רון מיברג: “מדובר בעידן שתחילתו ב–22 בנובמבר 1963 בצהריים, וסופו בערב שבו נאלץ ריצ'רד ניקסון להתפטר מהנשיאות, ב–8 באוגוסט 1974, ושהשנה הגרועה ביותר בו הייתה 1968. מאז שאני זוכר רציתי לכתוב על 1968 ועל הוועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. כתבתי על וייטנאם, רצח מרטין לותר קינג ובובי קנדי אבל לא על הוועידה. בין שתי הוועידות הפוליטיות שנערכות החודש, חשבתי שהגיע הזמן. השבוע בשיקגו הוא כמעט 'ליל הבדולח' של אמריקה.
“זכרתי כתבה מדהימה שקראתי בזמן אמת בסוף 1968 תחילת 1969. כילד ישראלי בן 16, הגישה היחידה שלי הייתה ל'רולינג סטון' שהופץ בארץ באורח מקרי. זכרתי את תיאור ההפגנות ברחובות ואת משפט ה'8 משיקגו'. בחיפוש ארכיוני גיליתי שזה לא הופיע ב'רולינג סטון'. בהמשך הבנתי מדוע. מה שקראתי היה גיליון ספטמבר 1969 של מגזין בשם 'Ramparts'. אין לי מושג כיצד הגיע לידי.
"מצאתי בספרייה שישה ספרים על 1968. כנראה שלא המצאתי את זה. מצאתי ב–ebay את הגיליון הרלוונטי של 'Ramparts'. מחיר בלי להתמודד נגד אחרים בגלל קוצר זמן: 30 דולר. אבל המוכר זקוק לשבועיים משלוח ואין לי שבועיים. פניתי אליו במייל, והחוצפן עונה לי שיעלה לו 20 דולר לשלוח את הגיליון ביממה - שהייתי מוכן לשלם - ולמה אני לוחץ עליו שעה שכל החומרים מופיעים כבר באינטרנט. הגיליון הנ"ל לא מופיע. לא משנה כמה הייתי מוכן לשלם לו - הוא לא היה מוכן לשלוח".
פול סמונין (עיתונאי): “האנטר תומפסון התקשר אלי ורצה להיפגש בשיקגו כדי שנלך לוועידה הדמוקרטית יחד. הייתי מאוכזב מהכיוון שאליו פנתה אמריקה ואמרתי לו כי אינני מעוניין. אני מסמן את 1968 כשנה שבה ההכרה הפוליטית של האנטר החליפה הילוך. הוא לא היה חלק מ'תנועה' והוא לא היה טיפוס רדיקלי. הוא לא הזדהה עם אחת הקבוצות, אבל הוא הבין באינסטינקט שתנועות המחאה נגד המלחמה היו חשובות. תמיד הייתה לו פינה חמה בלב למשפחת קנדי. כאשר בובי קנדי נרצח, הוא הרגיש כמי שתקעו לו סכין בלב".
ג'יימס סילברמן (עיתונאי): “כל הכתיבה שלו הייתה על קריסתו של איזה עולם מיתי שבו הוא חי. זה אינו מקרה ש‘גטסבי הגדול' היה הספר האהוב עליו. אמרתי לו פעם, ‘אתה כותב בעצם ספר אחד גדול הנקרא ‘מותו של החלום האמריקאי' והכותרת הזאת נדבקה".
סנדי תומפסון (רעייתו): “ראיתי את האנטר בוכה פעמיים בחיים. פעם אחת כאשר הכלב שלנו מת, והפעם השנייה בלילה שבו חזר משיקגו. הוא נשבר וסיפר לי מה קרה. המשטרה ירתה גז מדמיע אל תוך המפגינים נגד הוועידה והוא היה באמצע. הוא סיפר על אנשים שנפצעו, חלקם קשה, על האלימות ועל האימה של כל זה".
רון מיברג: “אם ברוק'נרול מציינים את סופה של תקופה יפה באלימות של פסטיבל אלטמונט אחרי מפגן האהבה בוודסטוק 1969, רצף האירועים הפוליטיים ב–1968 קשה לעיכול. השנה הדהדה אפילו במוזיקה.
"1968 הייתה השנה שבה מוזיקאים חשובים גילו מחדש שלושה אקורדים. 'הלהקה' נתנה לנו את 'Music From Big Pink', האלבום שגרם לאריק קלפטון לפרק את ‘קצפת' ולרצות להצטרף ללהקה. בוב דילן חזר מתאונת האופנוע עם 'John Wesley Harding' ואפילו הביטלס עלו כיתה עם האלבום הלבן ובו ‘מהפכה'. קוריאה הצפונית תפסה את הספינה ‘פואבלו'. מושל אלבמה הגזען ג'ורג' וואלאס הכריז על מועמדות לנשיאות מטעם מפלגה שלישית. סנאטור יוג'ין מקארתי הראה נוכחות חזקה בפריימריז של ניו המפשייר, שטלטלה את הנשיא ג'ונסון שקרס ממילא בגלל וייטנאם והכריז כי אינו מתמודד לקדנציה שנייה.
"באפריל נרצח מרטין לותר קינג בממפיס, וערים באמריקה עלו באש. בלב כבד נכנס בובי קנדי למרוץ לנשיאות ונרצח בערב של ניצחונו בפריימריז בקליפורניה. מיליון בני אדם מתו מרעב בביאפרה בשיאה של מלחמת אזרחים. מתקפת טט של צפון וייטנאם נכשלה אבל במחיר כבד והוכיחה כי בניגוד לשקרים שניפק הפנטגון, ספק אם אפשר יהיה לנצח את המלחמה בווייטנאם.
"‘רולינג סטון' שהוקם ב–1967 היה בן עשרה גיליונות כאשר עורכו הצעיר ובעליו יאן וונר - שהיה מזוהה בדרך כלל עם דעות שמאלניות - כתב נגד הייפים בטענה שהם מנסים לגרור את הצעירים לשיקגו, שם תתפרץ אלימות ללא ספק".
יאן וונר (מו"ל “רולינג סטון"): “המחאה ההיפית - בשיטות ובמניעים - מושחתת כמו המכונה הפוליטית שלה היא מנסה להפריע. רוק'נרול הוא הדרך היחידה שבה כוחו העצום והאמורפי של הנוער בא לידי ביטוי, הדרך היחידה שבה ניתן להגדיר ולבחון אותו".
צ'רלס פרי (עורך ב"רולינג סטון"): “יאן נאבק וסבל בגלל התנגדותו לוועידה הדמוקרטית בשיקגו. חששותיו בדבר התפרצות האלימות בשיקגו היו מבוססים כפי שהוא עצמו הצביע על כך בהמשך".
סוזן לידון (עיתונאית ב"רולינג סטון"): “יאן הראה את צבעיו האמיתיים. בשעה שוורן הינקל ופמליה גדולה של המגזין 'Ramparts' התמקמו בסוויטה גדולה במלון בשיקגו והשאירו חשבון של 10,000 דולר, נשאר יאן וונר בסן פרנסיסקו כדי לצרוח בדבר הכוחות המיסטיים של המוזיקה. לדעת השמאל, לטעון כי רוק'נרול הוא התשובה לכל, היה מגוחך ובעיקר פחדני. המערכת הוצפה במכתבים זועמים על ההחמצה, שעה שעיתוני מחתרת אחרים, בפעם הראשונה אך לא האחרונה, ציירו את ה'סטון' כמכשיר קפיטליסטי".
רון מיברג: “תומפסון צפה בפריימריז בקליפורניה בביתו בוודי קריק קולורדו, וחזר לטלוויזיה כאשר חבר צעק בחדר המגורים כי ירו בקנדי. על פי כתיבתו מאותו מועד ואילך, ניתן היה להבין כי מותו של קנדי השני בישר מבחינתו את מותו של החלום האמריקאי. בקיץ היו 541 אלף חיילים אמריקאים בווייטנאם, ויורשיו של לותר קינג ארגנו צעדות מסיביות לוושינגטון וערים אחרות. המחאה בקמפוסים הגדולים בעבעה על להבה גדולה ועימתה את המפגינים עם המשטרה והמשמר הלאומי, שלא היו ערוכים להתמודד עם נערים אמריקאים.
“משהו שחור ואפל משך את תומפסון לחיקו, כאשר הבין שאינו יכול להסתתר מהוועידה בשיקגו למרות נטייתו הטבעית. תומפסון נמשך לשם וחבר לפמליה של וורן הינקל בסוויטה הידועה לשמצה. אפילו מישהו עם מטבוליזם אטי ומוכה אלכוהול וסמים כשל תומפסון, הבין שאינו יכול להישאר רחוק משיקגו, המקום שבו חשש שיש סיכוי שהחלום האמריקאי יספוג את מכת המוות. הוא שכנע את המו"ל רנדום האוז לסדר לו קרדיטציה לכסות את הוועידה הדמוקרטית. מי יודע, אולי ייצא מזה ספר. נרעש מהרעיון שהציע לכתוב על החלום האמריקאי, חי או מת, חשש תומפסון כי לקח ביס גדול יותר מכפי שיוכל ללעוס וכי הנושא שהציע ‘רחב וכבד' מכפי כוחו כדי לשים אותו בין שתי כריכות. אבל הוא עדיין האמין שימצא את מה שחיפש בשיקגו.
“הוא השתתף בוועידה הרפובליקנית ב–1964 בסן פרנסיסקו והתכווץ מבושה ומחוסר אמונה כאשר בארי גולדווטר טען בפני בוחריו ש'קיצוניות בהגנה על חירות אינה עבירה'. ‘בחירות לנשיאות הן מקום טוב, חשבתי, לחפש את מותו של החלום האמריקאי', אמר תומפסון. ‘כאשר שיקגו הגיעה נכנס ראשי לפוליטיקה. אם כבר, חשבתי, רק שם אפשר יהיה למצוא את הבן זונה האמיתי'. הוא לקח את קסדת האופנוע שלו משום שהיה בטוח שתהיה אלימות. האלימות מצאה אותו בגרנד פארק ב–28 באוגוסט, שעה שמפגינים ועיתונאים הוכו בידי השוטרים והמשמר הלאומי על פי הוראתו של ראש העיר ריצ'רד דיילי".
נורמן מיילר (סופר): “כמובן שנהיתי אחרי בובי קנדי במיוחד בגלל השילוב של אידיאליזם ונכונות להתגבר על פחדיו ולהתמודד עם הרוחות והשדים, הטרולים והכמויות המסיביות של שחיתות. זה אפיין את סגנונם הפוליטי של הקנדי ונראה קסום, משום שהם היו טובים יותר מאשר אמורים היו להיות ולכן נתנו הבטחה לאמריקה טובה יותר מאשר הגיע לה.
"ב–1960 יצא לי לפגוש את יוג'ין מקארתי בוועידה הדמוקרטית בלוס אנג'לס שבחרה ב–JFK. מקארתי נשא נאום בעד מועמד אחר. זה היה נאום המינוי הטוב ביותר ששמעתי בחיי, ועדיין יצאתי מאוכזב מהפגישה עם מקארתי משום שהוא לא נראה ולא הרגיש כנשיא. גבר גבוה ועייף עם עיניים עצובות שיכול היה להשחיז ניואנס ללהב חד, שנראה כדיקן של המחלקה הטובה ביותר לאנגלית באמריקה. לא נדפה ממנו האמביציה ההכרחית, והכריזמה שלו הותירה ספק לגבי כמה הוא מוכן לעשות.
“באפריל 1968 הכריז הנשיא ג'ונסון כי ‘אינו מעוניין במועמדות מפלגתו לנשיאות ולא יקבל אותה אם תינתן לו'. מקארתי ניצח בפריימריז בוויסקונסין עם 57%. יומיים לאחר מכן נרצח מרטין לותר קינג, ומקרי הצתה, שוד וביזה פרצו בממפיס, הארלם, ברוקלין, וושינגטון, שיקגו, דטרויט, בוסטון וניוארק. ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי, נתן הוראה ‘לירות כדי להרוג', והמשמר הלאומי נשלח לערים. ב–3 ביוני נורה אנדי וורהול, ולמחרת ירה סירחאן סירחאן בקנדי אחרי שניצח בפריימריז בקליפורניה עם 45% לעומת 42% למקארתי.
"הדמוקרטים ניסו להעביר את הוועידה משיקגו לעיר אחרת. בעיר היו צפויות שביתות טלפונים, מוניות ואוטובוסים. שיקגו סירבה לארח את הוועידה של הייפים, והיה חשש גדול ממזגו האלים של דיילי. נעשה מאמץ גדול להעביר את הוועידה למיאמי, שבה נערכה הוועידה הרפובליקנית שבחרה בניקסון, אבל דיילי הבטיח כי עירו תהיה מופת של שלום ואהבה, ורמז מה יקרה לתמיכתו בפוליטיקאים שונים אם ייקחו ממנו את הוועידה".
רון מיברג: “שיקגו הייתה מלאה בעשרות אלפי מפגינים מכל הזרמים והצבעים. אף על פי שלא קיבלו אישור להפגין, הם התמקמו בפארקים השונים לארגון וללינה וחיכו שדיילי יאבד את השליטה המעטה שהייתה לו על מעשיו. היה שם ריכוז נדיר של בכירי המסיתים ואויבי הממסד הדמוקרטי כמו אבי הופמן, ג'רי רובין, טום היידן ואחרים, מגובים בסמכות הרוחנית של אלן גינסברג, וויליאם בורוז, וויליאם סטיירון, ז'אן ז'נה ורבים שבאו לצפות בקריסת החלום האמריקאי אחרי שניקסון השתלט על ההבטחה כי יסיים את המלחמה בווייטנאם, דבר שהדמוקרטים לא הצליחו לעשות".
דיוויד ברודר (עיתונאי): “האפלה גדלה כאשר בתגובה לנאומו של הסנאטור היהודי מקונטיקט אברהם ריביקוף, אחרי שהשוטרים הפליאו את מכותיהם במפגינים, שאמר ‘עם ג'ורג' מקגוורן כנשיא ארצות הברית לא יהיו לנו טקטיקות גסטפו ברחובות שיקגו', קלטו מצלמות הטלוויזיה את דיילי אומר את המילה Kike (יהודון) שאותה ניסה להסביר בהמשך כמי שאמר Fake. אבל מקגוורן לא היה כלל מועמד ריאלי, וההצבעה ביום הרביעי הייתה בין מקארתי ויוברט המפרי. הסיבה לכך שלא היה אפשר לכנות את 1968 כשנה הגרועה ביותר בתולדות אמריקה, הייתה כי היא לא הגיעה לרמתן של מלחמת האזרחים, המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם".
ג'ול וויטקובר (“עיתונאי"): “מקארתי לא היה ארוך–שיער רדיקלי יורק אש. הוא היה נואם רגוע, בעל נטייה להשתמש בציטוטים ספרותיים וטיעונים אינטלקטואליים מטופחים, ששיקפה את עובדת היותו שמרן במובנים רבים ומי שהיה מיועד לכמורה בצעירותו. מכיוון שהיה הסוס היחיד לרכוב עליו, רוב המתנגדים למלחמה - חוץ מאשר הרדיקלים הקיצוניים - תמכו בו.
"היו שנענו לקריאה 'Get Clean For Gene', הסתפרו ומילאו את טופסי ההרשמה למפלגה ותלאות בירוקרטיות אחרות. כל זה לא מנע מריצ'רד דיילי להוציא לרחובות 12 אלף שוטרים במשמרות של 12 שעות. הוא קרא גם ל–7,500 חיילי המשמר הלאומי. עמדו לרשותו יותר גייסות מאשר היו לאלכסנדר הגדול כאשר יצא לכבוש את העולם. לא ניתנו אישורים להפגנות, ועוצר הוכרז ל–11 בלילה".
נורמן מיילר: “נאומו של מקארתי שיקף את תחושת התבוסה שחלחלה לדבריו. הוא נאם בסגנון סתמי, מנותק, נעדר הדגשים ונטול עוצמה. מקגוורן אמר על נאומו של מקארתי כי ‘נקט עמדה פסיבית, כאילו שנשיאות נחבאת אל הכלים היא צו השעה, וזה מפריע לי. פתרון הבעיות הפנימיות שלנו יהיה קשה ויצריך נשיא אקטיבי ומלא חמלה'".
רון מיברג: “מוקדם יותר באותו ערב נפגש מקארתי עם סטיב סמית', גיסו של טד קנדי, ואמר לו כי הוא מוכן לסגת מהמרוץ בתנאי שקנדי ייכנס והוא ישחרר את ציריו להצביע כרצונם וימליץ כי יצביעו לקנדי. לא היו קונים להצעה הזאת. קנדי היה עדיין בהלם מרצח אחיו השני ומההכרה כי הוא הקנדי האחרון".
דיוויד ברודר (עיתונאי): “מנהיגי המחאה הבולטים בעיר ובראשם רני דיוויס, היידן, דלינג'ר, הופמן, רובין ופול קרסנר ניסו להסכים על שיתוף פעולה בתקווה שדיילי יקצה להם אזורים להפגין בהם. הצעתו של דיילי הייתה 21 באוגוסט מ–1 עד 4 בשכונה של שיקגו שהייתה מרוחקת כעשרה מייל מהאמפיתיאטרון של הוועידה. המפגינים דחו את ההצעה".
ג'רי רובין: ‘שיקגו היא מדינת משטרה ועלינו להגן על עצמנו. השוטרים רוצים להפוך את הפארקים לבית קברות. אבל אנחנו ולא הם, נחליט היכן יתנהל הקרב'".
נורמן מיילר: “פגשתי ברחוב את אלן גינסברג, וויליאם בורוז, ז'אן ז'נה, טרי סאותרן ואחרים. היה להם המבט הנחוש והאומלל של חיילי רגלים הנשלחים לחזית. גינסברג שלא הייתה לו כל חיבה לאלימות ושום מושג מה עומד להתרחש, נראה אבוד. התקפת השוטרים הייתה פראית, וגינסברג חטף פצצות גז. הגרון שלו כה נפגע עד שהוא לא יכול היה לדבר. מכיוון שתרומתו העיקרית הייתה שירת המנונים הודיים, פציעתו שיתקה אותו לחלוטין. 17 עיתונאים הוכו בידי המשטרה, צלם של ה'וושינגטון פוסט', שני כתבים של 'שיקגו אמריקן', אחד של 'שיקגו דיילי ניוז', שני צלמים וכתב של 'שיקגו סאן–טיימס', כתב וצלם של 'לייף', צלם טלוויזיה, שלושה כתבים וצלם של 'ניוזוויק'".
ניקולס ואן הופמן (עיתונאי): “ההתקפה החלה עם ניידות שעלו על הבריקדות. המפגינים השליכו על השוטרים כל מה שהיה להם שכל לאגור, בעיקר אבנים גדולות ובקבוקים. אז נטלה המשטרה את היוזמה ומרחבי הפארק נשמעו צעקות וצווחות. השוטרים הסתערו על העיתונאים אחרי שהסירו כל סממן משטרתי, והפכו להמון אלים שהפליא מכותיו. האלימות הסלימה כאשר הכריזו השוטרים שלא העיתונות מייצגת את רגשות הציבור אלא המשטרה. היו מי שהצליחו להתבדח: ‘שמעתי שראש הממשלה קוסיגין שלח מברק לדיילי וביקש ממנו לשלוח 2,000 שוטרים מיידית'".
ג'יי אנתוני לוקאס (עיתונאי, “ניו יורק טיימס"): “גם עוברי אורח מבוגרים נתפסו בהסתערות המשטרה. בנקודה מסוימת התנפלו השוטרים על כמה תריסרי קשישים שעמדו מאחורי המחסומים של מלון 'קונרד הילטון' והתבוננו במתרחש. השוטרים הדפו אותם על חלונות זכוכית גדולים של מסעדה, החלונות התרסקו ושבריהם נפלו על נשים וילדים שעה שהשוטרים הכו את הקורבנות ועצרו אותם".
רון מיברג: “ביום שבת אחר הצהריים ב–24 באוגוסט, 1968, עמד תומפסון בפינת הרחובות מישיגן ובלבואה, מראה את תעודת העיתונאי שלו לשוטר עם אלה שלא נחה עד שננעצה בבטנו. תומפסון התקפל ונפל על המדרכה נאנק בכאבים, אחד מ–65 עיתונאים ואנשי תקשורת שהוכו ונעצרו באותו שבוע בשיקגו. תומפסון מעולם לא כתב על האירועים שעברו עליו בשיקגו, כלומר את הסיקור עצמו, אבל כתב את הסיפור במשך שנים רבות לאחר מכן, כאשר התמודד עם המשכו. שם נולדו הדימויים שלו על אלימות, התנהלות נפסדת, מפלצת דו–ראשית, פחד ומשטמה, מחשבות ששבו את מוחו עד מותו. אפילו הרעיון לחיות באמריקה תחת ניקסון או באומה שבה ליקק ריצ'רד דיילי את ישבנו המצחין של יוברט המפרי, לא הדיח אותו מהעניין שלו בפוליטיקה.
“האלימות לא הייתה הפתעה משום שהמוחים השונים, בעיקר הייפים בראשות ג'רי רובין ואבי הופמן, הבטיחו להביא 100 אלף מפגינים לעיר. עד אותה שנה הייתה המלחמה בת הטיפוחים של המפלגה הדמוקרטית ושני נשיאים דמוקרטיים. התקווה הייתה שאחרי פרישתו מהמרוץ של ג'ונסון ייבחר מועמד בעד נסיגה ושלום כמו מקארתי או קנדי. קנדי נרצח ומקארתי נרשם בתודעה הדמוקרטית כאזוטרי, משכיל ואינטליגנטי מכדי להיות נשיא, וכך קרה שמתוך התקווה צף ועלה יוברט המפרי הנצחי, שהיה סגנו של ג'ונסון ושותף לכל החלטותיו בווייטנאם והפך למועמד המוביל במפלגה".
דיוויד ברודר: “באולפן טלוויזיה התעמתו וויליאם באקלי וגור וידאל במתרחש בעיר. וידאל אמר: ‘הקריפטו–נאצי היחיד שאני רואה הוא בן שיחי'. באקלי: ‘תקשיב, חתיכת הומו, תפסיק לקרוא לי קריפטו–נאצי או שאתקע לך אגרוף בפרצוף ותישאר נכה כפי שקורה לעתים בקרב'. ביום חמישי נערכה הצבעה על מועמד המפלגה. יוברט המפרי, החייל הנאמן הנצחי, זכה ב–1,759 קולות לעומת 601 למקארתי. המפלגה הצביעה בעד המשך המלחמה ובעד מדיניותו של ג'ונסון בתחום זכויות האדם. שעה שמאות פצועים דיממו ברחובות, עמדו צירי המפלגה באולם הסגור ושרו 'We Shall Overcome'".
נורמן מיילר: “כאשר התברר שאין למפגינים כוונה להתפנות, ירתה המשטרה רימוני גז והרימה אלות על הראשים. המהומות וההתנגשויות המשיכו והחמירו והגיעו לשיאן ביום שבו נבחר המפרי למועמד המפלגה לנשיאות והמפגינים ניסו להגיע אל תוך אולם הוועידה. עם דיילי נושף אש בעורפם, נכנסו השוטרים לאמוק והחלו להכות כל מי שזז, בלי להבחין בין מפגינים, עיתונאים או עוברים ושבים.
"האלימות חלחלה לאולם הוועידה, שם הותקף שדר CBS דן ראדר במהלך שידור חי על ידי הבריונים של דיילי. שעה שראדר קם והסיר את האבק מבגדיו, אמר וולטר קרונקייט באולפן בניו יורק כי 'אם האלימות הזאת תימשך, היא תגרום לנו לרצות לארוז את המצלמות ומכונות הכתיבה, לצאת לעזאזל משיקגו ולהשאיר את הדמוקרטים באסונם'. מייק וואלאס חטף אגרוף בסנטר אך התרומם והמשיך לשדר".
רון מיברג: “עד סוף האירוע נערכו בשיקגו 589 מעצרים. ‘התייחסו אלי בברוטליות כמו לאנשי עיתונות אחרים' אמר תומפסון, ‘קיללו אותי, דחפו, רדפו, הכו אותי'. שנים מאוחר יותר אמר לעיתונאי קרטיס ווילקי: ‘הגעתי לוועידה הדמוקרטית כעיתונאי וחזרתי מפלצת שואגת'. הוועידה בשיקגו הייתה אירוע מכונן בחייו שהפך אותו לרדיקל פוליטי והגביר את שנאתו לסמכות. ‘זה שינה לעד את ההרכב הכימי של מוחי. מבחינתי לא היה מקום לשביתת נשק באומה שיכולה הייתה להעמיד מפלצת כמו שיקגו ולהתגאות בה'. הוא ניסה לכתוב על הקורות אותו ב–1968, אבל הטקסט לא התפרסם בחייו.
“ועדת חקירה כינתה את האירועים בשיקגו ‘מהומות משטרה' והטילה את האשמה והאלימות על ריצ'רד דיילי. דיילי הגיב בהעלאת משכורתם של כל מי שהיו מעורבים באלימות המשטרתית. לחבריו אמר תומפסון כי כעת יש לו הגרעין לספר. בפועל, הוא הסתובב שבועות חסר מעש בביתו ובכה.
“זה היה סופה של התקווה ותחילתו של העידן הקודר הפוליטי המרסק ביותר בתולדות אמריקה. ניקסון נבחר לנשיא בהפרש שמחק את המפרי והסתער על וייטנאם וסביבותיה בחמת זעם. פרשת ווטרגייט מוטטה לנצח את אמונתו של האזרח האמריקאי בשיטה הפוליטית, התמוטטות המגיעה לשיאה בימים אלה והופכת את הבלתי סביר והלא אפשרי לאופציה בעלת היתכנות גבוהה. כמו ב–1968, נמצאת אמריקה במלחמה מחוץ, בחוסר אמונה בממסד בוושינגטון בבית ומול החובה לבחור בין מועמד שהוא קרקס נייד, ומועמדת שאין יותר ספק לגבי העובדה כי דבר אמת לא בא לה בקלות".