לפני שנים רבות, כשהייתי בכיתה ו', הרגשתי שאני יכול לשנות את העולם. באחד הימים המורה נכנסה לכיתה והכריזה שעומד להיפתח קורס גישור מיוחד ומי שרוצה לקחת חלק בו יכול להירשם. כמובן שבמסגרת המאניה הכללית שאחזה בי והתחושה שהעולם מונח לפני ומחכה רק לי, מיד נרשמתי. הייתי תלמיד מצטיין בקורס, או כך לפחות הרגשתי, ולכן שבוע וחצי לפני הסיום וקבלת תעודת המגשר הרשמית החלטתי לעבור לפרקטיקה.
נתקלתי בשני ילדים מהשכבה מתחתי שהחלו להתווכח, אז ניגשתי אליהם והתחלתי לגשר. אלא שפעולת הגישור לא עבדה כמצופה, בפועל היה נראה שהאינטראקציה איתם רק הלהיטה את הרוחות עוד יותר וגרמה למפלס הזעם לעלות. מהר מאוד ראיתי אגרוף מונף לפרצופי. תוך חצי שעה כבר שכבתי על מיטת החולים בחדרו של הרופא במרפאה האזורית, שקבע ששברתי את האף. בעקבות התקרית נזרקתי מקורס הגישור, וגם זכיתי להפוך לאנקדוטה אצל המדריך שלו. הוא נהג מאז לספר בכל תחילת קורס את הסיפור שלי ולומר בסופו: "זו דוגמה לכמה מסוכן יכול להיות גישור כשאין לך מספיק ניסיון ואין לך משמעת. אל תנסו להיות חכמולוגים כמו ליאור. גישור לא אחראי מוביל לצרות".
אף על פי שעד היום כשאני מסתכל במראה אפי השבור משמש לי כתמרור אזהרה, אני נוטה לעשות דברים רבים בלי שיש לי הסמכה אליהם. השיא הגיע כשהייתי מאושפז בבית החולים העמק בעפולה, ומתוך שעמום, בשילוב עם יצר חתרני, התחזיתי לרופא, סיירתי במחלקה הפנימית ודיברתי עם חולים על בעיותיהם. הצלחתי לעשות את זה בזכות למידה מדוקדקת של התנהלות הרופאים בבית החולים. במשך ימים עקבתי אחרי רופאים ובחנתי כל צעד שלהם. ראיתי שהם פושטים את החלוקים בכניסה לספרייה הרפואית של בית החולים. בדרך כלל הם גם משאירים את התג על החלוק. וכך, פשוט ניגשתי לאחד מווי התלייה בכניסה לספרייה, לקחתי חלוק של אחד הרופאים, לבשתי אותו והתחלתי להסתובב במחלקה ולחלק עצות.
רגע שנחקק בזיכרוני היה כשניגש אלי חולה ואמר שזיהו אצלו אפנדציט. הוא סיפר שהרופא מתלבט מה לעשות (ניתוח או טיפול באנטיביוטיקה ובנוזלים) ורצה לקבל ממני חוות דעת נוספת. "ובכן", אמרתי לו ושילבתי ידיים בסמכותיות, "אני שייך לאסכולה שאומרת שמה שלא חייבים בגוף - יש להיפטר ממנו. והאפנדציט שייך למחלקת הלא חובה בגוף".
"תודה, דוקטור", הוא אמר.
"אני תמיד כאן בשביל החולים", אמרתי, "לעזור זה הייעוד שלי בחיים".
"אתה נשמה טובה", אמר החולה בהתרגשות. בתגובה חייכתי אליו ועברתי לחולה ששכב מיטה לידו. לקחתי את דפי המדדים שמוצמדים למיטתו והצצתי בהם. "מעניין מאוד מה שקורה כאן", פסקתי, "אבל אני לא בטוח שזה הטיפול האידיאלי בשבילך".
כל זה קרה לפני 11 שנה, כך שעבר הרבה זמן מאז שעסקתי ברפואה. בשבועות האחרונים, ודאי שמתם לב, לא כתבתי טורים. זה מכיוון שהייתי בחופשה. זו הייתה החופשה המסודרת היחידה שאי פעם לקחתי מכתיבה בעיתון. נוצר בי ריק במהלכה וחשבתי שהוא יוכל להתמלא רק אם אחזור לרפואה. מה שהוביל אותי להבנה הזו היה תופעה רפואית משונה שאני סובל ממנה בזמן האחרון, וכמה שחיפשתי - לא מצאתי בכתבים שום זכר אליה. אז החלטתי לאבחן את עצמי ובעצם להביא לעולם תסמונת חדשה שאני קורא לה תסמונת פרוטס (FROTS), שזה בעצם ראשי התיבות של false recognition on the street syndrome.
בתסמונת הזו החולה חש שהוא מזהה אנשים ברחוב אך לא מצליח לשייך אותם בצורה ברורה לחייו. בעקבות כך הוא לא יודע אם לנופף לשלום לאותו אדם או לא. מצד אחד, הוא מבין שאם ינופף אולי ייצא אידיוט כי ינופף למישהו שהוא לא באמת מכיר, אלא רק נדמה לו שהוא מכיר. מצד שני, אם לא ינופף לשלום, וזה מישהו שהוא באמת מכיר, הדבר עלול להיות הרסני ולגרום לכך שהאדם הנעלב יספר לכל מי שהוא פוגש ש"אתה לא מאמין את מי ראיתי ברחוב? את ליאור. והנבלה הזה עשה את עצמו כאילו הוא לא מכיר אותי. מתנשא הליאור הזה".
כשסיפרתי לאשתי בהתרגשות על הגילוי של התסמונת הייחודית, היא הביטה בי בצורה משונה. "אתה ממש צריך לסיים עם החופשה הזו", אמרה, "זה ממש דופק לך את המוח".
"האמת היא שדווקא חשבתי אולי להאריך את החופשה", אמרתי.
"לא, לא, אין צורך", היא השיבה.
"אפילו חשבתי עם עצמי שאולי כדאי שאפרוש מעיתונות ואתמקד ברפואה".
"מה?", אשתי נבהלה.
"כן, אתמקד בגילוי תסמונות ייחודיות, אחשוף אותן לעולם".
"אני מבקשת ממך ללכת לחדר העבודה, להתיישב מול המחשב ולחזור לכתוב. יש אנשים, כמוך, שחופשות לא עושות להם טוב", היא סגרה עניין.
"וואו", אמרתי בהתרגשות, "יכול להיות שזו תסמונת בפני עצמה - תסמונת ייחודית אצל אנשים שלא יודעים להתמודד עם חופשות, שממש משתגעים במהלך חופשות. מה שיפה כאן זה שנראה לי שזו תסמונת ששייכת גם לתחום הנוירולוגי וגם לפסיכיאטרי. אני אוהב תסמונות שנמצאות בקו התפר של שני תחומים".
"מתי בעצם הטור שלך חוזר להתפרסם?", קטעה אשתי את החגיגה.
"ב־17 בחודש", אמרתי.
"ברוך השם. אתה יודע מה? לך תתחיל לכתוב אותו כבר מעכשיו ובבקשה אל תצא יותר לחופשות