"שלטון הצללים", הוט

צפיתי כבר בסדרות רעות יותר מ"שלטון הצללים". זו לא קמצנות במתן מחמאות. יש בסדרה המתרחשת במסדרונות הכנסת כל המרכיבים הנדרשים לתבשיל: תככים, רומנטיקה, קומבינות, פשע. ויש בה גם עלילה שלא נראית מאולצת. אפילו מבליחים בה לעתים חברי כנסת בשר ודם. ועם כל אלה כבר באמצע הפרק השני החלו העיניים שלי להיעצם.

אם לעבור אחת–אחת על כל הסיבות לכך שאני לא מתכוון להמשיך לצפות ב"שלטון הצללים", אז ככה: אותה עלילה בהתאמות קטנות יכולה להתרחש גם במסדרונות, נגיד, איגוד האינסטלטורים. אפשר לפוצץ את התסריט עד מחר במילים כמו "הצבעה", "השר", "קיזוז", אבל הבנה דקה של תעלולי בית מחוקקים מבריקים, המתרחשים למשל בסדרות כמו "ספין" או "in the loop", אין כאן. מי שכתב את התסריט פשוט לא טרח ללמוד איך באמת עובד העסק ובמה הוא שונה מהתככים באיגוד האינסטלטורים.



נחמד אומנם שהצליחו לשכנע את איתן כבל להשתתף בצילומים, אבל באותה מידה הקוריוז היה עובד אם היו שולחים את כבל לרכוש מקלחון חדש לאמבטיה. נוכחותו של חבר הכנסת לא מקפיצה את הסדרה לרמת תחושת אמת של בית מחוקקים, מה גם שהוא באופוזיציה ואת מי הם בכלל מעניינים עכשיו. חשבונות ישנים, כעס ורומנטיקה הם ירקות החובה שמכיל כל סלט. השאלה היא אם מגישים את הסלט לצופה בקערה נאה או מדלגים על הנימוסים ופשוט משליכים לעברו את העגבנייה והמלפפון.

אני מאוהב בשפה העברית, אבל זיופים שלה גורמים לי בדרך כלל לברוח לחדר השני. גם בעזרת זכוכית מגדלת לא תמצאו בכל הארץ חרדים שמדברים ומתנהגים כמו ה"שבאבניקים". הדמיון בין "שבאבניקים" ל"שלטון הצללים" ולאלף סדרות ישראליות קודמות הוא מוחלט: יש תקציב, יש מצלמה, אין מקצוענות. מי שלא תבע מהתסריטאי לאתר ולהבין לעומקם את תככי הכנסת, לא דרש מהבמאי לדעת בדיוק איך ומה הוא רוצה מהדמויות שלו, ולא התיישב על הווריד של השחקנים עד שימלאו את הדרישות במלואן.

מישהו שמבין בתיאטרון אמר לי שהדרמה הישראלית המצולמת מצויה בתהליך של גדילה, ושאנחנו במקום טוב הרבה יותר משהיינו בימי צליעת הדיקטטורה של הערוץ הראשון הבודד. אבל צריכות לעבור עוד 20 שנה עד שנראה משהו שמדגדג סדרת איכות בריטית, למשל. אז ראשית, זה יופי שיש גדילה. ושנית, זה לא העסק שלי. אני, לטובת היצירה הישראלית, לא מוכן לחכות 20 שנה ובינתיים להקדיש 50 דקות לאיתן כבל.


"פרנהייט 451", סלקום טיוי, החל מ־20.5


חוסר אושר נגרם בשל ההבדלים בין בני האדם. הידע גורם להבדלים בין בני האדם. מקור הידע הוא בעיקר בספרים, אבל גם בהאזנה למוזיקה וצפייה בסרטים. האושר יושג באמצעות הכחדת הידע, כלומר על ידי שריפתו. המדינה למעשה היא שירות השריפה והכיבוי, ושוטריה/נציגיה הם הכבאים.

זהו - וסליחה על הספוילר - תקציר של "פרנהייט 451". נותר כמובן הכבאי שמתעורר בו ספק באשר לאמיתות המוכתבות בידי המשטר. יום אחד הוא אוחז בידיו ספר, אמיתי, וביחד עם מורדת (חמודה) הוא יוצא להציל את הידע האנושי.

"פרנהייט 451". צילום: סלקום tv

עריצות המדינה, שליטה במחשבות הפרט, שכתוב ההיסטוריה, מרד האדם הבודד. וגם צקצוק השפתיים המודאג בעניין הפשיזם המרים את ראשו, שיבוא בדיון, אם יתקיים, לאחר הסרט. מילא אם היה "פרנהייט 451" דוהר באיזה שפע של אקשן לעבר ההתנגשות הסופית בין המדינה העריצה לפרט, שעיניו נפקחו לראות את האמת. אבל האמת היא שהסרט מקרטע קדימה באיזה דכדוך אטי, חשוך, סובל מרזון עלילתי ורזון דמויות שאינו מאפשר להזדהות עמן ממש. בסוף אתה אומר לעצמך: או–קיי, קיבלנו עוד נו נו נו לגבי הצורך בשמירה על הדמוקרטיה והסכנות שבפשיזם, ובכלל לגבי המשחק באש שיכול לגרום לכוויות. אבל כל זה שווה שעה ו־40 דקות?


"הזדמנות אחרונה לאהבה", 14.5, רשת 13

"הזדמנות אחרונה לאהבה" היא ריאליטי ריאליטי. המשתתפים לא קופצים בנג'י או נשלחים להתחרות ברכיבה על תמסחים באיזה אי באינדונזיה. ההתלבטויות של שי ומיכל אם לפרק או לשמור את הנישואים באות ישר מתוך החיים. אם להסתמך על הסטטיסטיקה, שאומרת כי אחד מתוך כל שלושה זוגות מפרק את החבילה, ובעצם כל זוג חווה את המשברים הקשים שלו שמעמידים אותו על הסף, הרי שסך קהל היעד של "הזדמנות אחרונה לאהבה" מכובד ביותר.

שי ומיכל, משתתפי הפרק הראשון בסדרה שעלתה השבוע, סיפקו כמו שאומרים את הסחורה. הם היו אותנטיים, התנסחו בצורה בהירה (מיכל יותר, שי פחות), הביאו למסך את כאביהם (שי יותר, מיכל קצת פחות). הם נגעו ללב ולא באופן הבידורי והזול שטלוויזיה מסחרית מתמחה בו. ריתקו ועוררו למחשבה - באמת שאי אפשר לדרוש יותר.

מה שבלתי ניתן להבנה באופן מוחלט, בעיקר מול ההופעה המוצלחת של בני הזוג על המסך, הוא למה לכל השדים והרוחות הם עשו את זה. מה גרם לגבר ואישה מפותחים, אינטליגנטיים, הורים לילדים, להתייצב מול מצלמה ומאות אלפי צופים ולמרוח בגלוי את הפרטיות שלהם, את הכביסה המלוכלכת שלהם - מהתקשורת הדפוקה ביניהם, הבגידות ועד המכניות של המין.

ניתן למשל לשבת מול הפסיכולוג ולנבור עמוק ובלי הפרעה כשצלם עם מצלמת טלוויזיה משוטט לך מול הפנים (לא ברור, אגב, כיצד המטפל הסכים לקחת חלק בהתערטלות הפומבית הזו). והפגישה האישית ביאכטה: רק שי ומיכל ועוד כמה מאות אלפי אנשים מתכנסים לאירוע חשיפת הבגידה של שי. למה בעצם ביאכטה? למה לא בכיכר רבין, כלהקת חימום לפני נטע ברזילי?

והרי יש ילדים בתמונה. הרי בבתי הספר שלנו לא לומדים נערים ונערות בעלי מזג סקנדינבי נמוכי קול ומאופקים. בכמה תגדל מנת הטוב בעולם הזה אחרי חשיפת פניו של אחד מילדי המשפחה? כדי שמחר בבית הספר בכפר יונה יצעקו לו "אבא שלך דופק מהצד"? וגם שי ומיכל עצמם יסתובבו מחר במקומות. ועם ישראל לבבו חם, כידוע, ולכל אחד יש עצות טובות לתת - והוא ייתן אותן, ועוד איך ייתן אותן. באוטובוס, בסופרמרקט, בתור הכרטיסים לקולנוע. אוי, כמה שהחיים של מיכל ושי הולכים לקבל תפנית מרתקת.

ואגב, התוכנית לא עברה גם בביתי ללא תגובות. קם לו רעיון לפורמט ריאליטי חדש שייקרא "הזדמנות אחרונה לבריאות". בתוכנית זו תשודר בלייב בדיקת קולונוסקופיה של בני זוג. שנהיה רק בריאים ומאושרים.