העימות הערבי־יהודי קיבל תנופה חדשה לאחרונה. זה התחיל בהצהרה שרמת הגולן תישאר לעולם חלק ממדינת ישראל ונמשך בהצהרות של אחמד טיבי, מי ששימש בזמנו יועצו האישי של יאסר ערפאת, איש דמים, שלא אהב, לטענתו, את ההשוואה שנעשתה בין סכנין, העיר שהרחוב הראשי בה נקרא על שם השהידים של אל־אקצא, ובין רמאללה – ואני דווקא מאוד אהבתי את מה שנאמר בעניין זה. יחד עם זאת, לא כל כך הבנתי על מה יצא קצפו של אחמד טיבי. קווי הדמיון בין שני המקומות הללו הם רבים. ההבדל הבולט בין שתי הערים, רמאללה וסכנין, הוא שרמאללה טרם סופחה רשמית למדינת ישראל, בעוד שסכנין סופחה ביחד עם הגליל כולו עוד ב־1948. גם זה יבוא, אני מקווה, אבל עד שזה יקרה אין לאחמד טיבי על מה להלין.
מותר לו כמובן לעורר פרובוקציות. אבל הוא צריך לזכור שמה שקרה לסכנין לאחר מלחמת העצמאות שלנו קרה גם לטייבה, מקום מגוריו, ולעוד הרבה מאוד יישובים ערביים, ושלאיש מן התושבים במקומות האלה בכלל לא רע. טוב להם יותר מלערבים בכל מדינה אחרת. הם חוברו לעטינים של המוסד לביטוח לאומי, למערכת בריאות מן המתקדמות בעולם ולתשתיות תחבורה מפוארות – בלי שהם נדרשים לתת תמורה כלשהי. על נאמנות למדינה היהודית ולסמליה הרשמיים אין בכלל מה לדבר. הם מדברים על חופש הביטוי ועל עוד חירויות שיש לאזרחים נאמנים בכל מדינה מתוקנת, אבל בד בבד עומדים על זכותם להמשיך “במאבק” למען “שחרור” אדמות שנכבשו במלחמות שהם פתחו בהן.
וזה, צריך להודות, מתסכל את כל מי שרואה בכפיות הטובה הזאת של הערבים מעשה שיצטרך לבוא, יום אחד, על פתרונו. כך או אחרת, אנומליה זאת לא תוכל להימשך לאורך שנים. פתרון של שלום כבר לא יהיה, ככל הנראה, ולכן יצטרך להיות כאן משהו מסוג אחר.
ביום החמישי למלחמת ששת הימים חניתי ביחד עם היחידה שלי למרגלות רמת הגולן. ידענו שהמלחמה לא תוכל להסתיים בלי שרמת הגולן תעבור לשליטה ישראלית – ושמי שמתגורר עליה יצטרך “לזוז” אל מעבר לגבול החדש. היישובים היהודיים בבקעת הירדן, בעמק בית שאן ובמקומות אחרים, שסבלו במשך השנים מהתגרויות הצבא הסורי, נשמו לרווחה. רמת הגולן חזרה לידי בעליה החוקיים. ההתיישבות היהודית, עתיקת היומין, חודשה. תוצאותיו המעוותות של הסכם סייקס פיקו, בין הבריטים לבין הצרפתים, עברו מן העולם.
אחמד טיבי וחבריו לא רוצים בכל פתרון מן הסוג שעליו חשבו, בזמנו, ראשי התנועה הציונית לפני הקמת המדינה. מה שקרה ב־1948 וב־1967 מפחיד אותם. את תעודות הזהות הישראליות הם מאמצים בחום, שכן הם יודעים שהאלטרנטיבה רעה עבורם. הסתפחות למדינה הפלסטינית שתבוא במקום מדינת ישראל וכניעה לארגוני טרור אסלאמיים רצחניים, בזה הם בוודאי לא היו רוצים.
ולכן אחמד טיבי וחבריו צריכים להכריע כעת: או שהם מפסיקים ללחום את מלחמתו של העם הפלסטיני או שהם בוחרים ללכת בדרך הפחות טובה שבה בחרו קודמיהם. לא בטוח שהם מבינים את זה. הרצון להתלהם מעת לעת מעביר אותם על דעתם. זה כבר קרה למנהיגים הערביים פעמיים.