באמצע שנות ה־80 הייתי כתב השטחים של העיתון המנוח "חדשות". אחרי כמעט שלוש שנים בתפקיד גיליתי שהמשחק מכור, שהעיתונות הישראלית היא לא באמת מקצועית ומהימנה, אלא בעיקר מגויסת. היא רתומה להשקפת העולם של מחנה השמאל הישראלי, על גווניו השונים. המשמעות הייתה הרת אסון. הציבור לא קיבל ולו דיווח עובדתי מהימן אלמנטרי, שלא לדבר על פרשנות ותחקירים שחרגו מטיעוני השמאל.
התוצאה השתקפה, לימים, באסונות מסוג אוסלו וההתנתקות. מרבית העיתונות לא דיווחה ולא פירשה אמת, תוך שהיא מאתרגת ומשווקת בשקיקה חזונות שווא מסוג המזרח התיכון החדש של שמעון פרס. התקשורת הפקירה את משמרתה ומעלה בתפקידה. למעשה, לו הייתה לנו אז עיתונות מקצועית ובעלת יושרה, הסכמי אוסלו לא היו נחתמים ושרון לא היה מעז להוציא לפועל את כזב ההתנתקות. מצבנו האישי והגיאו־פוליטי היה טוב בהרבה.
במהלך הדור שעבר מאז שנות ה־80 חלו שינויים דרמטיים במפת התקשורת. אם ב־1988 כמעט שלא היה את מי לגייס להקמת עיתון אלטרנטיבי, חוץ משניים וחצי אנוסים ושלושה חסרי ניסיון, הרי שבין לבין קמה קהילייה של מושכי עט מקצועיים ואינטליגנטים; עיתונאים שהעולם המקצועי שלהם כבר אינו מורעל בעקרונות היסוד המשיחיים של חובבי פלסטין. זה קרה, בראש ובראשונה, כתוצאה מהקמת עיתונים כמו "מקור ראשון", "בשבע" ואפילו "ישראל היום", אבל גם בגלל המהפכה הטכנולוגית, שמאפשרת היום לכתוב ולהעביר מסרים בלי להדפיס עיתון או לשלוט בזיכיון שידור. האינטרנט, הבלוגים, הפייסבוק ודומיהם קידמו את תחרות הרעיונות, ולכן גם השפיעו על אמצעי התקשורת האחרים.
אפילו בכלי התקשורת שהיו קיימים לפני דור, חוץ מ"הארץ" שהלך רק שמאלה, ניכרים שינויים וקיים גיוון. אבל עדיין ההטיה הישנה דומיננטית והרסנית. התופעה חמורה במיוחד באמצעי התקשורת האלקטרוניים, שרובם פועלים על פי חוק. אם ניקח את שלושת ערוצי הטלוויזיה - 2, 10 ו־1 - אלו מחויבים לשקף את מגוון הדעות בציבור הישראלי על פי חוק רשות השידור וחוק הרשות השנייה. אבל מערכות החדשות שלהם לא עושות את זה, ודי לקחת את ההרכב האנושי שמסתופף סביב שולחן השבת של מהדורות יום שישי בערב כדי להיווכח בהטיה הבוטה.
אותו הדבר קורה גם בגלי צה"ל שמככבת עכשיו סביב פרשת רזי ברקאי, והדבר חמור יותר משום שמדובר בתחנה צבאית. תחת ססמאות שווא של עיתונות חופשית והיתממות צינית לגבי מרבית השדרנים, נעשה מאמץ לשמר את ההגמוניה המוטה הקיימת. מוכרים לנו שלברקאי ולמרבית עמיתיו בגלצ אין השקפת עולם חד־צדדית, שמשווקת במגוון אמצעים עיתונאיים: מבחירת הנושאים ועד למונחים שבהם משתמשים בשידור, מהחלטות עריכה של מה משדרים ומה לא ועד מה מובלט ומה נדחק הצדה. אפילו החלטה את מי תוקפים ואת מי מרוממים היא ביד השדר והעורך.
הכישלון באמצעי התקשורת, שפועלים על פי חוק, מונח לפתח מפלגת השלטון. השמאל טוען שנתניהו שולט בשוק התקשורת, אבל האמת הפוכה: הליכוד לא באמת שולט בכל דבר, בוודאי שלא בתקשורת, אף על פי שהוא כבר הרבה שנים בשלטון. אומנם לא צריך לקדם עיתונות מגויסת וחד־ממדית הפוכה, עיתונות שיש בה רק ימין, אבל הגיע הזמן לבנות איזון וגיוון אמיתיים בתקשורת, כדי שסוף־סוף יפסיקו לערפל לנו את המציאות.