תגיד, שאל אותי עיתונאי צעיר בתחנת הרדיו הצפונית, זה יכול לקרות גם אצלנו? לא רק יכול, השבתי. זה קרה כמעט, לי, השנה.
הזמנו למערכת “יצאת צדיק” טכנאי שנתפש בקלקלתו. הצילומים משבע מצלמות שונות לא הותירו שום מקום לספק, צדיק הוא לא. כשביקשנו את תגובתו של האיש הוא הודיע מניה וביה: “אם תשדרו את הקטע הזה אני מתאבד. דופק לעצמי כדור בראש!” האמירה הזאת של האיש הנסער כמותה כשליפת אקדח טעון למולנו. ברגע שנשמעת ירייה והיא מכוונת לגופו של אדם, זה לגמרי לא משנה אם הוא יורה בעצמו או בנו.
תמונותיו של האיש שודרו כמובן בטלוויזיה והוא לא התאבד. עם זאת, איום ההתאבדות שלו נלקח ברצינות רבה. שוחחנו עמו ארוכות, פנינו למשטרה והתרענו בפני הפסיכיאטר המחוזי.
הסיפור הזה מחזיר אותי לתחילת שנת 1987, עת שימשתי שליח הסוכנות בפילדלפיה. בבוקר מושלג של ינואר הייתי במקרה בתחנה המקומית של CBS. ראיתי קבוצה גדולה של אנשים מתגודדת בחדר השידור וכולם צופים ב־feed - הצילומים שהעבירה ניידת השידור ב־live - ממסיבת עיתונאים דרמטית בהריסבורג בירת פנסילבניה. באד דווייר, גזבר המדינה, הורשע בשוחד ובאותו בוקר עמד לשמוע את גזר דינו. קודם הדיון הוא כינס מסיבת עיתונאים. דווייר, נסער ונרגש, אמר שנהגו בו לא בהגינות. הוא הביע חרטה על מעשיו והאשים את העיתונאים בסיקור מגמתי של משפטו. ואז הוציא לפתע מעטפה חומה גדולה מתיקו. מתוכה שלף אקדח מגנום אימתני והמשיך לדבר תוך שהוא מנופף בו אל מול העיתונאים. רוב הנוכחים בחדר השתטחו על הרצפה כשהם מלחכים את השטיח באימה. אחרים נמלטו מן החדר. כשבאד דווייר הודיע שבכוונתו להתאבד - היו שם מי שהתחננו בפניו שלא יעשה זאת.
אל מול המצלמות דווייר קירב את האקדח לתוך פיו - וירה. כל מי שראה את השידור הזה לא ישכח אותו כל חייו. מהדורות הערב של הרשתות בארה”ב נפתחו כולן עם הסיפור הזה, אבל גורלו של הגזבר האומלל לא עניין אף אחד. וולטר קרונקייט וטום ברוקאו דנו בעיקר בשאלות מתי היה צריך לעצור את השידור החי ממסיבת העיתונאים ואם זה היה “פשע נגד הציבור” להראות בשידור לא מצונזר את הרגע הנוראי של מות המתאבד.
היום ארה”ב רגישה פחות. ירי, התאבדות פומבית ורצח מצולם הפכו לאמירות פסיכוטיות כמעט שגרתיות של חברה חולה.
והתשובה המפחידה לכתב הצעיר, כן סאנשיין, זה יכול לקרות גם כאן.