על הפטיפון מתנגן תקליט של מרסדס סוסה. היא שרה לאותו האלוהים, האל הכל יכול, ריבון העולמים. מודה לו בקולה הנשמע למרחקים, מודה לו על החיים, על הרגליים הדואבות ועל המתנות הנדיבות. אלגרה עומדת ליד הפטיפון ועוצמת את עיניה. ביתה מעט חשוך, רק אהיל שמאיר בדיוק על מה שצריך - הפטיפון, בקבוק קוניאק וספה קטנה העטופה בסדין עם עיטורי זהב מעוינים, כדי שקרעיה לא ייחשפו חלילה.

היא נוהגת לשבת שעות ארוכות ליד החלון, כוס קוניאק בידה, צופה ברחוב השומם. בדרך כלל היא לא מסיימת את המשקה, שתי לגימות גורמות לה לסחרחורת. אבל אם אלגרה מבחינה בהתרחשות ברחוב - מריבה של זוג אוהבים, נשיקות גנובות באחת הסמטאות - היא מסיימת את הכוס ואף מוזגת לעצמה תוספת. זה קורה גם כשהנער ההיפי מתל אביב, הבן של משפחת בלומשטיין, עומד שיכור בתחנת האוטובוס, מזמר ביטלס, ממתין שהבוקר יעלה ויוכל לשוב אל העיר הגדולה. או כאשר באים מהעירייה לפנות מביתו שכן שלא שילם יותר מדי זמן.

אלגרה מעולם לא נישאה. אולי משום כך התעניינה כל כך בחיי אחרים. אין לה ילדים, כמובן, והאחיינית היחידה שלה גרה בקפריסין לצד דייג שמן שבו התאהבה.



היא מנהלת את חייה בצנעה. בבוקר, מוקדם, עוד לפני ששאר תושבי הבלוק מגיעים לשוק המאולתר בקצה הסמטה השביעית, אלגרה כבר מסיימת את הקניות. ירקות למרק ובשר לאורז - זה בדרך כלל כל מה שהיא צריכה. בחג או במועד מיוחד היא מצרפת גם אלפחורס, ובערב, לאחר הארוחה, מתענגת עליהן.

הערב נר ראשון של חנוכה. אלגרה, בת 60, לבושה בשמלה גדולה, שחורה. לא ניתן כמעט לנחש את תווי גופה. השמלה מסתירה הכל. הוורדים המצוירים עליה יכולים לתפוס גם את מבט העיוור. זו שמלה מיוחדת, היא הביאה אותה מגרנדה, ספרד, כשטסה להלוויית אביה.

אלגרה לא חושבת את עצמה יפה, אבל היא כן מפוארת - חזה גדול, על פניה כמעט אין קמטים, ידיה מבורכות. היא יודעת להפוך כל כיעור ליפה. לא פעם באו אליה כלות השכונה, אלו שידן אינה משגת, כדי שתאפר אותן לחתונתן. בכל פעם בכו כשראו לאיזה פלא טבע הפכה אותן.

****
הערב, נר ראשון, הזמינה אלגרה איש אל ביתה, לראשונה אחרי שנים רבות. איש ממש, עם שפם, ידיים שעירות וכתפיים רחבות. שמו שמעון, הוא אחד מרוכלי השוק, יש לו בסטה לפירות יבשים.

עד הבוקר כלל לא הכירה אותו. כשעברה בשוק פנה אליה ושאל "הירקות עוד לא נזרעו, הפרה עוד לא נשחטה, תנור האופה עוד לא התחמם, מה לך פה בשעה כזו?". אלגרה צחקה, צחוק של ממש. באמת תהתה איך זה שמעולם אף אחד מעובדי השוק לא לעג לה על הביקור המוקדם. אולי נזהרו בה, שכן היא אחרת, לא שכונתית ולא מתחברת.

"אנחנו מכירים?", שאלה אלגרה.
"לא", הוא ענה לה. "אני שמעון, קוראים לי גם מרזוק, אבל תבחרי את".
"מעולם לא ראיתי אותך פה", עצרה אלגרה את עגלת הקניות והביטה בו. חשבה לעצמה כמה זמן חלף מאז שהציגה נשיות בפני גבר.
"אני מחליף את אחי, מרדכי, הוא קצת לא מרגיש טוב", הוא השיב לה. "הרופאים אומרים שזה עניין של שבועות או חודשים".

אלגרה הביטה בו. היו לו עיני דבש שעשו לה חשק למתוק, אולם הוא לא היה נאה כל כך, קומתו מעט נמוכה ואוזניו גדולות. "אני מצטערת לשמוע", אמרה, "אבל טוב יותר למעלה, מה כבר יש לנו פה".
שמעון ירק לצד: "חס וחלילה, איך את מדברת, אישה?".
אלגרה זזה באי־נוחות "סלח לי, לא התכוונתי להעליב אותך, אני אומרת שינצל את כל הזמן שנשאר לו, בגן עדן טוב יותר".
שמעון הביט כלא מבין: "למה את רוצחת את אחי?".

"אני?", פערה אלגרה את עיניה, "הרי אתה אמרת שהרופאים לא יודעים אם נותרו לו שבועות או חודשים".
שמעון הניד ראשו מצד לצד, לקח שקית והכניס בתוכה כמה משמשים, שני תמרים, פיזר צימוקים ועוד כמה שקדים. "קחי, מצחיקה", הוא אמר. "אולי הפירות ימתיקו לך את המחשבות. הוא סובל ממחלת הנשיקה, לוקח הרבה זמן עד שהיא עוברת".
אלגרה נטלה את השקית מידו של שמעון. היא לא אוהבת מתנות חינם, אבל ההלם שבו לקתה לא אפשר לה אחרת. "אני מצטערת", אמרה והרגישה מעט זיעה תחת החזה המפואר שלה. "אתה יודע, כשהייתי ילדה אמר לי אבי: 'אין אצלך אמצע, או שאת במים רדודים, מרגישה את החול ברגלייך, או שאת ישר בעומק, טובעת".

שמעון צחק: "אל תדאגי. אם תרשי, אבוא להציל אותך".
היא הציגה את עצמה, סיפרה לשמעון כל שרצה לדעת: בת כמה היא, איפה גרה, ועל כך שדירתה היא דירת עמידר, היחידה בשיכון ששכחו לדרוש חזרה. מיד אחר כך דרשה שלא ילשין עליה, כי היא מתפקדת מצוין עם מערוך.

שמעון הוציא כיסא לבן ונתן לאלגרה לשבת. הוא גילה לה כי התאלמן לפני כשנה. כששאלה איך הייתה אשתו, הבחינה בדמעה מבצבצת מעינו. ניכר שאהב אותה. כשקילפה את השקדים, נזכרה אלגרה שגם היא אהבה פעם מישהו, וכשביקש אותה לחתונה היא סירבה, חשבה שיכולה להשיג יותר מאשר גבר עם ידיים מלאות זפת.

אלגרה הביטה בידיו של שמעון. הן היו נדיבות, בכל פעם שעצר מישהו לקנות, הוסיף לשקית שלו עוד כמה גרמים פירות יבשים. וכשרטן הלקוח, אמר לו שמעון: "זה עלי, אל תבכה מדברים שמחים". כל פעם זה הצחיק את אלגרה מחדש.

חלפו שעתיים, אולי שלוש. האנשים שהכירו אותה מהשכונה זיהו אותה ולא הבינו. איך זה שאלגרה, שתמיד שלחה מתנות אבל מעולם לא התייצבה לאירועים או למסיבות שהוזמנה אליהם, פתאום יורדת אל העם, מתארחת אצל הגבר מהשוק.

****
הערב נר ראשון של חנוכה. בעוד כחצי שעה יגיע שמעון, אם יזכור את הבטחתו, כששתי סופגניות ומעט אלפחורס בידו. אלגרה התבשמה מעט, הכינה את חנוכיית הזהב שלה, הסירה מעליה את האבק. לבה נחמץ מעט כשהפנימה שבחמש השנים האחרונות לא זכתה החנוכייה להרגיש שעוות נר עליה.

מרסדס סוסה עברה לשיר אחר, על אלפונסינה ובנות הים השרות לה. אלגרה לקחה עוד לגימה ושאלה את עצמה אם שיקר שמעון או דיבר אמת כשהבטיח להציל אותה מטביעה בכל פעם שתיסחף קצת בים הדמיון.

היא הסיטה את הווילון והביטה החוצה. הרחוב שמם, דווקא היום אין מריבה או מעשה אהבה. האם כמו גופה, לבה וזיכרונות נעוריה, גם הרחוב מפנה עצמו לבואו של שמעון?

ואם לא יבוא, תשתה עוד כוס? תניח ראשה על הכר היחיד בביתה ותכריח את עיניה להיעצם? ואם לא יבוא, תדליק נרות? תברך על האור הנכנס לביתה? הרי היא לבדה.

רגע לפני הלגימה השלישית, דפיקה בדלת. היא פותחת. מולה שמעון, לבוש סריג לבן ובידו שלוש שקיות. "ביקשת רק אלפחורס וסופגניות, אבל הבאתי גם קצת פירות יבשים, הם מביאים לנו מזל".

שמעון לא חיכה לתגובת אלגרה, נכנס פנימה והניח את השקיות על השולחן. הוא הוציא מכיסו כיפה סרוגה, קטנה, וקרא לה. "בואי, אלגרה, הנרות לא יאירו בלעדייך".

והיא נעמדת לידו. יודעת שמשם כבר לא תזוז.