השבוע נחשפה האמת המכוערת על לבנון. ובכן, אין יותר לבנון, יש מדינת חיזבאללה. "14 במרץ", התנועה הסונית בראשות סעד חרירי, בנו של ראש הממשלה שנרצח, הובילה את המאבק נגד חיזבאללה לפני כשמונה שנים, כאשר הארגון השתלט על כל מוקדי הכוח של לבנון, בהם שדה התעופה של ביירות. אולם ראשיה ויתרו על המאבק, והם מודים בכך בגלוי. הם לא יכולים וגם אינם רוצים להתחרות עם חיזבאללה. הם גמורים. לפני שבועיים גם ערב הסעודית הכירה במציאות כשביטלה את הסיוע הצבאי לצבא לבנון והגדירה את חיזבאללה כארגון טרור.
חיזבאללה לא מתרגש מהמצב החדש, הרי הוא מעולם לא היה תלוי במדינות המפרץ. חסן נסראללה והבוסים שלו באיראן מבינים שהחלטת הסעודים ושאר מדינות ערב היא ניצחון. הרי מקופלת בהחלטה זו הודעת כניעה. הפסקת הסיוע לצבא לבנון אינה אלא הכרה בכך שהצבא הוא גורם בלתי רלוונטי, שאינו מסוגל לרסן את חיזבאללה. כל המיליארדים שהסעודים והאמריקאים שפכו עליו היו לשווא.
עליונות חיזבאללה לא נבעה מכוח עודף. הארגון תמיד היה חזק יותר, גם בלי טנקים ומטוסים, משום שהוא היה מוכן להחריב את לבנון כדי לקדם את המטרות האסטרטגיות שלו. לצבא לבנון - כמו גם לתנועת 14 במרץ - מעולם לא הייתה מוכנות כזאת ועל כן מעולם לא היה סיכוי שצבא לבנון ישתלט על חיזבאללה.
אין כמו מלחמה כדי לחשוף אמיתות קשות. עבור הסעודים ובנות הברית שלהם המלחמה בסוריה מסירה את המשקולות מהעיניים. הגיע הזמן שכמוהם גם ישראל תפיק את הלקחים, היות שמאז שנות ה־90 ולאחר שיישמה את שלוש האסטרטגיות של השמאל - פיוס, הפרדה ובינאום - כולן נכשלו.
את אסטרטגיית הפיוס אימצנו מול סוריה. משנת 1994 ועד פרוץ המלחמה בה לפני חמש שנים, ישראל ניסתה לפייס את משטר אסד - האב והבן - על ידי מסירת הגולן. בהתחלה חשבו שהדבר יביא לשלום ולפירוק חיזבאללה. בתקופת ממשלת אולמרט הציפייה הייתה כי תמורת רמת הגולן, בשאר אסד ינטוש את הברית עם טהרן. האמונות הללו היו חסרות כל יסוד במציאות, ולכן האסטרטגיה נכשלה פעם אחר פעם.
אשר ללבנון, מאמצע שנות ה־90 ועד ליציאת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000, האסטרטגים של השמאל - בראשות יוסי ביילין - אימצו את אסטרטגיית הכניעה ללא תנאי, מה שמכונה "נסיגה חד־צדדית". ביילין הבהיר שהלוגיקה של המהלך פשוטה: ישראל היא הבעיה, וחיזבאללה נלחם בנו משום שאנחנו בדרום לבנון. אם נצא הוא יסופק ויפסיק להילחם בנו.
לאחר שאסטרטגיית הפיוס כשלה מול אסד, ואסטרטגיית ההפרדה הביאה למלחמת לבנון השנייה ב־2006, השמאל עבר לאסטרטגיה השלישית: בינאום הסכסוך, שבבסיסו החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, שהסדירה את התנאים להפסקת האש בתום המלחמה. את כוחות צה"ל היו אמורים להחליף כוחות או"ם של יוניפי"ל וכוחות של צבא לבנון, המחוזק על ידי כסף סעודי ואמריקאי. הם ירסנו את חיזבאללה וימנעו את השתלטות כוחותיו מחדש על דרום לבנון, הבטיחה לנו אז שרת החוץ ציפי לבני. גם אסטרטגיה זו נחשפה ככישלון מוחלט.
כיום, עם כוחותיו ששקועים עמוק בבוץ הסורי, בעלי הבית של נסראללה לא יזדרזו להורות לו לפתוח חזית מולנו. ועדיין אנחנו צריכים ליישם את הלקחים מכישלון שלוש האסטרטגיות של השמאל כבר עכשיו, רק בזירה אחרת - הפלסטינית.
בעקבות האינתיפאדה הראשונה אימצה ישראל את האסטרטגיה הראשונה של השמאל. תהליך השלום עם אש"ף היה ניסיון ליישם את מדיניות הפיוס: ניתן לאש"ף שטחים והוא יעשה איתנו שלום. כישלון אסטרטגיית הפיוס הוביל לאינתיפאדה השנייה, שהובילה לאימוץ אסטרטגיית ההפרדה.
ניצחון חמאס בבחירות ב־2006, השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007, מיזוג כוחות חמאס ברצועה עם כוחות דאע"ש בסיני והרדיקליזציה של פת"ח מלמדים אותנו שאסטרטגיית ההפרדה כשלה מול הפלסטינים בדיוק כפי שכשלה מול חיזבאללה.
עכשיו, בעוד יש עתיד והמחנה הציוני ממשיכות לדגול בהפרדה, השמאל הקיצוני בשיתוף המפלגות הערביות כבר עבר לבינאום. את היישום בפועל של האסטרטגיה השלישית - שמטרתה להביא לקריסת הריבונות הישראלית - אנחנו רואים מדי יום.
למשל אמירתו המקוממת של יו"ר שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, כי נטרול המחבלים בפתח תקווה וביפו היה הוצאה להורג ללא משפט. במסגרת אסטרטגיית הבינאום מדובר באמירה לגיטימית. הרי אם אתה כופר בלגיטימיות של ריבונות ישראל, ומבקש שמעצמות העולם ימנעו מישראל לאכוף את חוקיה לא רק כלפי הפלסטינים אלא גם כלפי ערביי ישראל, אזי ברור כי אתה גם תכפור בזכות להגנה עצמית של אזרחי ישראל כנגד מחבלים. אופנהיימר, אשר מקבל את המשכורות שלו ממדינות זרות, פועל כשליח של מדיניות שנועדה להביא את ישראל למעמד של בת חסות של עמי המערב.
לנוכח המהלכים הללו הממשלה הישראלית אובדת עצות, זאת משום שהיא עומדת מול כוחות חזקים, בתוך החברה וגם בזירה הבינלאומית, שמונעים התנערות מהאסטרטגיות הכושלות של השמאל.
אולי הביטוי הקשה ביותר של מצוקת הממשלה הוא הדרישה המתמדת מיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לגנות את הטרור. הציפייה שמי שמזין את שנאת ישראל ועומד בראש מערכת המדרבנת ילדים ובני נוער לדקור יהודים, נשמעת תבוסתנית יותר ויותר.
כל עוד ישראל לא תתנער מאסטרטגיית הפיוס, הקובעת כי בכל זאת יש תהליך שלום שאפשר לחדש, לממשלה לא תהיה כל אפשרות להפסיק להתייחס לאבו מאזן כאל גורם לגיטימי ומתון. לא משנה כמה פעמים הוא יוכיח אחרת.
זאת ועוד: כל עוד הכנסת לא תטפל בעמותות הממומנות בידי גורמים עוינים מחו"ל, היא לא תוכל להתמודד עם השמאל הרדיקלי ועם שותפיהם תומכי חיזבאללה ברשימה הערבית בכנסת. הרי אופנהיימר לא הפנה את דבריו לקהל הישראלי, אלא לבוסים שלו באיחוד האירופי. באותו אופן שבו חברי הכנסת הערבים, שגינו את ערב הסעודית על ההחלטה להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור, לא הפנו את דבריהם לקהל הישראלי אלא לספונסרים שלהם בקטאר.
האסטרטגיה היחידה שלא נוסתה בדור האחרון, והיחידה שעבדה אי פעם היא השליטה הישראלית. במשך 18 שנים ישראל ריסנה את חיזבאללה ומנעה את השתלטותו על לבנון באמצעות הימצאות כוחות צה"ל בלבנון. במשך 28 שנים ישראל מנעה את הפיכת החברה הפלסטינית לאכולת שנאה כלפי העם היהודי באמצעות שליטה אזרחית וצבאית ביהודה ושומרון ובעזה.
צה"ל צודק כי יש לאפשר לפלסטינים מיו"ש להיכנס לישראל הריבונית כדי לעבוד, אבל כל עוד אבו מאזן שולט ביו"ש, כל ניסיון של ישראל לסייע לאוכלוסייה שם מתפרש ככניעה לטרור. כל עוד אנחנו ממשיכים להתייחס אל הרשות הפלסטינית כאל ישות לגיטימית, אף על פי שהיא מטפחת שנאה כלפינו, אנחנו מאותתים לפלסטינים שאפשר להכניע אותנו.
אם התמונה של האינתיפאדה הראשונה הייתה הנער עם הרוגטקה, והתמונה של האינתיפאדה השנייה הייתה אוטובוס חרוך, תמונת האינתיפאדה השלישית היא נערה עם מספריים. מול הרוגטקה ניסינו פיוס. מול האוטובוס ניסינו הפרדה, ומול נערת המספריים אנחנו נלחמים נגד הבינאום אבל בלי חזון.
החזון נמצא בתמונה. מול ילדה אחוזת אמוק מתנהגים כמבוגרים: קודם מוציאים אותה מהחדר ואחר כך מטפלים בה.
המתרחש בלבנון ובסוריה, והמצב עם הפלסטינים מראים שאין אסטרטגיות קסם. כדי לשרוד בזירה עלינו להיות מסוגלים לעשות את העבודה הקשה שעושה מדינה ריבונית - עלינו לשלוט.