השאלה על אופייה של השבת במדינת ישראל היא בעצם שלוש שאלות שראוי להפריד ביניהן. האחת, מה כל אחד מאיתנו חושב על אופייה הרצוי של השבת במדינת ישראל. כלומר, האם טוב יותר שתהיה כאן תחבורה ציבורית מלאה או מוגבלת בשבת, לטובת מי שאין ידם משגת לרכוש רכב ורוצים לקיים את שבתם בחוף הים. האם מתאים שתהיה השבתה מלאה של חיי המסחר, לטובת מי שרוצים יום מנוחה לעובדים, כלל העובדים ולא רק מי שעבודתם מאפשרת. האם צפייה בהצגת תיאטרון היא עניין שבתי שהמדינה צריכה לאפשר או שמא בשם ההשבתה גם התיאטרון צריך להיסגר, וכן הלאה.
השאלה השנייה אינה נוגעת לאופי הרצוי של השבת, אלא למחיר שראוי לשלם כדי לקיים את האופי הזה. האם, לדוגמה, מוטב שחצי מדינה תעמוד בפקק ביום ראשון ובלבד שהשבתת העבודה בשבת תהיה מלאה. האם מוטב שישראלים רוטנים וצמאים לא יוכלו לקנות קרטיב בדרך לחוף, ובלבד שכל מרכול וקיוסק ייסגר. האם למדינה יש עניין לשמור על מידה של שבתיות ברחובות עריה, כדי שלא לדחוף קהילות של ישראלים דתיים להסתגרות בשכונות ובערים משלהם.
השאלה השלישית היא שאלה שאינה נוגעת לשבת כלל: זו השאלה על מידת המעורבות הרצויה של המדינה בהכתבת התרבות של תושביה. האם מוטב שמדינה תניח לעניינים תרבותיים להסדיר את עצמם, לעתים באורח המקסים והמיוחד שזה נעשה ביום כיפור הישראלי המיוחד. לעתים באורח הפחות מקסים לטעמי, של התעלמות קולקטיבית מתשעה באב. או שמא רצוי שהמדינה תגלה מעורבות פעילה בעידודה של תרבות, נאמר תתמוך כלכלית במשוררים או תשלח בתי ספר לביקור חובה בירושלים, גם כאשר לא ברור לגמרי אם ועד כמה הציבור מעוניין בה.
כל שאלה מעניינת כשלעצמה, ולכל אחת מהן תפקיד אחר בדיון. שאלת האידיאל היא קודם כל עניין פרטי: כיצד את ואתה הייתם רוצים שתיראה השבת. שאלת המחיר היא עניין ציבורי: עד כמה רחוק צריך ללכת כדי להגשים את האידיאל הרצוי. בשאלת המעורבות יש פן אידיאולוגי, תפיסת עולמו של כל אזרח ביחסו לתפקידה של המדינה. ויש פן מעשי: איזו מדיניות תוביל לתוצאה הקרובה ביותר לאידיאל של כל אחד.
ראוי שתהיה מידה של עקביות בתשובה שהאזרחים ומנהיגיו נותנים על שלל השאלות הללו, אבל זה לא תמיד קל. לדוגמה, מי שסבור שהמדינה לא צריכה לכפות על מרכולים להיסגר בשבת, משום שזו כפייה תרבותית, צריך להסביר מדוע מותר למדינה לכפות את סגירתם של בתי קפה בערב יום השואה, שגם זו כפייה תרבותית. ועוד דוגמה: מי שסבור שיש למנוע תחבורה ציבורית בשבת כדי להגן על זכותם של נהגים לנוח, צריך להסביר מדוע אין למנוע באותו אופן את פתיחתם של בתי מלון בשבת, בתי מלון שמלאים בנופשים שומרי שבת הנהנים מעבודתם של מי שלא זוכים לנוח. וכמובן מי שתומך בפתיחת תיאטראות וסגירת קניונים בשבת (כמו שמציעה הפשרה הנודעת של גביזון-מדן, שרבים מדברים בשבחה אך משום מה מתמהמהים בביצועה), צריך לנמק במה עדיפה מהותית תרבותו של מי שקונה שעה של הנאה מקונצרט של מוזיקה קלאסית מזו של מי שקונה שעה של קורת רוח ברכישת בגד חדש.
רוב העוסקים בדיון על השבת אינם מגלים עקביות מהסוג הזה. הם רוצים סגירה ביום השואה, אך סבורים שסגירה בשבת אינה לגיטימית. או שהם שוללים תחבורה ציבורית בשבת, אך מבלים בבית מלון בשבת. או שהם תומכים בפשרה שתאפשר להם לבלות במקומות הבילוי המועדפים עליהם תוך מניעה של הבילוי החביב על אחרים. הם מקדמים סדר יום בתקווה להגיע קרוב ככל האפשר לאידיאל שלהם, ולא נרתעים מלוליינות כדי לטייח את חוסר העקביות שלהם. זה לא נורא, כל עוד המעורבים בדיון מגלים מידה של מודעות ואפילו הומור, ונמנעים מגלישה לרטוריקה צדקנית של ערכים מוחלטים.