הסדרה "ווסטוורלד" היא ההימור הכי גדול של חברת הכבלים HBO בשנים האחרונות. אחרי שורה של כישלונות, ובצל הפרידה הצפויה מהיהלום שבכתר, הסדרה "משחקי הכס", ב–HBO הטילו את כל יהבם (וחלק ניכר מכספם) על המיזם המטורף הזה, שעלה החודש לשידור. גם אצלנו. לפחות על פי ארבעת הפרקים הראשונים, מדובר ביצירה מעולה ומטלטלת. אבל זה לא הסיפור. "ווסטוורלד" מתרחשת בפארק שעשועים ענקי, שבנוי כמערב הפרוע, כולל העיירות, השריפים, פורעי החוק, הברים והזונות. כל האנשים המאכלסים את העולם הזה הם למעשה רובוטים, שפותחו בידי החברה המפעילה את הפארק, והם נראים ומתנהגים כמו בני אנוש לכל דבר, כולל הדם הנשפך כשיורים בהם. והוא נשפך בשפע.



הלקוחות של הפארק הם בני אדם אמיתיים, שמשלמים סכומי כסף נכבדים כדי להיכנס לתוך העולם הזה לפרק זמן קצוב, ולהשתלב בו - דרך מאות סיפורים מתוסרטים מראש, שתוכנתו בידי מפעילי הפארק. מרדפים, אהבות, קטטות בר והוצאת העדר למרעה - הכל הולך. בתכלס, נדמה שמרבית האורחים מגיעים בעבור שתי פעילויות מרכזיות: להרוג ולזיין. אלא שבשלב מסוים העניינים מתחילים להשתבש. בלי להגזים בספוילר, אספר שחלק מהרובוטים, שתוכנתו כך שיש להם תודעה מסוימת ויכולת לחוש ולהרגיש, מתחילים להבין שהם כלי משחק, להיזכר בעבר ובאופן כללי להתקומם. מה שמייצר למעשה מין כלאיים של בני אדם, הנלחמים בבני המין המקורי (ובמובן מסוים, עדיפים עליהם מוסרית, מנקודת מבטנו כצופים).



זו מגמה שמשתלבת היטב עם אין ספור סדרות מרכזיות שנוצרו בשנים האחרונות סביב סיפור דומה. יצורים משובטים/רובוטיים שהאדם יצר לצרכיו השונים והאנוכיים (מחקר מדעי, כוח עזר, פיתוח צבאי וגו'), סוטים לפתע מהייעוד המקורי שלהם, מגלים תכונות אנושיות לא מתוכננות ובסופו של דבר קמים על יוצרם. אנחנו.



אפשר למצוא סיפור דומה בסדרה המצליחה "אורפן בלאק", שעונתה הרביעית משודרת כרגע (שוב, גם בישראל). הסדרה עוסקת בניסוי שבו נוצרו נשים משובטות, סוג של אחיות זהות. הנשים האלו מצליחות לשרוד כנגד כל האיומים, כולל הבאגים הביולוגיים שמהם הן סובלות, או קבוצה של גברים משובטים ועוינים המופעלת בידי הצבא. גם כאן, הרשעים המרכזיים הם בני האדם הרגילים, שיצרו את השיבוט, בעוד התוצרים החדשים מוצגים כקורבנות.



הסדרה הבריטית "HUMANS" שהוקרנה לא מזמן לקחה את זה צעד קדימה. היא הציגה עולם עתידני שבו לכל משפחה יש בבית מעין רובוט דמוי אדם, המצויד בבינה מלאכותית, שנועד לסייע בעבודות הבית. אבל אז מתגלה גזע של רובוטים בעל מודעות עצמית אנושית אמיתית, שנרדף באכזריות בידי החוק.



בעצם, התמה המרכזית כאן היא הרבה מעבר לעניין המשובטים. היא מדברת על האיום שאורב לנו כתוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה, ועל החשש שמדובר בתהליך שאינו ניתן לעצירה. מלכת הסדרות, בהקשר הזה, היא "מראה שחורה" הבריטית, שהעונה השלישית שלה עלתה החודש לשידור. צ'רלי ברוקר, יוצר הסדרה (ובעברו מבקר טלוויזיה), הסביר בראיון עיתונאי את המוטו המרכזי שלה. "אם טכנולוגיה היא סם, והתחושה היא שזה באמת כמו סם", אמר, "אז מה הן תוצאות הלוואי? לכל פרק בסדרה יש מציאות שונה, אבל כולם עוסקים בדרך שבה אנחנו חיים בהווה ובדרך שבה אנחנו עלולים לחיות בזמן הקרוב אם לא נשים לב". האיום ברור.



הצד השני של אותו מטבע מפוחד הוא הגאות המטורפת בסדרות אפוקליפסה למיניהן. זומבים, אנשי זאב ומתים מהלכים מככבים על המרקע, בסדרות המשרטטות עולם עתידני המתרחש אחרי הרס הציוויליזציה הנוכחית. הרס שנגרם - כמעט תמיד - באשמת התרבות שלנו. באשמתנו.



"המתים המהלכים", "מראה שחורה", "אורפן בלאק" ועכשיו "ווסטוורלד" הן מהסדרות המדוברות והנצפות כרגע בעולם. ואני חושב שזו תופעה מדהימה. כי דווקא תחת האצטלה של טלוויזיה מסחרית, שהמטרה המרכזית והכמעט יחידה שלה היא רייטינג, מושמעת אמירה חדה, ביקורתית וסופר מצמררת (שגם נופלת על אוזניים כרויות, לאור נתוני הצפייה) - אנחנו נמצאים על ספו של קץ העולם, כפי שהכרנו אותו, ואת הקץ הזה אנחנו מביאים במו ידינו. 




על הסכין



1. בצל מלחמות העולם על תאגיד השידור הציבורי, מתרחשת תופעה כמעט בלתי נתפסת. גוף שידור ציבורי, קוראים לו הערוץ הראשון, מוסיף לשדר מדי יום ביומו, ואפילו מעלה תוכניות חדשות, כשכל הוויכוחים והמלחמות מתרחשים מעליו. כאילו שאינו קיים. יש לכך לא מעט סיבות, כולל כאלו שנוצרו באשמת הערוץ הראשון עצמו. אבל האבסורד עדיין זועק. 

2. השבוע מציינים 60 שנה לטבח כפר קאסם. אבל כמעט לא תשמעו על כך בתקשורת. וזה נורא, לא רק בגלל ההתעלמות מהציבור הערבי אלא גם בגלל הפרידה מסולם הערכים של הציבור היהודי. במשפט שנערך בעקבות הטבח נוסח לראשונה המבחן ל"פקודה בלתי חוקית בעליל", שיש לסרב לה. מבחן "הדגל השחור". היום, במציאות שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי, דגלים שחורים מתנופפים מכל עבר.

3. אני מסרב להיות מזועזע מהעובדה שהטקס הממומן לציון רצח רבין לא ייערך השנה. ולא משום שנהייתי אדיש. אולי להפך. היה משהו בריטואל הקבוע הזה, של מפגש המשוכנעים בכיכר, למול אותם זמרים ואותם נאומים, שהפך אותו לצפוי. בנאלי. כמעט ריק ממשמעות. אולי דווקא הצורך הנוכחי בחידוש ואלתור יצוק תוכן אמיתי לתוך התאריך הכל כך חשוב הזה.