אי אפשר להימנע מההשוואה בין מה שרואים ביורו והכדורגל שלנו. אז נכון שהמשחקים עוד לא ברמה גבוהה, ושום פייבוריטית לא הופתעה על ידי אנדרדוג. אבל הקצב, הכוח, המהירות האישית והקבוצתית, היכולת האתלטית המשובחת - כל אלו לא מנת חלקנו.
אי אפשר ללמד גודל, גובה ומהירות טבעית. או שיש או שאין. אבל בכדורגל האירופי מחפשים יכולת אתלטית לפני הכישרון במשחק, כדי שיהיה עם מה לעבוד. בישראל מחפשים כישרון, שאולי נוציא ממנו רסיסים של אתלט. היחיד שאפשר לדמות אותו מתמודד עם הדרישות הפיזיות הוא טל בן חיים ממכבי ת"א. ראחים סטרלינג מאנגליה הוא סוג של טב"ח, אבל ב־60 מיליון פאונד. לשניהם יש כוח, הם מהירים מאוד, לשניהם אין סיומת, אבל לראחים יש מזל לעשות מהכישרון הבסיסי כסף.
הרבה שערים מתשעת המשחקים הראשונים הובקעו בנגיחה. כדי לנגוח חייבים לנתר. אצלנו חלשים בניתור, כי יש גם מרכז כובד נמוך, וגם השחקנים גדלים על סביח. לך תבנה נבחרת על סביח בבוקר והקפצות של טקילה בלילה, עם חצי הילוך באימון היחיד ביום. בלתי אפשרי אפעס.
אצל עמנואל שפר ב־1970 התאמנו שלוש פעמים ביום בקולורדו במשך שבעה שבועות. אז לא היו תוספי מזון ו־GPS, אבל רצו לעבוד. אם הנבחרת שלנו יוצאת למחנה גובה ומתאמנת שלוש פעמים ביום, חצי סגל גומר את האחורי, ובכלל כל הארבע־ראשי מתפרק. אבל בדיבורים אנחנו אימפריה.
יש הרבה אלימות ביורו 2016. כוחות הביטחון הצרפתים לא נערכו נכון לטיפול במגפה, אבל תיקנו תוך כדי תנועה. אתמול נשלחו שני אוהדים בריטים למאסר של חודשיים ושלושה בהתאמה. אם זה קורה אצלנו, השופט/ת מרחיק/ה אותם לחודש מהאצטדיון. זה לא כל ההבדל, אבל זה חלק ממנו. כאשר שוטרים שלנו יירו גז מדמיע לקהל מתפרע בתוך האצטדיון ומחוצה לו, נפנים שמישהו הסיק מסקנות.
לפי ראיונות של עיתונאים (לירן שכנר וניר לוין) ואוהדים, הבדיקות בשערי האצטדיונים חובבניות, עד נגועות בטמטום. אפשר להכניס אמל"ח, אפילו מאג. אז פיגוע עוד לא קרה, צריך להתפלל שגם לא יקרה, כי מהאבטחה לא ניוושע. מתפילות אולי כן.
סמי חדיירה ואוזיל לא נראו שרים את ההמנון הגרמני. אצלנו זו הייתה ועדת חקירה עם הימין ההזוי, ואפילו בוז'י הרצוג היה מתרעם ושולח פתשגן ו/או פמפלט לפייסוש ולאינסטוש. בבונדסטג דווקא לא מתרגשים. למה הם לא לומדים מאיתנו מה זו לאומנות? כך מייצגים את המולדת?
יש ביורו הזה נבחרות שמייצגות מדינות שהתל"ג והתמ"ג שלהן מהווה שליש לכל היותר מהנתונים שלנו בק"ק ישרואל. אבל יש להם ספורט בדם, וזה גורם להם לרמת מחויבות גבוהה. כבר עכשיו, אחרי משחק אחד, ברור שאנגליה תמשיך לככב בבלדה לנאיבית; וויילס חיננית לפחות כמו כל הזוכות בתואר נערת ישראל. אז אולי הוולשיות לא יפות מראה כמו הבנות שלנו, אבל יש להן כוכב־על כמו גארת' בייל; לשוודים יש את זלאטן וערימה של משת"פים, אולי בגלל זה הם לא בעטו למסגרת אפילו פעם ב־90 דקות. בלדה לנרקיסיסט; טורקיה, שהופיעה בחצי גמר מונדיאל 2002, יצרה פיגור עצום מהעילית האירופית, אבל זו נבחרת עם נשמה; לגרמניה יש נוייר. מול אוקראינה זה הספיק, נראה מה יהיה הלאה; לאנגליה יש בירה; לרוסיה הרבה וודקה; ספרד מתאמנת בשערים קטנים; קרואטיה מכריחה אותנו להעריך אותה, גם אם ההיסטוריה מונעת מאיתנו להתאהב בה; עוד לא ראינו את רונאלדו וסנג'ריו, סביר להניח שהם דומים לשוודיה של זלאטן.
אבל נתון אחד ודאי: לא משנה כמה משחקים שיחקו השחקנים בקבוצותיהם במהלך העונה המפרכת, כשהם באים לנבחרת הם באים לעבוד קשה. בנבחרת של עם הבחירה (לדעתנו) באים לעבודה, ולא עם הרבה תשוקה למשחק. זו אולי הסיבה העיקרית, שלא נהיה חלק מיורו ו/או מונדיאל בעשורים הקרובים. אז נא להסתגל למציאות ולהתנהג בהתאם. לפחות אנחנו מובילים את האנושות בכמות עורכי הדין לפי גודל האוכלוסייה.