לא נמאס? בכל יום כיפור משחזרים את האשמנו, בגדנו, נבגדנו ואת התובנות שהיינו אמורים להפנים... ושום דבר ארור לא משתנה. אני לא מדבר על טקסי ההיטהרות אינסטנט של המאמינים, שהם עניינם שלהם. כמו במגרשי כדורגל או אולמות קונצרטים, כולם לובשים אותה טלית או צעיף קבוצתי או טי שירט עם לוגו הלהקה, משתפכים בציקון לחש או זועקים במרי לבם ונקווים אל היחד הגדול והמנחם והבטוח והמבטיח, מה רע? ושיהיה לכולנו לבריאות, לכיף ולתיקון הנפש, כל אחד עם יום הכיפורים שלו.
יום הכיפורים שלי הוא הביקורת השנתית על לקחי המדיניות שהובילה למלחמת יום כיפור, לאלפי הרוגים ופצועים ורבבות משפחות הרוסות, ולעלייתו של הזרם המשיחיסטי-לאומני. לקחים שמעולם לא הופקו ברמה הלאומית. להפך: אותה מדיניות ראש בקיר, שגרמה לאותה מלחמה, נמשכת והולכת והיא מתרסקת אל סלעי המציאות בדיוק כמו המלחמה הארורה ההיא. אומנם מלחמה על הקיום לא נראית באופק (ובעצם גם אז לא הייתה), אבל דימום קבוע וקריסה שיטתית של יסודות וערכי המדינה מתקיימת כאן יום יום, שעה אחרי שעה, יום כיפור אחר יום כיפור.
מי האיש הרע האמיתי?
יש קונצנזוס על כך שהאיש הרע במלחמה הוא אלי זעירא, ראש אמ"ן והמעריך הלאומי. הוא זה שניצב מול צה"ל, הפוליטיקאים, הציבור והתקשורת ואמר, לא תהיה מלחמה. אשמת זעירא היא המניפולציה שגולדה ושות', האסטרטגים האמיתיים של המלחמה, הצליחו לשתול בתודעה הציבורית וההיסטורית.
מי שהחליט שלא תהיה מלחמה בידיעה ברורה שמלחמה אכן תהיה הוא קבינט המלחמה של גולדה, דיין, גלילי ואלון. החבורה הזו החליטה, בראש קר, לא לבצע שום מהלך, לא מכה מקדימה של חיל האוויר ולא חיזוק הקווים בתעלה וברמה, ולהמתין למכה הסורית-מצרית. קשה להבין ואפילו קשה להאמין, אבל החבורה הזאת רצתה במלחמה. יש כאלו שסבורים כי יש מלחמות שפורצות עקב שרשרת אירועים אקראית וקליע קטן מוביל לקליע גדול ממנו, מישהו לא הבין את הפקודה - ובום. האמת המרה היא שמלחמות פורצות בין שני צדדים שיש להם אינטרסים מנוגדים, והמנצח בדרך כלל הוא גם הצודק.
ביום שישי שלפני פרוץ הקרבות אומר דיין ברורות: "אין להזיז כוחות אלא אם כן זה ממש מתחיל". חצי שנה קודם לכן (דיון מטכ"ל ב-21 במאי 73') שאל סגן הרמטכ"ל טליק את דיין אם ישראל רוצה במלחמה. "כאשר אתה שואל אם ישראל רוצה מלחמה", נדרך דיין, "אז ישראל אינה רוצה במלחמה, אבל השאלה מה עושים אם הערבים רוצים ומה התוצאות הרצויות מאותה מלחמה כפי שאנחנו יכולים לראות אותה...".
ב-1973, כשהערבים רצו במלחמה, הרציונל האסטרטגי של הקבינט היה לספוג מהלומה ראשונה. הסיבה: לחץ אמריקאי ועולמי לסגת מסיני והרמה. אם ישראל הייתה יוזמת או מתכוננת למלחמה היא הייתה מואשמת בתוקפנות ובטרפוד המהלך העולמי. אם ישראל מותקפת ונלחמת על חייה, זה סיפור אחר. הרציונל הטקטי היה להכניס את צה"ל תוך כדי לחימה לעומק סוריה ומצרים, העולם יכפה הפסקת אש, ובמו"מ שיתנהל תיסוג ישראל לקווים של אחרי 67', סיני והרמה בידינו והעולם מצדיק אותנו. וזה הצליח. צה"ל ישב בקילומטר ה-101 מקהיר ובמובלעת הסורית כמטחווי תותח מדמשק.
הכישלון של גולדה ושות' היה הצלחת צבאות מצרים וסוריה בפאזה הראשונה. מספרי הרוגים, צילומי השבויים, תחושות האכזבה והחשש הבעירו את המחאה של ציבור שפונק בהבטחות לנפנף את הערבים אם יעזו להרים יד. האש שפרצה אכלה את הממשלה ובסופו של תהליך, ב-77', גם את קואליציית השמאל.
באותו יום שישי שלפני פרוץ הקרבות הסביר דיין בדיינית בסוף הדיון: "אם אין לנו מדיניות האומרת לאפשר להם להתחיל במלחמה (כלומר לטבוח בחיילים ישראלים מופתעים - ר"א), אז חבל לקלקל את העסק. יבואו וניתן להם טיפול". צריך לקרוא את הטקסט הזה פעם נוספת כדי להבין במה דברים אמורים: אל תעשו גלים, תנו להם לתקוף.
צעד קדימה אל החורבן
שש שנים קודם למלחמת יום כיפור, ערב מלחמת ששת הימים, מגיע אל"מ אלי זעירא לכנס קציני סיירת מטכ"ל. כרמ"ח איסוף באמ"ן, היחידה תחת פיקודו. קרח בעורקיו, עיניו (הכחולות) מקרינות צינה וקולו סמכותי, אם לא אדנותי. "תוך שבוע", הוא אומר לקציני הסיירת, ביניהם סג"מ צנום בשם אהוד ברוג (מאוחר יותר, ברק), "תהיה מלחמה. ישתתפו בה שניים-שלושה צבאות ערב ואנחנו נכה את כולם תוך שבוע". הכל הביטו בו בפקפוק. "הערבים יעשו טעות נוספת", המשיך זעירא, "והמפעל הציוני יתקדם צעד נוסף לקראת מימושו. בדיוק כמו ב-1948 - אז טעו הערבים כאשר התקיפו אותנו ואנחנו הרחבנו את גבולות החלוקה. ב-56' הערבים עשו טעות נוספת ואנחנו שוב הכנו אותם וביססנו את מעמדנו באזור. עכשיו, ב-67', הם עומדים לעשות טעות נוספת והמפעל הציוני שוב יעשה צעד קדימה".
כעבור שבוע פרצה המלחמה. המפעל הציוני אכן עשה צעד קדימה. כנראה לקראת חורבנו. תפילות תחנונים והכאה על חטא לא יועילו כאן. אולי מלחמה. רצוי נגד אויבים אמיתיים.