ההחלטה של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך השבוע, שלא לפרסם את המלצות המשטרה לפרקליטות בעניין ההעמדה לדין של חשודים, הייתה צריכה להתקבל מזמן. ניתן רק להצטער שהיא התקבלה בדיוק כאשר מדובר בפרשת אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, מפני שאז עולה החשד אצל אדם סביר שהגברת נתניהו זכתה לפרוטקציה. יש לקוות שהמשטרה תתמיד בהחלטה הזו מעתה והלאה.
ברורה הלהיטות של המשטרה לפרסם את ממצאיה. היא קשורה למחלה הפושה בארץ והולכת ומחמירה: מחלת הקרדיט. היא לא נובעת מקרדית האבק שנמצאת בכל מקום, מייצרת עכירות באוויר ואלרגיות שונות לרבים מן האנשים, אבל היא גורמת לאותם תסמינים.
המשטרה רוצה קרדיט על עבודתה, בעיקר כשמדובר בחקירת אנשים ידועים. או אז יראיינו אותם בכלי התקשורת על החקירות שהם ניהלו בגבורה רבה. במקביל נפגעת זכות החפות של החשוד. וגם אם הפרקליטות תחליט שאין די ראיות להעמיד אדם לדין, דבר שקורה לא פעם, הרי ששמו הטוב של האדם כבר נפגע. יתרה מזו, בפרסום חוות הדעת של המשטרה יש כדי להשפיע על הפרקליטים שמנהלים את עבודתם תחת לחץ תקשורתי. כולם יודעים את זה, ובכל זאת המשטרה ממשיכה. למה? בגלל הקרדיט.
בהקשר הזה הלחישה של ראש הממשלה על אוזנו של שר האנרגיה יובל שטייניץ "לא שכחת מישהו?" בפתח ישיבת הממשלה לאישור מתווה הגז, היא יותר מקוריוז. נתניהו איתנו כמנהיג כבר 20 שנה. זה לא צחוק, זו מחצית הקדנציה של משה רבנו. אבל עיון בפרשת "פקודי" מעיד שמשה, העניו מכל אדם, נהג הפוך מנתניהו, לפחות בענייני דאגה לקרדיט. הנה כך מציינת התורה את מי שבנה בפועל את המשכן: "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ" (שמות לח, כג).
אי אפשר לטעות: התורה דואגת שנדע מי הבנאדם, מי אבא שלו, מאיזה שבט הוא ומה בדיוק הוא תרם למפעל החשוב של בניית המשכן. אפשר לטעון לזכות נתניהו שמשה לא סבל כמוהו מתקשורת עוינת ולכן לא היה צריך לדאוג לדימוי התקשורתי שלו. הבעיה היא שזה פשוט לא נכון. אשתו של משה הייתה עניין לרינונים מעצם היותה "כושית" רחמנא ליצלן, ומשה עצמו דאג מהיותו "כבד פה וכבד לשון". ובכל זאת: הקרדיט אצל משה יורד למטה, מהמנהיג אל פקודיו ועושי דברו, ולא עולה למעלה כמו בימינו.
מה הבעיה עם קרדיט שמטפס למעלה במעלה סולם הפיקוד, במקום לרדת למטה לדרג העמל? שקרדיט הוא כמו מלמלה, קישוט קטן שמופיע למטה, בקצה השמלה העשויה אריג אפור. שתי וערב של מעשים יומיומיים שעושה דרג השטח. אבל כשהמלמלה משתלטת על חיינו הציבוריים, נשאר בגד שלא ראוי ללבוש ואז הציבור - בצדק - כבר לא אוהב את הבגד שהוא רואה.
# # #
השר לאיכות הסביבה אבי גבאי מתפטר, ולך דע אם באמת כי קצה נפשו בסחי או כי הוא רוצה לקבל קרדיט על זה שהוא הראשון שעשה את זה; אביגדור ליברמן, שר הביטחון הנכנס, אומר שהוא בא כדי ללמוד במשרד הביטחון, אבל אולי הוא רוצה את קרדיט "השר השקול". בסיומו של כל משא ומתן פוליטי, ממש לא חשוב מה השיגו הצדדים, אלא מי גוזר מהסיפור את הקרדיט.
ובכלל, בכל פעם שנבנה מחלף חדש בארץ, זה תמיד ייעשה בצלו של שלט שיפאר את שמו של שר התחבורה וישכיח מאיתנו את העובדה שגיבוריה האמיתיים של תנופת הבנייה במולדת העברית הם מהגרי עבודה שהולכים והופכים לפצצה חברתית מתקתקת בשכונותיה הדרומיות של תל אביב.
והנה, בתוך האקלים הזה, שססמתו האופיינית היא "העיקר שכתבו את שמי נכון", צצה היוזמה הכל כך "משה רבנואית" של ציון שמות חיילי מילואים אלמונים בשלטי חוצות ברחבי הערים בתוספת אמירה פשוטה: "תודה". חשוב, מחמם לב והלוואי שכל מנהיגינו ילמדו שאת הקרדיט נותנים לחייל הפשוט בעוד המנהיג לוקח הביתה רק דבר אחד: אחריות.
מחזירים את החייל הביתה
החייל שאולי מגיעה לו התודה הגדולה ביותר, והמדינה מתעלמת מחובתה כלפיו, הוא סמל יהודה יצחק הישראלי. לפני שנתיים, במהלך מבצע צוק איתן נפצע הישראלי מרסיס שחדר לראשו. זה היה במה שכונה "יום שישי השחור", כשנהרגו מפקד סיירת גבעתי, רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני.
"יהודה היה בהכנה לקורס קצינים, ורצו לשחרר אותם הביתה לרגילה", מספרת אמו איריס. "הם לא הסכימו לצאת הביתה כשחברים שלהם לוחמים כל כך הרבה ימים. חבר של יהודה אמר לו 'השתגעת? יש לך אישה שצריכה ללדת וילדה קטנה', ויהודה אמר שכשהוא נכנס לשטח הוא לא חושב על כלום, רק לתת כמה שהוא יכול".
הישראלי הוא החייל האחרון מהמבצע שעדיין מאושפז. הוא בקושי מצליח לומר כמה מילים, צד שמאל שלו לא מתפקד בכלל, וגם צד ימין זקוק לשיקום ארוך. "לפעמים אני אומרת לעצמי שזה פספוס, שזה כואב נורא ושהבחור הזה יכול היה להגיע לדברים מאוד גדולים, כי הוא היה מאוד מוכשר ונחוש", אומרת איריס. "מצד שני, אנחנו מסתכלים על הצעדים שהוא עשה עד עכשיו ועל ההתקדמות שלו, ואני מעריצה אותו עכשיו כמו שהערצתי אותו קודם, אולי אפילו יותר. אנחנו לרגע לא מתייאשים".
כבר שנתיים שההורים שלו לא עושים כמעט כלום חוץ מלהתמסר לטיפול בו. כשהוא בא לשבת מבית החולים, הם רואים שהוא שמח, אבל הבית לא מותאם לצרכיו. אין לו חדר שאליו ניתן להיכנס עם כיסא הגלגלים וכל הציוד, והם מנסים לאלתר ולעשות לו טיפול פיזיותרפיה על שולחן השבת, ונאלצים לקלח אותו באופן שישמור על פרטיותו.
בגלל זה הישראלי לא יכול לחזור הביתה. "אני כל כך מצטערת שאנחנו נאלצים לספר את זה, לא הייתי יוצאת לתקשורת אלמלא נתקלנו בקיר אטום", מתנצלת איריס. כבר שנה שהם עובדים על אישורים ממשרד הביטחון לבניית חדר שיתאים לבנם ולמטפל שאיתו. עברו ועדות, הגישו טפסים ואישורים ועוד ועדות. משרה מלאה. עכשיו הודיעו להם שבעצם משרד הביטחון לא יאשר בנייה בכלל, כי ליישוב עפרה אין תב"א. סליחה מראש על הבוטות, אבל כשהיה צורך לכרות קבר בעפרה, המדינה לא שאלה שאלות.
הסיפור הזה הוא לתשומת לבו של שר הביטחון הנכנס. עוד לפני ישיבות על איראן, דאע"ש או עזה, התפקיד שלו הוא לתת להישראלי את המינימום שצריך, אחרי שהוא נתן את המקסימום למדינה.