השבוע זהותי נגנבה. מישהו התחזה אלי. לחיים אתגר. מי שחופן את ראשו בחוסר אמון וחושב ששוב אתגר מבלבל במוח עם השטויות שלו, אז דעו לכם, זו לא עוד המצאה מקושקשת שדמיינתי, זה באמת קרה. כשהבנתי שהנני קורבן לעבירה המדוברת, תחושותי נעו בין הפחד שאהיה אחראי לעבירות פליליות שמעולם לא ביצעתי, להתלהבות מהעובדה שיש אדם שסבור שלהיות אני זה הישג. 

הכל החל בשעות הצהריים של יום שני האחרון. בעודי מרחף בין עולמות הסייסטה והנמנום על הספה הקשה של חדר העריכה באולפני הרצליה, מקום עבודתי, לפתע רטט הנייד. ניסיתי להתעלם. התפללתי שהבטרייה תיגמר או שהמצלצל יוכה בשכחה מיידית ויפסיק להטריד. אבל הרעש נמשך. בשל נחישות המתקשר והפאניקה הטבועה בי שמייחסת לכל רחש סלולרי מסר מאגי רב־משמעות, הקצתי בבהלה מחלום על מיליוני דולרים פטורים ממס ונשים אקזוטיות מעריצות שלא העזו לדרוש ממני לקנות בסופר, לקפל בגדים ולהתקלח באופן סדיר.

מעבר לקו התייצבה עיתונאית מאחד האתרים הגדולים. בלי גינונים מיותרים הסבירה לי שיש אדם ששלח בשמי מיילים גסים וחצופים לכל 120 חברי הכנסת. בפועל, לאור תפקודם בקדנציה הזו, אין ספק שחלק גדול מהם ראוי להודעות עמוסות בשלל ביטויים עממיים, אבל מעשית, בין האירוע המדובר לביני לא היה קשר, ובקיצור לא עשיתי את זה, וכל השיחה נשמעה לי הזויה. 
 
היא שלחה את המסמך. החוורתי. שחור על גבי לבן בצבצו שמי וכתובת שאינה שלי, אבל בהחלט נראית כשייכת לי. המסר עצמו היה מביש. לגוף המייל הודבקה אנימציה פושטית של שני בעלי חיים מזדווגים בתנועת מטוטלת בלתי פוסקת. על ראש החיה הראשונה הודבק ראשו של שר הביטחון ועל השנייה, פניו של ראש הממשלה. לצד הסרטון שורבבו גם כמה מילים בשפה ותחביר שהיו גורמים לאליעזר בן־יהודה ייסורי תופת וחרטה בכל הנוגע לפרויקט החייאת שפתנו הקדומה.
 

"המייל והדברים שנכתבו זרים לי ואינם קשורים אלי בשום צורה". הסברתי לעיתונאית בקול מאופק שהסתיר קריסה פנימית ולחץ בריאות.
"אז אתה טוען שלא אתה כתבת את זה?", ענתה בהיסח דעת. "לא, לא טוען", השבתי על סף עילפון, "זו האמת. לא כתבתי את זה. נקודה". הבהרתי נחרצות תוך תחושה שזה עתה הסתבכתי בפרשת "לך תסביר שאין לך אחות" החדשה. 

"או־קיי, רשמתי". סיכמה.  
 
נשמתי לרווחה והוספתי בטון אמיל זולא קלאסי, "אני בדרך למשטרה להגיש תלונה", ויצאתי לאתר את התחנה הקרובה ביותר כדי לדרוש את הבאתו לדין של המתחזה. בדרך, כשהבנתי שאין לי מושג איפה המקום, חייגתי 100. ציפיתי שמוקדנית מתוחה תנזוף בי על כך שהטרדתי אותה בעניינים עלובים בתקופה טרופה כזו. להפתעתי, ענה אדם חביב שהבין בתחום המחשוב יותר ממני ומהאנלייזר גם יחד. 
 
"שלום, משטרה? מדבר חיים אתגר". הכרזתי כוולטר קרונקייט, "מישהו שלח תחת שמי הודעות מכפישות לכל חברי הכנסת, ואני מבקש להתלונן. איפה יש תחנת משטרה באזור הרצליה?".
 
"אה, שלום, חיים. הוא התחזה מהמייל שלך? מעניין. אתה יודע מה האי־פי?", ביקש לדעת בקור רוח של מקצוען מ־8200. בשלב הזה איבדתי את צלילות המחשבה וכדי לא לצאת אידיוט ולהודות בעובדה שאני אידיוט, ביקשתי את כתובת המקום בלי להוסיף טקסט מיותר. 
 
סוף־סוף הגעתי. מצאתי תחנה נקייה ונעימה. השירות היה אדיב ולא נמצא ולו פושע מבהיל אחד לרפואה במסדרונות, רק שוטרים צמאי אקשן. הופניתי לשוטרת קשובה וסיפרתי לה בלהט על הנוכל, ודרשתי שהאיש יישלח לכיסא החשמלי. בתום נאום גטיסברג שלי הביטה בי ושאלה בתמימות: "אתה אדם ידוע? יש סיבה שמישהו יירצה להתחזות אליך?".
 
"יש כאלו שמכירים אותי", עניתי וחיפשתי חור או חריר לקבור את עצמי.
"
יש לך אויבים? תוכל לחשוב על מישהו שירצה לעשות דבר כזה, לפגוע בך?". 
 
הצד הפרנואידי שבי שוב ניעור לחיים. מי זה יכול להיות? אולי זה ש' שלמד איתי ביסודי ומעולם לא סלח לי לאחר שסיפרתי למחנכת על מנהגו לגנוב גירים בסיטונאות? מה עם ר' מהצבא שתקעתי אותו בשמירה והוצאתי לו ג' על הראש? אולי. אבל החשודים המיידיים שעלו בראשי קשורים לעבודתי האחרונה. בחודשים האחרונים אני עמל על סדרה דוקומנטרית שבמרכזה שלל נוכלים ורמאים. חלקם מומחים בתחום המחשוב, גניבת זהויות והפיננסים. אוי ויי. בהבזק פסימי ראיתי איך כספי נגזל ומועבר לחשבון בנק פינלנדי ואת ג'וליאן אסאנג' חושף את שלל הצצותי לאתרים המיועדים למבוגרים בלבד. 
 
אחרי התקף הפוביות הראשוני ואגלי הזיעה ששטפו את גבי, חשבתי לעומק והגעתי למסקנה עגומה: מי בכלל רוצה לחיות את החיים שלי? לחוות את הדיכאונות, העצבים והתסכולים? להתמודד עם החוב בבנק, כאבי הגב, האסתמה, הטוסטוס המקרטע שבבעלותי, הרשעים שיש בתעשייה הטלוויזיה והאבק האינסופי שהתנחל בדירת החדר וחצי שבה אני גר בגבעתיים? אם קיים גורם שחומד את זהותי, אשמח לתת לו אותה במתנה. נראה אם יחזיק יום אחד את הראש מעל המים.