מטרת מאמר זה היא להתמקד בעובדות ולא להציע דרכי התמודדות עם הטרור הפלסטיני.
באוגוסט 2009 החליטה ועידת פת"ח, בראשות אבו מאזן, על המדיניות של "התנגדות עממית" נגד ישראל בשטחי יהודה, שומרון וירושלים. התנגדות זאת, שאבו מאזן כינה אותה מעל כל במה בינלאומית בשם "ההתנגדות בדרכי שלום", כללה הפעלה של בקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסות והשלכת אבנים.
האלימות הזו "בדרכי שלום" הייתה רגל אחת מתוך שתי הרגליים באסטרטגיה של אבו מאזן: מלחמה מדינית, דיפלומטית ומשפטית נגד ישראל בזירה הבינלאומית. "ההתנגדות העממית", הנוסחה של "אינתיפאדה רכה" המנוגדת לתפיסת המאבק המזוין של חמאס, התחילה לאט־לאט לצבור תאוצה.
בואו ניתן למספרים לדבר: בשנת 2012 היו בשטחי יהודה, שומרון וירושלים 849 פיגועים ו־22 פצועים; ב־2013 היו 1,271 פיגועים, חמישה יהודים נהרגו ו־31 נפצעו; ב־2014 היו 1,930 פיגועים, תשעה הרוגים ו־45 פצועים. בסך הכל כ־4,050 פיגועים, 14 הרוגים ו־98 פצועים בשלוש השנים האחרונות. רוב הפיגועים כללו השלכת בקבוקי תבערה. השלכת אבנים אינה נכללת במספרי הפיגועים הללו, מהסיבה הפשוטה שאין במדינת ישראל שום גורם הסופר את מקרי זריקת האבנים. לכן בפועל למספר הפיגועים הנ"ל צריך להוסיף עוד כמה מאות מקרים בכל חודש בשלוש השנים האחרונות.
מבצעי הפיגועים לא השתייכו לארגוני טרור או לחוליות טרור מאורגנות (למעט כמה מקרים בודדים). שירות הביטחון וצה"ל סיכלו ניסיונות לבצע פיגועים קשים (חטיפה, הנחת מטענים, פיגועי התאבדות). לסבר את האוזן: רק בשנת 2013 סוכלו כמעט 200 ניסיונות כאלו.
אבל ראו זה פלא: למרות כל זאת, ממשלת ישראל התעלמה מהמתרחש, התנהגה כאילו מדובר במשהו זניח ולא באסטרטגיה דינמית פלסטינית. ולצדה רוב התקשורת שלנו, שפשוט לא דיווחה על האלימות.
אז מה השתנה ומה מאפיין את הקורה עכשיו? ראשית, בכל השנים שעברו היו עליות ומורדות בפיגועים במהלך חודשי השנה. לעליות תרמו בדרך כלל אירועים ביטחוניים (למשל צוק איתן), אירועי "תג מחיר" ומתח בשל אירועים בהר הבית.
דומני שעכשיו, בשל אירועי הר הבית ופיגוע ההצתה בכפר דומא, אנחנו מצויים בעוד שיא, שעם הזמן הולך ומתעצם; שנית, נראה שלממשלת ישראל נפל סוף־סוף האסימון ומבינים שם מה באמת קורה; שלישית, התקשורת שלנו גם היא התעוררה, יחד עם פוליטיקאים מכל קצווי הקשת, הששים קצת "לרקוד על הדם"; רביעית, ברגע זה לפחות עיקר האלימות היא במזרח ירושלים, והיא יחסית מועטה בשאר ערי הגדה. היא טרם גלשה למערב העיר ולקו הירוק.
מעל לכל עומד הצורך התודעתי להבין כי אנו מצויים במלחמה עם הפלסטינים, בסוג של אינתיפאדה שעדיין שונה לפי שעה מזאת הראשונה בסוף שנות ה־80, שהייתה המונית והתמקדה בערי הגדה והרצועה ולא בירושלים.
ומילה על הסתה. אבו מאזן לא מסית! זאת המדיניות שלו ושל הרשות. ההסתה טבועה בעצם מהותה של הרשות המחנכת לשנאה של "הקוף היהודי". לנערים הפלסטינים הצעירים לא חסר שום "אופק מדיני" בשעה שהם זורקים אבנים. המסיתים האמיתיים נמצאים כאן בתוככי מדינת ישראל: הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וקבוצת יהודים משיחית הזויה. ומבחוץ? כמובן חמאס ואל־ג'זירה.