1. אוי, כמה מביכים הקמפיינים הללו, שמרימים אנשי השמאל החילוני הליברלי בכל פעם שיוצאת מפיו של חובש הכיפה התורן מילה שמעצבנת אותם. לו זו הייתה תפיסת עולמם המוצהרת, הגלויה, ניחא. אבל לא. בסתם יום של חול, הם ידברו על הצורך להילחם על זכותו של כל מופרע להגיד את אשר על לבו. הם יסבירו לנו שזה מה שיפה בחופש הביטוי, שהוא מאפשר לכל אחד לחשוב מה שהוא רוצה ולומר את הדברים הכי מקוממים. הם יישאו על כפיים את האלוף יאיר גולן, שהשווה אותנו לגרמניה הנאצית, וישאלו: "מה אתם רוצים, שקצין בכיר יחשוש לומר את מה שהוא חושב?". ואז, בכל פעם מחדש, מגיע הדתי המרגיז עם שורה אחת, לפעמים אפילו מספיקות לשם כך שתיים או שלוש מילים, וכל תפיסת העולם שהם חינכו אותנו על ברכיה בעמל רב כל כך, קורסת ברעש גדול על ראשם שלהם. 



בואו נעשה רגע סדר בכל מה שפורסם השבוע בעניינו של הרב אייל קרים, מי שיהיה הרב הראשי הבא לצה"ל. יש דבר אחד שמבין ויודע היום כל מי שמתייחס לדבריו, בסוגיה הקרויה "אשת יפת תואר". שמה שצוטט בעניינו ב"ידיעות אחרונות" היה שקר מוחלט. שב"ידיעות" לקחו ממקום אחר דברים שכתב מישהו על הרב קרים והכניסו אותם בצירוף מירכאות מתאימות לתוך פיו של הרב, כאילו הוא אמרם. הרב קרים לא אמר "מותר לאנוס נשים במלחמה", וגם לא אמר ש"בעת מלחמה מותר לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן". ומכיוון שכבר לפני ארבע שנים נולדה מהומה מעוותת מהפסיקה ההיא שלו, הבהיר קרים כבר אז, ב־2012, לטובת מי שלא הבין, ש"כמובן שמעולם לא התירה התורה אונס". 



כאמור, אין בר דעת שלא הבין את זה. אין בר דעת שלא הבין שכל העיסוק הזה כולו היה עיסוק תיאורטי של רב שהיה אז אזרח, בתוך פורום אינטרנטי שעסק בסוגיות הלכתיות, ושלאיש אין ולא הייתה כוונה להחיל משהו ממנו היום. כן, אני מהמר שזה היה ברור אפילו למיקי רוזנטל שכתב השבוע: "הטיעון המגוחך, כאילו האמירות המקוממות של הרבצ"ר המיועד הן במסגרת דיון הלכתי פנימי, הוא קשקוש. גם דין רודף על רבין היה דיון תיאורטי". אני לוקח צ'אנס ומנחש שאפילו רוזנטל לא זוכר מנהג של חיילים דתיים בעופרת יצוקה, בצוק איתן או במלחמת לבנון השנייה, לקחת לעצמם את נשות האויב, בהסתמך על דבריו של הרב קרים. אחת משתיים, או שהם מבינים את דבריו של הרב טוב יותר מרוזנטל, או שלהם - בניגוד אליו - אין פריימריז.



עם מה נשארנו, אם כן? בעיקר עם האמירה שלו על הומוסקסואלים ("אדם חולה או בעל מום שיש מצווה לאהוב אותו, לתמוך בו ולעזור לו להיחלץ ממצבו עם הרבה רגישות וסבלנות"), ועל גיוס נשים ("פסקו גדולי הדור והרבנות הראשית, שגיוס בנות לצה"ל אסור באופן מוחלט"). 



לי, באופן אישי, נוח מאוד להגן על זכותו של הרב קרים להחזיק בעמדותיו אלה, דווקא משום שאני לא מסכים איתן. לא עם זו שסוברת שהומוסקסואלים הם אנשים חולים, ולא עם זו שפוסלת שירות נשים בצה"ל. אז למה אני מגן על הרב קרים, שאין לי שום היכרות עם סגולותיו ועם מגרעותיו ואין לי שום עמדה באשר למידת התאמתו לתפקיד? כי אני סבור שמותר לו, כמו לכל אדם, לחשוב מה שהוא רוצה, על אחת כמה וכמה כשדבריו נאמרו לפני יותר מעשר שנים, כשהוא היה אזרח. חשבתי כך על דבריו של גידי אורשר, שפורסמו בסוף השבוע הקודם, ואני חושב כך גם על עמדותיו של הרב קרים.



הרב קרים לא לבד. אותם ליברלים בעיני עצמם תקפו לפניו גם את זכותו של עופר וינטר להשתמש בשפה היהודית שלו לפני היציאה לקרב, ולכתוב בדף קרבי שצה"ל נלחם נגד אויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל". הם תקפו את ראש המוסד, יוסי כהן, שבדרשת שבת בבית הכנסת שלו אמר ש"בלי סייעתא דשמייא לא הייתה קמה מדינת ישראל". הם תקפו את אראל סג"ל, שזרק בדיחה לא מאוד מוצלחת בתוכנית טלוויזיה, ובעקבותיה הודיעה יושבת ראש הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ קארין אלהרר, ש"אם מישהו חושב למנות אותו לגלי צה"ל בלי לתת דין וחשבון, הוא טועה". 



כאלה הם הליברלים. מוכנים שאתה תיהרג על זכותם להשמיע את דעתם, ומוכנים להרוג אותך כשאתה מבקש לעצמך את הזכות הזו ומשמיע דעה שלא באה להם טוב. 



בואו נשאל את עצמנו לרגע, עם מה יש למבקריו של הרב קרים בעיה. עם זה שהוא חושב מה שהוא חושב על הומוסקסואלים ועל שירות נשים, אם עם זה שהוא אמר את הדברים? 99% מהמבקרים יגידו שהבעיה היא באפשרות הראשונה. כלומר, עם זה שבתפקיד בכיר בצה"ל מכהן אדם שדעותיו נראות להם חשוכות עד מאוד.



ואם כך, כדי לוודא שאין עוד אנשים חשוכים בצה"ל, אולי כדאי שלא לחכות לסערה הבאה עד שזו תפרוץ בעצמה, ונקדים בעצמנו תרופה למכה. אני מציע להעביר כבר עכשיו שאלון מפורט בין בכירי צה"ל, ובו נבקש מהם להציג את עמדתם בשורה של נושאים שמטרידים אותנו. שנדע מראש מה חושב כל אחד מהם, לא רק על שירות נשים ועל הומוסקסואלים, אלא על עוד כמה עניינים. כי יש אנשים שעמדות קציני צה"ל ביחס לקהילה הלהט"בית מעניינות אותם יותר מכל, ויש אחרים שהיו רוצים לדעת קודם לכן מה חושב כל קצין על מפעל ההתנחלות, על פתיחת חנויות בשבת ועל תפילת יהודים בהר הבית. אצל אחד, עמדת הקצין ביחס להומוסקסואלים היא שמגדירה את יחסו אליו, אצל אחר שאלת ארץ ישראל השלמה היא הקובעת. וצריך להודות, שהשאלה אם לפנות או לא לפנות יישובים עולה בצה"ל בתדירות גבוהה יותר מהשאלה אם הומו הוא בעל מום או לא. 



אבל זה בדיוק העניין. אנחנו לא נחלק שאלונים כאלה, ונתנגד לפסילת אנשים בגלל דעותיהם, כי אנחנו מתנגדים למשטרת מחשבות. וזה בדיוק היופי בצה"ל. קצין שחושב שצריך לפנות את כל ההתנחלויות מגן עליהן בגופו, וחברו, קצין שתומך בכל מאודו במאחזים, נדרש לסייע לפינויים. ושניהם עושים את זה כי זה מה שהחליטה הממלכה. ושניהם חיים יחד, ושניהם נלחמים כתף אל כתף, ושניהם מתווכחים בלילה באוהל, ושניהם מבצעים את הפקודות שמטילה עליהם המדינה. 



ייתכן שאם הרב קרים היה מייסד את צה"ל בעצמו, נשים לא היו מקבלות בדואר צווי גיוס. אלא שאת צה"ל הקימו אנשים אחרים עם תפיסת עולם שונה משלו, ומהרגע שהרב קרים התגייס לשרת במערכת שחושבת אחרת ממנו, הוא מקבל עליו את כלליה. ומי שסבר שמגיע חופש מחשבתי לאלוף יאיר גולן, חייל במדים, צריך להיות צבוע במיוחד כדי לתקוף את הרב קרים שאמר את דבריו כשהיה אזרח. הרב קרים הביע את עמדת התורה, כפי שהוא תופס אותה, וכך צריך להיות. ובעולם שבו יש חופש ביטוי ויש חופש מחשבה, מותר להתנגד לגיוס בנות ומותר גם לחשוב שהומוסקסואליות היא מחלה, גם אם רבים מאיתנו חושבים שזו תפיסה עקומה. והעובדה שלא ראינו השבוע פוליטיקאי אחד מהשמאל שחשב שהדברים של הרב קרים קשים, רעים ואיומים, אבל שזכותו להחזיק בהם, היא תעודת חרפה למחנה הפוליטי הזה. 



כי כשבשני קצות הסקאלה עומדת זהבה גלאון הליברלית מזה, והרב קרים האולטרה שמרן מזה, היה ניתן לצפות מהליברל להכיל את העמדות הבלתי נסבלות בעיניו של השמרן, יותר ממה שניתן לצפות מהשמרן שיהיה פתוח לעמדות הליברל. 



ומה הכי מצחיק? שכל מי שתוקפים עכשיו את עמדותיו של הרב קרים מחאו לא מזמן כפיים לבוגי יעלון כשזה קרא לקצינים הבכירים להביע את דעתם, "אף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני אימצו". רוצים לומר, אנחנו בעד שקצינים יביעו את דעתם כשהיא חולקת על עמדת הממשלה, שהרי גם אנחנו חולקים עליה, אבל שייזהרו מאוד שלא להביע את דעתם כשהיא חולקת על זו שלנו. 



מה המבחן שצריך להיות בהקשר הזה? מבחן המעשה. כל עוד מדובר באמונות ובדעות, שיחשוב הרב קרים מה שירצה. ביום שבו חיילת או חייל הומוסקסואל יקבלו ממנו יחס רע ופוגעני בגלל מי שהם, ואני מוכן להמר שזה לא יקרה, אני מתחייב להיות שם לצדם כדי לדרוש את הדחתו. בינתיים, כאמור, הוא בסך הכל הביע את דעתו. אנשים ליברלים שמאמינים בחופש, צריכים להילחם על כך שאנשים שחולקים עליהם לא יחששו להביע את דעתם. 



ואם אנחנו כבר בעניין של ליברלים בגרוש, ושל דמוקרטים בחצי גרוש, צריך להזכיר את עו"ד אביגדור פלדמן. פלדמן, איש שהצליח לטעת בנו עשרות שנים את התחושה שהוא לוחם זכויות אדם ולוחם חופש כזה וחופש אחר, התגלה השבוע בגודל הטבעי שלו, כשפנה לאתר מימון ההמונים הד־סטארט ודרש ממנו להסיר את הדף שבו תרם הציבור יותר מחצי מיליון שקלים למימון הגנתו של החייל אלאור אזריה. 



לפלדמן, בעבר פעיל באגודה לזכויות האזרח, אין בעיה לייצג מחבלים. יש לו בעיה שמישהו יאסוף כסף למימון הגנתו המשפטית של חייל שעומד לדין. איזה עולב. 



2. השבוע, כשראיתי את רשימת הדיינים שנבחרו לכהן בבית הדין הגדול, וזיהיתי שם את שמו של הרב יעקב זמיר, ידעתי שכבר נתקלתי בעבר בשם זה. זה היה לפני משהו כמו תשע שנים, כשהרב עובדיה יוסף דחף בכל הכוח, והיה לו קצת מזה, למינוי בנו, הרב יצחק, לתפקיד רבה הראשי של ירושלים. הרב עובדיה הטיל את המשימה על שר הדתות דאז, יצחק כהן, וזה בחר ברב זמיר לעמוד בראש הוועדה שתקבע מי יישב בגוף שיבחר את הרב. כמה ימים עברו לפני שחשפנו ב"מעריב" שהרב זמיר למד בישיבת חזון עובדיה תחת שרביטו של המועמד הרב יצחק יוסף, והמינוי בוטל. השבוע נסגר המעגל כשהרב יוסף, עם שאר חברי הוועדה לבחירת דיינים, מינו את הרב זמיר לדיין בבית הדין הגדול. 



עוד רגע נחזור לדיינים שנבחרו השבוע, אבל צריך להודות שכבר שנים ארוכות כל מה שקשור לבחירת רבנים או דיינים בישראל נגוע בלכלוך, בפוליטיקה, ובהרבה הרבה קומבינות. 



קחו את הרב יצחק יוסף, שהוזכר כאן קודם. בימים ההם, כשהוא ואביו עשו כל מה שהם יכולים כדי שהבן ייבחר לרבה של עיר הקודש, זימן הרב יצחק את שר הדתות כהן למשרדו בחזון עובדיה. כהן היה אז לחוץ לקיים את מצוות הרב עובדיה ולקדם את בחירת בנו, והפגישה, שדבר קיומה פורסם אז ב"מעריב", נערכה כמה ימים לפני המועד האחרון לקביעת זהותם של 48 נציגי הגוף הבוחר שיקבע מי יהיה הרב המאושר.



הרב יצחק יוסף הגיע לפגישה ההיא מצויד ברשימת מועמדים, כאלה שנראה היה לו שנוכחותם בגוף הבוחר תקדם את סיכוייו, והכתיב אותה לשר הדתות. מי כיכב ברשימה הזו? רואה החשבון של הישיבה של הרב יצחק יוסף, שכן שלו מהקומה התחתונה שעסק בהפצת ספריו, חבר שלמד איתו בעבר בכולל, מגיד שיעור לשעבר בישיבה שבראשותו ועוד כמה וכמה מקורבים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הבחירות בירושלים התעכבו, הרב יצחק התמודד למשרת הרב הספרדי הראשי וכל השאר היסטוריה. 



ואחרי ההקדמה הזו, כמה הערות שחשוב להעיר על הדיינים שנבחרו השבוע לבית הדין הגדול, ערכאה שמקבילה לבית המשפט העליון. 



שאפו גדול לחרדים. למרות הרוב הציוני בוועדה, כל מה שהחרדים רצו שיקרה, קרה. כל מועמד שהם ביקשו למנות, מונה. כל מועמד של הציונות הדתית שהם ביקשו לפסול, נשאר בחוץ. חלק מהציונים סומנו לרעה בגלל הפסיקה הליברלית שלהם. חלק בגלל קרבתם לארגון צהר. בשורה התחתונה, הציונות הדתית התכופפה שוב בפני החרדים, והעומד בראש הבית היהודי, השר נפתלי בנט, לא טרח למיטב זיכרוני להשמיע ולו פעם אחת את עמדתו בנושא החשוב הזה. 



כדי לנסות לנפח תחושה של הצלחה גדולה, התפארה שרת המשפטים, איילת שקד, על כך ש"לראשונה נבחרו ארבעה דיינים מהציונות הדתית", כשהיא סופרת גם את הרב מיכאל עמוס, שלמד אומנם פעם במוסד של הציונות הדתית אבל מאז התחרד, והילדים שלו שלומדים במוסדות חרדיים לא משרתים בצה"ל. 



בחירת הדיינים מתנהלת לפי מפתח חלוקתי של שליש לציונות הדתית, שליש לחרדים האשכנזים ושליש לחרדים הספרדים. עכשיו, נסו לעצום עיניים ולדמיין את הוועדה לבחירת שופטים בוחרת אותם כך, לפי מפתח מפלגתי. שני שופטים למחנה הציוני, שלושה שופטים לליכוד, שופט אחד ליש עתיד. יודעים מה? עזבו מפתח מפלגתי, חשבו רק על העובדה שהבחירה מתנהלת לפי מפתח עדתי. כן, אני יודע שגם בוועדה למינוי שופטים לא הכל נקי ודואגים שם שכיסא אחד יהיה שמור לערבי, ושלא יהיה מצב שבבית המשפט העליון אין בכלל מזרחים. אבל ככה? על השולחן? במוצהר? כך וכך דיינים לאשכנזים, וכך וכך דיינים לספרדים?



אחד הנבחרים הוא הרב יצחק אלמליח. לפני שמונה שנים רשמה נציבת תלונות הציבור על שופטים הערה בתיקו, אחרי שהיה מעורב בפרשה מזעזעת שבה גורשה אישה בעלת צרכים מיוחדים מבעלה, בהליך שבו לא הייתה מיוצגת ושכלל לא הבינה מה מתחולל בו, הכל לבקשתו של דיין קולגה. "התרשמותנו הברורה מדברי הדיינים", כתבה אז הנציבה, השופטת טובה שטרסברג־כהן, "שכל אחד מאלה שבא במגע עם בני הזוג נוכח לדעת שמדובר באנשים בעלי צרכים מיוחדים. למרות זאת, איש מהדיינים לא סבר שיש מקום לוודא שהאישה מבינה את ההליך הגורלי שמתנהל, איש לא חשב על הצורך בייצוג לאישה".



שאלתי השבוע את שרת המשפטים שקד איך בדיוק אישרה הוועדה שהיא חברה בה את מינויו של האיש. "הרב יצחק יוסף רצה אותו", השיבה.