"אין בשביל מה לקום בבוקר": עובדי רשות השידור מספרים על ההתמודדות

האבטלה, החברויות שהתפרקו והתחושות הקשות שהותירה הסגירה החפוזה: שבועיים אחרי הורדת המסך, העובדים משתפים בתחושות: "אני עיתונאי שאין לו עיתונות"

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
מחאת עובדי רשות השידור
מחאת עובדי רשות השידור | צילום: עובדי רשות השידור
2
גלריה

קובי פריג', מפיק ועורך לשעבר ברשת ג', כתב כי המתחם "נראה כמו אחרי יציאת מצרים" וציין כי את מפגשי הפיטורים קבעו לעוד חודש. "את העובדים זרקו מיד", כתב. "השאירו צוות של 5־6 אנשים שאמור להתמודד עם כל מה שנשאר שם. והם מחפשים עובדים לעזרה ב־30 ש"ח לשעה”.

“זו טראומה עבורי לכל דבר ועניין, פצע מדמם”, אומר ב', עובד ותיק ברשות השידור, “אני רואה שאנשים מלגלגים עלינו ורק מאחל להם באמת שיעמדו באותו מקום”.

יאנה עברי, תחקירנית זמנית במבט שני, מספרת על תחושה קשה ביום שאחרי: “הגעתי לבניין לעבוד כרגיל, כי המשכנו למרות הכל לעבוד עד ה־15 בחודש, וכבר היו על השער הראשי מנעולים. למרות שלא הייתי ברשות הרבה זמן, זה היה כמו בית בשבילי, מקום עם רמה עיתונאית גבוהה. היו לי דפיקות לב למראה המנעולים”.

רשות השידור לאחר עזיבת המקום. צילום מסך
רשות השידור לאחר עזיבת המקום. צילום מסך | רשות השידור לאחר עזיבת המקום. צילום מסך

ארן רילנגר, מפיק מבט שני, ביטל את המינוי לעיתון הארץ בשנה האחרונה, והוא מספר על זה בכאב גדול: “לא יכולתי לשאת יותר את כתבות השטנה בעיתון על רשות השידור, כתבות שאין להן שום קשר למציאות. התקשורת כולה אתרגה את התאגיד ושכחה שיש כאן אנשים שהולכים הביתה אחרי עשרות שנים של עבודה. כתבות שגבלו בהסתה פרועה נגד עובדי רשות השידור, אנחנו פשוט לא עניינו אותם.

בתאגיד בכלל לא ניסו לקלוט אנשים לפי הכישורים שלהם, וכמובן, גם החלוקה בין מי התקבל ומי לא מאוד הקשתה על העבודה. עשו מכולנו מושחתים שמרוויחים משכורות עתק, בזמן שכל האנשים שעבדו סביבי הרוויחו משכורות רגילות ועבדו קשה מאוד”.

דורון שפר, כתב קול ישראל בחיפה, מקווה שעובדי הרשות יצליחו, למרות הכאב, להמשיך קדימה. "האמת היא שחודשים ארוכים חיכיתי ליום הסגירה וליציאה לדרך חדשה", הוא אומר, "לא מפני שסברתי שצריך היה לסגור את רשות השידור, ממש לא. סגירת הרשות הייתה פשע ועוון שאין להם כל תקנה.

היא הייתה מיותרת, מרושעת, זדונית ובעיקר צינית נורא ונעשתה ללא כל מחשבה לא רק על היום שאחרי, אלא בעיקר על כל מה שלפני. משום מה, סברו חברי הוועדה (ועדת לנדס – הוועדה לבחינת המתווה לשידור הציבורי העתידי – ת"ד) שדי בפיצויים מוגדלים למאות עובדים ותיקים, כדי לרצותם ולסלקם הביתה בחדווה. וגם סברו ברוב יהירותם וניתוקם, כי אם יתקבלו כמה מאות עובדי

הרשות לתאגיד וישמרו על עבודתם - גם בכך ייעשה צדק. שתי ההנחות שגויות ומוטעות. היחס המשפיל כלפי כל עובדי רשות השידור באשר הם - לרבות אלה שכן התקבלו לתאגיד - מלמד שלא כוונת הכלה הייתה בהקמה, אלא כוונת הפרד ומשול. באופן אישי חיכיתי לסגירה, פשוט כדי לחתום פרק ארוך ומתיש בן עשר שנים ולצאת לדרך חדשה. לכן העיכובים החוזרים והנשנים במועד הפתיחה רק העיבו עוד יותר על האווירה העכורה גם כך בקרב העובדים והוציאו להם לחלוטין את האוויר שעוד נותר בריאות. לא כך נפרדים מעובדי ציבור, ובוודאי שלא כך מקימים גוף חדש. אבל זה כבר מאחורי ופני לפנים".

ניקי שמעון עשור, ששימש כעורך בכיר ברשות, ידע כבר לפני שנה וחצי שעתידו בתאגיד מובטח, ולמרות זאת, גם היום, ממקומו הבטוח, הוא סבור שהמהלך היה מיותר. “לא היה צריך לסגור את הרשות, אלא לתקן את הכשלים”, הוא אומר, “כמות הכסף שיוצאת על התאגיד הייתה יכולה לסדר את זה. אני אומר את זה היום בבירור, למרות שאני מועסק בתאגיד וידעתי מראש שעתידי מובטח. צר לי על החברים שלי שנשארו מחוסרי עבודה”.

ע’, שעתיד כנראה להשתלב אף הוא בתאגיד, מספר גם הוא על ימים קשים: “עד כמה שהתקופה לפני הייתה קשה, האחרי קשה יותר. חברויות מתפרקות, בעיקר אם הלכת לתאגיד. יש לי תחושה שפירוק הרשות נועד לסמן לנו משהו, עדיין לא ברור לי מה”.

תגיות:
רשות השידור
/
תאגיד השידור הציבורי
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף