מאתגרים את גבולות השיח: הקשר בין הרב לוינשטין לדונלנד טראמפ

לא הרבה מחבר בין הרב יגאל לוינשטיין, על זקנו האפור ומבעו הקודר, לבין דונלד טראמפ, על בלוריתו המתריסה וחיוכו הזחוח. לא הרבה, ובכל זאת משהו: שניהם מאתגרים את החברה שבה הם חיים, זה את ישראל וזה את אמריקה, במתיחה של גבולות השיח. מה מותר להגיד, איך מותר ואיך רצוי – זו אינה שאלה זניחה בחברה דמוקרטית שיש בה חופש ביטוי לכל.

טראמפ הצליח להפוך את השאלה הזאת למקפצה עוצמתית שהביאה אותו עד לקליבלנד, העיר שבה יישא נאום שבו הוא יקבל על עצמו אחריות כבדה: להיות מועמד לנשיאות ארצות הברית. לוינשטיין הצליח גם הוא להפוך את השאלה הזאת למקפצה עוצמתית: הוא קפץ ממנה קפיצת ראש, ואחריו קפצה שרשרת ארוכה של מגנים ומזדעזעים ומצקצקים בלשונם.

אפשר לשאול: מה אכפת למישהו איך טראמפ מדבר? התשובה ברורה: מי שרוצה להיות נשיא צריך לרסן את התבטאויותיו. לנהוג באחריות. אפשר לשאול: מה אכפת למישהו איך לוינשטיין מדבר? גם כאן התשובה ברורה: מי שמחנך נוער מצוין לקראת השירות הצבאי, צריך לחשוב לפני שהוא מעליב קבוצות חשובות בישראל ובעם היהודי.
 

ובעצם התשובה לא תמיד ברורה, שהרי הציבור גם דורש שמי שרוצה להיות נשיא יאמר דברי אמת. למעשה אחת מנקודות התורפה המרכזיות של יריבתו של טראמפ, הילרי קלינטון, נעוצה בכך שהציבור אינו סבור שהיא מקפידה לומר לו את האמת. והרי הציבור דורש שהמחנך יחנך, כלומר, יציב לתלמידיו את הרף הערכי הנובע מאמונותיו. ממילא, לעתים מתברר שאמירת האמת – האמת של המועמד לנשיאות, או האמת של המחנך במכינה – אינה עולה בקנה אחד עם התביעה לריסון. והיא אינה עולה בקנה אחד עם התביעה לריסון, משום שהאמת של המועמד או המחנך היא שעצם התביעה לריסון היא הבעיה שהם מתקוממים נגדה.

טראמפ לא רוצה שיאמרו לו איך לדבר על ההגירה ממקסיקו ועל טרור אסלאמי. הוא סבור שהצנזורה החברתית על השיח היא בסך הכל תרגיל מלוכלך בכפייה פוליטית ואידיאולוגית של עמדות מסוימות על ידי קבוצות מסוימות. ונדמה שלוינשטיין מחזיק בעמדה דומה. נכון, הוא סבור שהומוסקסואליות היא סטייה, שהרפורמים הם נוצרים ושצה״ל מבולבל ערכית; אבל יותר מכל זה הוא סבור שגבולות השיח שהתקבעו בחברה הישראלית אינם מאפשרים דיון אמיתי בסוגיות חשובות כמו: האם המשפחה המסורתית היא הדגם הרצוי לחברה? האם יהדות אורתודוקסית היא הדגם היחיד שראוי לתואר יהדות? והאם צה"ל פרוץ מדי לרוחות של קדמה מערבית?

לצופים בטראמפ, כאן בקליבלנד, לא תמיד ברור אם מדובר באיש מכירות ערמומי ומקורי או בשוטה שאיבד את השליטה על פיו. לצופים מרחוק בלוינשטיין יש בעיה דומה: לעתים הוא נדמה כרב מן המערה שאיבד קשר עם המציאות הישראלית, עם מה שמותר בה ומה שאסור, עם מה שיביא לו תועלת, ומה שיכתים את עתידו.

די ברור מה יביא לטראמפ תועלת. בתחילת נובמבר ילכו האמריקאים לקלפי, ויצביעו נגדו או נגד יריבתו. מה יביא ללוינשטין תועלת, מסובך יותר להגדיר. לפריצה של גבולות השיח, לשימוש בוטה בשפה ולהטחת עלבונות יש מחיר. הוא ישלם אותו. יש לפעולות כאלה גם כוח: הן מעוררות הדים, הן מציפות סוגיות לדיון, הן מטלטלות את המערכת והן מאלצות את הצופים לנקוט עמדה. בדיוק כמו טראמפ, לוינשטיין כנראה חשב שכאשר ישבור את הכלים ויאמר את האמת שלו, יתברר שהיא גם האמת של הרוב השקט החושש לדבר מפחד משטרת המחשבות. אם טראמפ צדק בהערכתו נדע רק בנובמבר, במקרה של לוינשטיין נדמה שאנחנו כבר יודעים.