שישי שעבר בק"ק ירושלים, מחפש חנייה הולמת. "מאמי, מה נהיה? מה, אתה מחפש חניה מקורה? אין כאן", שחה לי כיפוש. אני מעוניין תמיד להיות עם החרטום קדימה. שאם נצטרך להימלט מהשטריימלים שאני רואה כאן, לא נתעכב על שטויות. הבנת?
"לא".
אז זה לא חשוב. הבנתי שאין לך טסט על האוטו כבר שלושה חודשים. את יודעת שאת מסיעה את הנסיך שלי? ועוד רצית לתת את האוטו לירדן לנסיעה לגליל. מה יהיה? מתי תלמדי? מה את צוחקת?
"נשבעת לך שלא שמתי לב, אולי כי הביטוח לא שלח לי בזמן. אבל שילמתי את האגרה, באותו רגע שגיליתי".
לא, מאמי, את לא גילית, ירדן גילתה. כי היא הבת של האבא שלה, שלימד אותה לבדוק הכל לפני, לא אחרי, גם לבדוק אוויר בצמיגים. אולי תתחילי לנסוע במוניות? זה יותר זול, בטח יותר בטוח.
"אני נהגת יותר טובה ממך".
ברור, אין לי ספק, יקירתי. אני כאן רק כדי להזכיר לך, שאת הקילומטרז' שעשית ב־25 שנות נהיגה צברתי רק בחניונים באמריקע בשנתיים וחצי על משאיות. אבל מי סופר, נכון? ובנוסף, אם אני זוכר נכון, עברת טסט רק בניסיון העשירי. זה מחדל של משרד הרישוי שנותן כל כך הרבה צ'אנסים. אצל אבא שלי לא היית נוהגת עד היום. הוא נתן אפשרות רק לטסט ראשון. אפילו אמא שלי עברה ברביעי, לפני שהוא שלל לה את הרישיון, אחרי נסיעת מבחן אחת.
"זה היה לפני 25 שנה. כל החברים שלי אמרו שאני נוהגת מצוין".
החברים שלך לא רבותא לכלום, מה הם מבינים בזה? אז מה המצב עכשיו? עברת מבחן רישוי?
"לא. אני מחכה לקבל רישיון חדש, עם קבלה ששילמתי. ולמה אתה מסתלבט עלי? קיבלנו דוח מהעירייה, שאתה חייב 17 אלף שקל על דוחות חניה. אני כל החיים לא קיבלתי דוחות אפילו ברבע מהסכום הזה".
עזבי, מאמי, הם תופסים אותי כסיל צעצוע, והכל בגללך.
"בגללי? מה עשיתי? שילמתי דוחות שלך בעשירייה, ועוד עיקולים לחשבון בנק שלך. אתה אפילו לא יודע".
זאת הבעיה, כי אמרתי לך לא לשלם לחלאות האלה. מה, את פוחדת מהגובים? מה את מכניסה אותם הביתה בכלל? שיבואו עם שוטר. באיזו זכות נכנס ליצן עם תעודה, שנתן לו הבוס שלו מחברת גבייה, ואת פותחת לו את הדלת, מציעה לו לשתות, מאפשרת לו לרשום פריטים בבית. מה זה פה? פתחת אורחן? מה נסגר איתך? והבטתי ב־36 הקנסות שהם רוצים ממני בחוואה, הם משנת 2006. שמעת טוב? עשר שנים!!! הרי שילמת בארבע השנים האחרונות אלפים של שקלים, הוא הראה לך קבלות? זו ערימה של נוכלים, שמחפשת נשים כמוך להעביר עליהם פארטיות.
החלטנו להיכנס למלון. נסיך הכתר גאיצ'ו פתח מיד בספרינטים בלובי שהקפיצו לי את הסעיף, בעוד אמו מטפלת ברישום. בוא הנה מיד. תן לי יד, אם תעזוב לי את היד, יהיה עונש גדול, שמעת?
"עונש גדול? שקט, אבא, שקט. אני אוהב את הבית החדש".
חיבקתי את הבנדיט. הוא לא סופר אותי בכלל, אבל אני חולה עליו. זה לא בית, גיא, זה מלון. ואל תתאהב, כי מחר חוזרים הביתה.
"טוב, אבא. קח אותי לבריכה, ואני לא רוצה מצופים, זה לוחץ לי".
אמא תיקח אותך. אני באתי לנוח, בוא תישן איתי במיטה הגדולה. אבא עייף, חייב לתת חמש שעות כדי להתאושש.
"אני אקח אותו", אמרה כיפוש. "לך לישון, ואחרי זה תתגלח. אתה נראה כמו נרקומן. תלבש ג'ינס לארוחת ערב, אתה כבר לא ילד. מה אתה מסתובב עם שורטס וכפכפים? לא רוצה לראות טלפון, תשאיר בחדר. תתנהג יפה בקידוש, זו המשפחה שלי. הבאתי כיפות לך ולגיא".
אין בעיה, חיים שלי, בשבילך הכל. אני עבד שלך עד שבע וחצי, אחרי זה חדשות ויומן, תשכחי ממני.
"תגיד, אתה באמת מטומטם? או שאתה מתחפש כל פעם מחדש. הם באים מבית הכנסת, ואוכלים בשמונה וחצי, גג תשע".
נו, יופי. אז תדחי אותם לתשע וחצי, עד אז יסתיים היומן.
"תקשיב, בשמונה ורבע אתה בלובי. המהדורה מוקלטת בבית. תצפה במוצ"ש. תרד בלי טלפון".
הם ירדו לבריכה, ופרשתי את כל עיתוני סוף השבוע על המיטה. חשבתי על רה"מ נתניהו, שנמצא בביתו אולי שני ק"מ ממני, פורש גם הוא את כל העיתונים, ומתפוצץ מצחוק. תזכירו לי, חקירה? משהו? איך אני מהתל בכל ערימת הגרפומנים הזו עם ספין אחרי ספין. מרוב ספינים הם לא מבינים מה אני רוצה, ויש לי הרי אחד לכל יום, לכל שעה אם ממש תלחצו אותי. האיש באמת גאון, בסתלבט שהוא מעביר על הציבור בכלל, ועל התקשורת בפרט.
הוא רה"מ מהגרועים שהיו כאן ב־68 שנים: שקר רודף שקר, אינטרס מחפה על אינטרס, העייסק מתפקד בקושי רב, השליחים שלו באגם הדרעק מוציאים שם רע לחלטורה בכסילותם, אבל אצים־רצים לשרת את הקיסר ואת הוד קיסרותה. אבל, וזה "אבל" משמעותי, איני מוצא אדם אחד שמסוגל להחליף אותו, ולשמור את הציבור ברמת סרוטונין נמוכה כל כך, עשר שנים.
מי מסוגל? בוז'י? נו באמת, גם הוא יודע שהוא לא יכול. יש הבדל בין אופוזיציה לניהול. הסמרט־ח"כים שלו, מתנהלים בעיקר בטוויטר, משפשפים ומשפשפות לעצמם את האגו על פארש; נפתלי הגבר מהנגמ"ש? את אורי אריאל, שפתח לי כמה גרעיני התיישבות בשיכון ל', הוא לא מסוגל לנהל. גם לא את סמוצ'קנע הגזען; יאיר'קה החתיך? הוא מגיע בכלל למליאה? על מה הוא מקבל שכר בכלל? זו הרי הונאת ציבור הבוחרים, של הדיקטטור מאפקה. ומתי הוא ניהל משהו, אם מותר לשאול בקול; אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, מוישה גפני וליצמן הם בכלל משת"פים שהתכנסו לחברותא רק בשביל הקופה. הם לא רוצים לנהל, הם רוצים געלט.
אז עם מי נשארנו כאלטרנטיבה? עם המצביא איווט? הוא לומד חיילות בהתכתבות עכשיו. אומרים שהוא תופס מהר. אחרי שהגיע לג'וב חייו להיות אחראי על הביטחון, בשביל מה להיות רה"מ? בקיצור, אם ימצאו אלטרנטיבה, אני הולך עליה. בינתיים אנחנו תקועים עם הבעל של שרה, בדיוק כפי שביל תקוע עם הילרי. עוד פעם הוא יחזור לבית הלבן, לזירת הפשע עם מוניקה. אבל לפחות הוא היה שאקל, שלא רץ לאולפנים להודות ברומנים. גבר־גבר.
ואז נרדמתי, והתעוררתי בפרומו לשישי. שמעתי מאמנון אברמוביץ' אמירה חכמה כמו תמיד: יש לנו שר תקשורת שהוא גם רה"מ. בהמשך השבוע יתברר, עד כמה אמנון, שמתנסח במדויק, מדייק באבחנותיו. צפיתי גם בקידום למלונות האהבה בארצנו, ושמחתי שיש הרבה בוגדים ובוגדות, כי תכף איזה דייר חרדי באגם הדרעק יציע הצעת חוק בסוגיה. הם אוהבים יותר את הסטייל של הג'ינג'י דוביד'ל - לחמוד את אשת רעך ולשלוח את רעך למות בקרב כדי לעשות את אשתו. זה נורא הירואי, בגלל זה הוא מלך נערץ. בכלל אוהבים אצלנו בוגדים ובוגדניים, אחרת איך בוחרים בנתניהו בכל פעם מחדש? יש למישהו תשובה הגיונית?
ירדתי לארוחת הערב. עם שורטס וכפכפים, סלולרי בכיס. בקידוש התנהגתי למופת, אפילו התרתי לנסיך הצדיק לשתות יין פטישים. חשבתי שזה ירדים אותו. אז חשבתי. הילד עם גנים של אלכוהוליסט, יין קטן עליו. איך שהוא ביקש ממני לצאת לחצר, נעתרתי ברצון. כי שם אפשר לעשן, ולגלוש באינטרנט, ואחת לשתי דקות לשאוג: גיא, אני מזהיר אותך, אל תתקרב לבריכה. ואם הוא עונה לי: "שקט, אבא. שששש", אני יודע שעוד לא צריך לקפוץ למים, כדי להציל אותו.
חזרנו לחדר, ודפקתי איתו ערימות של חטיפים. התארגנתי מראש עם שקיות ב־250 שקל. הפופקורן עם החמאה והדבש זה סוג של להיט. והילד הגאון הראה לי איך מכינים מנצ'יז אמיתי. שופכים פופקורן מתוק לשקית שטוחים, מוסיפים במבה בטעם תות וביסלי בטעם גריל, קצת בייגלך עם שומשום, ויש לנו מאנץ' אולטימטיבי. רואים עליו שהוא יהיה מהנדס מזון כשיגדל, אחרי המאסטר בפיזיקה גרעינית ומתמטיקה שימושית. ברור שעם ימבה סוכרים בגוף הוא נרדם ב־23:00.
כיפוש העירה אותי בתשע. "בוא, הולכים לארוחת בוקר". אמרתי לה שאני יורד לבר, כי אני חייב אספרסו ואיזה תופין, לפני שאני בולס. הבר היה סגור, כי שבת היום. בפינת המיחם חנו שקיקים של קפה עלית, שבשבילי זה מתכון לאולקוס, אולי גם לקרוהן. לידי עמד תייר מקולומביה ולא הבין מה קורה איתו. הוא היה מנומס, אז גם אני. כי ליד תיירים אני מיד הופך לשגריר ופטריוט ציוני. דני דנון זה חנין זועבי לעומתי. זה בגלל השבת, הסברתי לאנריקה התייר, העיר נצורה. אבל אתה יכול לנסוע לעתיקה, כדי לשתות קפה. אם אתה רוצה, אבוא איתך.
"לא, לא, אני חושש להגיע לאזורי עימות, אבל תודה באמת".
איזה עימות, אחי? כל המזה"ת זה עימות, והנה אתה כאן. מתים רק פעם אחת, אל תפחד. הוא צחק ואמר שיסתדר עם הקפה שיש, אבל איפה מכינים את האומלט? עכשיו אני צחקתי.
"אנריקה, אומלט מכינים בתל אביב. כאן אוכלים אוכל מהשבת שעברה. ככה זה בהולילנד. הנה, יש כאן ביצים קשות, תבלה.
"אתה רציני? זה לא טרי?".
איך יהיה טרי, אנריקה? הרי אסור להדליק אש בשבת, כי טהרן זה כאן. בעצם בטהרן מותר להדליק אש, סליחה. אבל אנחנו עם די פסיכי, שמתגעגע לעגל הזהב, אז אסור להדליק אש 26 שעות בשבוע, אולי יותר, איני בטוח.
"אז אין לכם אפילו קורן־מאפינס? או פנקייק?".
בטח שיש לנו. יש לנו הכל, אבל לא בהולילנד אלא בתל אביב. איך נתקעת דווקא כאן? אז התברר שהוא כלכלן בחברה מספרד, שהגיע לבירה בסמוך לשבת, ונהג המונית הוריד אותו כאן. וואו, סיפור עצוב, אז הפכנו לחברים.
ברקע הגיעו התיירים של פרויקט תגלית לחדר האוכל. צעירים מאמריקע ומדינות לטיניות, לעשות קצת ג'יי־דייט בכתריאליבקה, אבל עם הקפדה על טוהר הגזע, זה חשוב. חלקם שתויים לגמרי, ועדיין דופקים בירות של בוקר עם תרכיז מיץ תפוזים (לא סוחטים בשבת), תחליף למימוזה, כי אין שמפניה בג'רוזלם.
כל הלילה הם השתוללו בשאגות בחדרים. איני משוכנע שאנחנו צריכים את היהודים האלו כאן. צעירים שיכורים יש לנו תוצרת הארץ, לא צריך לייבא עוד.
מצד שני, זו תעשייה, העלייה הזו, אז איך תהיה כאן צמיחה? וצריך הרי חיילים בודדים כדי שימותו בקרבות על קידוש השם, שדיירי אגם הדרעק שולחים אותם אליהם, כי הם שרלטנים שמשחקים בחיי אדם כאילו זה דומינו. ואחרי זה יגיעו ללוויה הצבאית 20 אלף איש, כי אין משפחה בארץ, וכל הקיבינימט הביטחוני־מדיני ינאם בפאתוס: "שוב הוכחנו שישראל ערבים זה לזה. האחדות היא סמל קיומנו". תעשייה או לא?
אז הבטתי בשיכורניקים הצעירים, שמהווים חלק מעתודת הנופלים על פארש, והסכמתי בלב שישתו וישתוללו. כן, רגע לפני שהם בגולני או גבעתי, מסתובבים בעזה בנגמ"ש עתיק ולא תקין.
אחרי שביליתי את המשך הבוקר בהשגחה דרוכה על הילד, שרצה רק במים העמוקים כדי לגרום לי להתקף חרדה, עליתי לחדר. ישנתי שש שעות, והייתי מבסוט עלי. כשכיפוש הודיעה שיצאה שבת וחוזרים הביתה, ממש התרגשתי. אני לא טוב בחופשות, אני טוב בלהרגיש חופש בלבד שלי. "פארה" ו"דווארה" הן החופשות האמיתיות שלי.
המשך השבוע היה מרתק. אין ספור שעות צפייה בפעילות באגם הדרעק מביאות את הצופה לפרצי אלימות מילולית. הצופה רואה איך מרמים אותו מול עיניו, ואין מי שיעצור את המוזיקה הזו. מירי רגב רוצה לשלוט בתקשורת; נתניהו מגייס את ז'בוטינסקי, לטובת השלט והממיר, ורק מוישה כחלון עשה מצווה עם ביטול מכונות המשחק של הפיס.
המכונות האלה (מניסיון וידע) היו רמאות צרופה, שהכניסה למפעל הפיס מיליוני שקלים ביממה. זה בכלל הוגדר כפיילוט בהתחלה לפני 15 שנה, 500 מכונות ב־120 תחנות. הסיכוי האמיתי להרוויח הוא 8%. כאשר הפרסים הראשונים מחולקים לא מודיעים לציבור, ממשיכים לרמות אותו, בדיוק כמו בכרטיסי חיש־גד. ההחלטה הברוכה של כחלון לא תמנע הימורים. המהמרים יעברו להימורים הבלתי־חוקיים. אבל השמחה לאיד על כך שהמדינה לא תיהנה יותר מכספי הרמייה, שווה המון. לשמוע את ראשי מרכז השלטון המקומי (שמפעל הפיס בבעלותם) מייבבים על הכסף שנגרע מהם, זה סוג של עונג עילאי.
נפתלי בנט צייץ על גאוותו מההישגים באולימפיאדת הכימיה כאילו היה המאמן. האמת שבשרלטנות הוא שווה מדליית זהב אולימפית. אבל הציוץ שעשה לי את השבוע היה של מרב מיכאלי. היא העלתה תצלום של 24 דיירי אגם הדרעק של מפא"י, וכך כתבה: "24 ח"כיות וח"כים, שמובילים את האופוזיציה, מסכמות ומסכמים מושב של מאבקים והישגים". הישגים? היא נכחה בוועידה של מפא"י השבוע? זה היה הישג עצום, באמת כל העולם הצדיע. אז לא התאפקתי ועניתי: "כן, עבדתם קשה מאוד. הלב נשבר. באמת שלושה ימים בשבוע זה קשה. עכשיו תצאו לחופשה של עשרה שבועות, כפי שמקובל במשק". צייצן אחר תיקן אותי. "לא 10 שבועות, אלא 12".
וואו, פרס על העבודה הקשה, עשרות שבועות של חופשה, כדי להנציח את השרלטנות. אבל זה מגיע לנו, כי אנחנו מחכים שירמו ויונו אותנו. אנחנו מכורים.