מיד כששמעתי על מתקפת הטרור בפריז, נכנסתי לרשתות החברתיות כדי לתקשר עם חברי ולהביע סולידריות. חברי, רובם עיתונאים ואנשי אקדמיה, הגיבו בעצב רב, אך לא בהיסטריה או בשנאה. הדימויים שחזרו על עצמם ברשתות היו מגדל אייפל בתוך סמל השלום וצרפת דומעת.
היה מצער לראות חלק גדול מתגובות הישראלים, כמו גם התגובות הרשמיות של דוברי הממשלה, שהדגישו כי עתה הצרפתים יבינו מה זה טרור, וכי הבעיה במזרח התיכון היא הטרור, ולא הכיבוש הישראלי. במקום להביע סולידריות עם צרפת, דוברים אלה דרשו הזדהות איתנו, עם הטרור והבעיה היהודית.
רצוי להבין שהטרור הוא בעיה גלובלית, מ־11 בספטמבר 2001 עד 13 בנובמבר 2015, ולא רק ישראלית. לטרור הנורא הזה יש רק פתרון גלובלי, ואין זבנג וגמרנו. הדיבורים על מאבק בין הציוויליזציות ועל מלחמת עולם שלישית הם מופרזים לחלוטין. מדובר בראש ובראשונה בקרב על הדמוקרטיות המערביות אשר מאותגרות מבחוץ ומבפנים. קרב שבו הכוחות הדמוקרטיים בהובלת ארצות הברית יכולים לנצח. השימוש בטיעון מרכזיות הטרור בישראל כדי להצדיק את שליטתנו על יותר משני מיליון פלסטינים הוא נלוז. להביא לעולם מדינה דו־לאומית במקום פתרון שתי המדינות, בגלל הטרור כביכול, זו הכניעה לטרור.
יש להילחם בטרור בעוצמה, בתיאום בינלאומי ובתחכום. הטרור לא ייפסק, אלא אם המדינות שממנו הוא מתקיים יקיאו אותו מתוכן. לשם כך דרושה קואליציה בינלאומית במלחמה בדאע”ש, אל־קאעידה ואחרים, בשילוב קואליציה ערבית (גם כלפי חמאס).
צרפת בוודאי תתאם את מהלכיה הצבאיים הצפויים עם ארצות הברית ובעלות בריתה ועם מדינות ערב מובילות, ובראשן מצרים וסעודיה. התיאום חייב להיות גם מדיני, כדי להביא למסע ציבורי ערבי נרחב נגד הטרור והמחבלים.
אכן חשוב שראשי המדינות הפרגמטיות הערביות והמוסלמיות יוקיעו בקול רם יותר את הטרור וישתתפו במאבק בו. לא פחות חשוב מכך, אסור לממשלות ולאוכלוסייה בתגובתם לטרור להעניק לטרוריסטים את מה שהם מבקשים להשיג. מטרת הטרור היא לא הרג האנשים; זהו אמצעי לזרוע היסטריה, לשבש את חיי היומיום, את התיירות ואת הכלכלה. אם הטרור מוביל ללאומנות היסטרית, פחד ושנאת זרים, המחבלים ניצחו.
בצרפת יש עדיין סכנה כזו. הימין הקיצוני יכול לסחוף אוכלוסיות שונות לאסלאמופוביה (בצרפת חיים יותר מחמישה מיליון מוסלמים) עד לניצחון אפשרי של מארין לה פן מהחזית הלאומית בבחירות הקרובות לנשיאות. ישנה גם סכנה של הגבלת חירויות הפרט בעקבות חקיקה ביטחונית מופרזת.
ישראל היא דוגמה לניצחון לפחות חלקי לטרוריסטים של חמאס וחזבאללה. הימין הקיצוני ניזון מכך, והגזענות המשתוללת משחקת לידי אויבינו כי היא מפוררת את הדמוקרטיה, את הסיכוי להסדר מדיני ואת קשרינו עם העולם. לצרפתים כדאי אולי ללמוד לא מאיתנו, אלא מהשכנה הבריטית. הנכס הגדול של בריטניה גם במלחמות הוא האיפוק הבריטי. שום דבר, כדברי צ’רצ’יל, לא יביא לכניעה בריטית או יגרום לבריטים לשנות את אורח חייהם הדמוקרטי. הלב והראש עם פריז.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה מנהיגים צעירים"