מגיע מאמריקה יהודי דתי. חובש כיפה שחורה, כזה שמתפלל שלוש פעמים ביום לבניין בית המקדש בהר הבית בירושלים. בוגר ישיבת "הר עציון" שבשטחים המשוחררים. והוא דן עם נתניהו ואבו מאזן על עשיית שלום בין היהודים והערבים בארץ ישראל.
כמו ההתפרצות העונתית של קדחת השחת באביב, השפעת בסתיו ובחורף, יבואו אלינו בקרוב עוד שליחים של תעשיית השלום העולמית. ידלגו מהכא להתם, מירושלים לרמאללה, יקפצו לרבת עמון ולקהיר, יגלגלו מתווים ותנאים מקדימים, יבקשו מחוות והתחייבויות. כל אחד מהם בטוח כי יצליח במקום שבו כל קודמיו נכשלו. כי הם אולי לא היו יצירתיים דיים. או תקיפים דיים. אולי הנסיבות לא היו כשרות, אולי הצדדים לא היו בשלים. יבואו וילכו, יגיעו ויצאו, ילחצו, ישחדו, יאיימו, יפייסו, וישובו וילכו. ג'ון קרי נכשל, עכשיו תורו של ג'ייסון גרינבלט לנסות. יש רק לקוות שהוא לפחות לא ינסה להסגיר אותנו בידי אויבינו כפי שעשו יהודים אחרים לפניו, בשליחות נשיאי ארה"ב.
ואיש מהם, או משולחיהם, אינו עוצר אף רגע לשאול: למה זה לא עובד באמת? הנחת היסוד של העוסקים בסכסוך היא כי זהו סכסוך טריטוריאלי בין שני עמים, ולפיכך פתרון הסכסוך צריך להיות חלוקת הטריטוריה השנויה במחלוקת. "שתי מדינות לשני עמים" היא התרופה.
אך כיוון שיש טעות יסודית באבחון המחלה, והסכסוך אינו טריטוריאלי, אין סיכוי שפתרון טריטוריאלי יישב אותו. כיוון שהמלחמה בינינו לבין הערבים היא מלחמת דת - שום קו גבול על המפה, יצירתי ככל שיהיה, לא יפתור אותו. והחדשות הרעות הן כמובן שמלחמות דת אינן מסתיימות במהרה. לעתים הן נמשכות יותר מאלף שנים ולא מסתיימות, בייחוד כאשר מדובר במלחמות בין מוסלמים לשכניהם. ובינם לבין עצמם.
המוסלמים מהווים רק כ־20% מאוכלוסיית העולם. אך סמואל הנטינגטון, בספרו "התנגשות הציוויליזציות", ראה כי הם מעורבים בשני שלישים מהמלחמות בעולם: "גבולות האסלאם מדממים", כתב. כך בפיליפינים, בהודו ובפקיסטן, בסין, ברוסיה ובבלקן, כך בלוב ובסודן ובסהרה. וכך גם במרכז אפריקה. לשיאים האחרונים במלחמות הדת הפנים־מוסלמיות אנו עדים בטבח המתמשך בין סונים לשיעים בסוריה, בעיראק ובתימן. רק אצלנו - בטוחים החכמים המחוכמים שבתוכנו והמומחים מבחוץ - אצלנו מדובר במלחמה בעלת אופי שונה. לא מלחמת דת אלא סכסוך טריטוריאלי, סתם בין שני עמים. ולכן הם רושמים לנו שוב ושוב את תרופת חלוקת הארץ, בתקווה כי נמשיך ליטול אותה, עד מותנו, ואז, באמת, ייפתר הסכסוך.
# # #
פעם אמרנו, בצדק, כי הפלסטינים אינם עם כלל. כל ראשי הממשלה בישראל עד גולדה מאיר הכריזו במפורש ש"אין דבר כזה, עם פלסטיני". דומה שבקרב הזה כבר הפסדנו. הפלסטינים טוענים שהם עם. העולם מכיר בהם כעם. וגם אם יש בהם עצמם כאלו הדוגלים בפאן־ערביות ומכחישים את קיומו של עם פלסטיני נפרד (כמו עזמי בשארה, שאמר "אין עם פלסטיני, יש אומה ערבית") - קולם אינו נשמע ברעש המקהלה הכללית.
מה מקור הטענה כי אינם עם? מעולם בהיסטוריה לא הייתה מדינה פלסטינית. האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל התפלגה לחמולות ושבטים, פלאחים ובדואים. שמות המשפחה שלהם מעידים על מוצאם מכל ארצות ערב, תמיד היו חלק מאימפריה ערבית או מוסלמית גדולה יותר ולא ישות לאומית נפרדת. אין להם שפה משלהם, דת משלהם, תרבות שונה משלהם. מי הוא "אבי האומה הפלסטינית" בעיניהם? יאסר ערפאת. מכאן שאפילו להגדרתם הם לא היו עם לפני שזכו להגעתו, ובאיחור מסוים זכינו אנו במותו. ולפיכך - אין להם המאפיינים הנדרשים להגדרת עם.
זולת אחד. חדש למדי. פרי המאה ה־20: יש להם היסטוריה של המלחמה נגד היהודים בארץ ישראל. יש להם נרטיב. סיפור לאומי. הסיפור נוצר עם התעוררות התנועה הלאומית הפלסטינית בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. זו מתעוררת כתגובה לגלי העלייה הציונית לארץ, שהביאה לגלי הגירה ערבית לארץ ישראל מכל רחבי המזרח התיכון. היהודים פיתחו את מולדתם ויצרו כאן מקומות עבודה. באמצע המאה ה־19, לפני העליות הציוניות, ביקר בארץ מארק טווין ותיאר ב"מסע תענוגות בארץ הקודש" ארץ ריקה, שוממת, מוזנחת, נחשלת. אחר כך החלו העליות הציוניות - ומאז הערבים נלחמים בנו. בעיניהם הם הקורבנות, המנושלים, המנוצלים, המוחלשים. הם שנאלצו לברוח במלחמות או שגורשו באש ובחרב. זה סיפור הנכבה שלהם. המלחמה בנו גיבשה אותם לעם. היא המבדילה אותם מעיראקים, מתימנים או מלובים.
ולכן גם לא יהיה שלום.
# # #
בעשור האחרון נתקע "התהליך המדיני" שוב ושוב בשרטון מובהק: הפלסטינים אינם מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. חלקם מוכנים להכיר בישות המדינית הנקראת "מדינת ישראל" ולראות בה מדינת כל לאומיה, ותובעים שתהפוך למדינה דו־לאומית. לא מדינה יהודית. עמדה זו יונקת מהיות הסכסוך מלחמת דת ביסודו. וכיוון שהאסלאם יראה בארץ ישראל לעולמי עולמים אדמת ווקף קדושה ששום מוסלמי אינו רשאי להכיר בזכותו של כופר לשלוט בה - לא יוכלו להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
אבל יש עוד סיבה לכך שלא יהיה שלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל. אם הפלסטינים יוותרו על המלחמה בנו - הם יימצאו מוותרים על הגורם היחיד, הכוח היחיד, המלכד אותם כעם. כיוון שהמלחמה בנו הפכה אותם לעם - שלום אמת ישמוט את הקרקע מתחת הגדרתם הלאומית. את ה־raison d'être שלהם, את העילה לקיומם. מי ממנהיגיהם שיכריז על "סוף הסכסוך" הוא מתאבד, אישית וקיבוצית. אישית כי במהרה יימצא מי שירצח אותו, וקיבוצית - כיוון שחיסל את הייחוד הלאומי המאפיין אותם.
לכן לא הייתה בעיה קיומית למצרים לחתום עמנו על הסכם שלום, למרות הדת (אשר בכוחה גם נרצח סאדאת). כי למצרים יש הגדרה עצמית ברורה, טריטוריאלית, היסטורית, תרבותית, עתיקה. העם המצרי אינו מוגדר ככזה רק בזכות המלחמה בנו. מלך ירדן חוסיין יכול היה לחתום על שלום עמנו, כי כבדואי בן חצי האי ערב הוא נשען על הקולוניאליזם הבריטי שיצר לו "מדינה". והוא לא נזקק למלחמה בנו, אלא דווקא לשלום, ולתמיכת ישראל בו נגד הפלסטינים שנואי נפשו, שרצחו את סבו וניסו לעשות גם לו כך עשרות פעמים.
המלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל היא מלחמת דת. התנגדות בין אידיאולוגיות מנוגדות. טוטאליות. ולכן "פשרה טריטוריאלית" אינה יכולה "לסיים את הסכסוך". ואם מנהיגי השמאל הישראלי ומנהיגי העולם משליכים יהבם על "הפלסטינים החילונים", דוגמת ערפאת ואבו מאזן - אלה לא יוותרו על המלחמה בנו, כי בכך יוותרו על זהותם הלאומית.