים תל אביב ע"ש זריצקי. יצירותיה נעות בין מציאות לפנטזיה, בין ריאליזם למופשטוּת.
"לגבי עבודות מתקופות מוקדמות מאוד, אני לא חוזרת אליהן ומשנה אותן, מכיוון שהן מסמלות לי מעין סמן לגבי המקום שהייתי בו מבחינה מקצועית ומבחינת הלך הנפש שלי. את הלך הנפש ואת מה שגרם בעבר לטריגר ולהשראה לאותן יצירות - אני לא יכולה לשחזר".
"כשיש לי כמה עבודות שאני חושבת שהן לא טובות, אני אעשה אחד מהדברים האלה או את שניהם: כאמור, אשמור כסמן לעבודתי ולהתפתחותי האמנותית או אנכס לעבודתי העכשווית ואעלה עליהן בצבע, קרי, אצייר עבודה חדשה שמתאימה לתמה הנוכחית שלי".
זה שנים עובדת ריזה מדי יום בסטודיו שלה שבשכונת פלורנטין בתל אביב. במרכז יצירותיה יעמדו בדרך כלל דמויות שונות, שלא פעם שואבות השראה מהאנשים הסובבים אותה. "בציורים שלי מתחיל סיפור של עולם שיצרתי: נופים על קרשי עץ שאספתי מאתרי בנייה, אשר נכנסות אליהם הדמויות", היא מתארת. "האמנות היא התכלית, הייעוד שלי. אני חיה ונושמת את העבודות שלי".
ב־6 באוגוסט נפתחה תערוכת היחיד של ריזה, "1759", בגלריית "מקום לאמנות" בקריית המלאכה בתל אביב. את התערוכה אצר ניר הרמט. בתערוכה ריזה עוסקת בזהות נשית ובמגדר, והיא בוחנת את הנשיות דרך ביטוייה התרבותיים השונים: מכלות, דרך אמהות ועד מדיאות, מלאכיות ופיות. דמויותיה הנשיות הן לרוב חזקות, דומיננטיות, אסרטיביות ומסתוריות, מעין איקונות שמייצגות את האישה העכשווית; נראות שבריריות מבחוץ, אך מפעילות כוח על סביבתן.
"סדרת העבודות '1759' מבטאת מטמורפוזה בשני אופנים", מתארת ריזה כעת. "האחד, בדמויות רכות ועדינות למראה, המתגלות כחזקות ואסרטיביות. האופן השני בא לידי ביטוי בטכניקה; בדרך כלל אני מציירת בשמן על קנבס, אך בסדרת העבודות הזאת התחלתי ליצור גם על קופסאות קרטון. לקחתי קופסאות של חברת הפורצלן האנגלית וודג'ווד (Wedgwood), שנוסדה ב־1759, במאה ה־18, בזמן הזרם הרומנטי, כאסוציאציה לכאורה לנשים בורגניות וכנועות, אך ציירתי על הקופסאות נשים חזקות ודומיננטיות.
"דוגמה נוספת היא בסדרת העבודות 'מודלז', שבה השתמשתי לא רק בצבעי שמן, אלא גם בנייר, בקרטון, בבדים, בצבעי פסטל ובגרפיט. להבדיל מעבודות ישנות, בשנים האחרונות עברה הפלטה שלי דיאטה צבעונית. דמויות מדממות על רקעים בגוני אפור. כשמסתכלים על העבודות כמכלול, הרושם הראשוני של הצופה הוא עולם (בעיקר נשי) של רוך ועדינות. אך תחושה זו רק לכאורה היא, כי התבוננות מעמיקה יותר מגלה נשים חזקות ודומיננטיות. מבחינתי, נשיות לא צריכה להיראות חזקה כדי לנפץ שבריריות. ולהפך, דמות מדממת היא דמות נלחמת ולא כנועה".
ריזה מעידה שהאמנות שלה מושפעת מאירוע שעיצב את עולמה כנערה. "אבי נפטר בדיוק בתקופה שניגשתי למבחני הבגרות", היא מספרת. "הייתי בת 18 ואחותי בת 15. אמי הייתה שבורה. זה היה רגע מכונן. מאותו רגע עברתי לעולם אחר, כאילו חייתי על כוכב לכת אחר. העולם המגונן והמושלם התנפץ לרסיסים. נישאתי צעירה, ילדתי בגיל מאוחר, התגרשתי, ולמרות שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור על הטעות המטומטמת הזאת ושלא אנשא שנית - נישאתי לפני כשנה, אולי כדי שלא אברח. אני תמיד בורחת ראשונה ממערכת יחסים, כי אני מפחדת להינטש. כיום אני מטורפת על יגיל, בן זוגי, בעלי. יגיל מקבל ואוהב את כל הניגודים שבי. הקשר בינינו נבנה באטיות ובצורה בריאה. היה מדובר גם בילדים שלי ובבנות שלו, וכשמדובר בהם, אני נוחתת על הקרקע. בסופו של דבר עברנו כולנו מחיפה לתל אביב".
התרעות פיקוד העורף