בערב שישי האחרון אחותי העבירה לרשותי אסופת ניירות מעיזבונו של אבי ז"ל וביניהם הייתה גם מעטפה אחת שעליה נרשם: "זה צריך להיות אצל חיים אתגר". פתחתי אותה ומצאתי מסמך שחיבר סבי, גרשון יודקובסקי ז"ל, בשנת 1987. כתב היד מסודר ומהודק. האותיות, פונקציונליות ודחוסות, משתרעות על פני ארבעה דפים מצהיבים, שעליהם נכתב משני הצדדים. סבא מעולם לא היה דברן גדול, אבל מה שקראתי טלטל אותי. איש סגור ומלא סוד פותח את לבו אחרי כ־30 שנה. ברשותכם אציג חלק מהדברים: "איגרת לנכדי, דב חיים אתגר, לרגל בר המצווה. אנכי, הסבא מצד אביך, מיכאל אתגר, מעביר בזה את קורות חיי. זכור שאתה נצר למשפחה מכובדת. יהודית. הן מצד האב והן מצד האם.

להלן סיפור משפחתי: "סבי היה בעל אחוזת אדמה בפולין. היו לו שלושה בנים שלמדו בישיבות, וכולם היו גדולים בתורה. אבי, אברהם יעקב יודקובסקי ז"ל, היה ידוע כבחור למדן וסוחר אמיד בפולין. אחיו של אבי, הרב חיים אריה יודקובסקי ז"ל, היה אחד מארבעת הרבנים הראשיים בעיר ורשה. הגרמנים השמידו בכל מיני ייסורים את בני משפחתי ורק שניים ניצלו: דב יודקובסקי (ז"ל), עורך העיתון ‘ידיעות אחרונות' ואנכי, גרשון".

משם סבא צולל להיסטוריה האישית שלו. "אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון נרשמתי לפקולטה במשפטים בוורשה. בסיום ההתמחות פתחתי משרד עורכי דין". אבל אז מלחמת העולם השנייה פורצת ומביאה עמה זוועות ומוות: “בתוך מספר שבועות הגרמנים תפסו שלטון על אדמת פולין והתחילו להטיל גזירות קשות על יהודים: תפסו את רכושם, שלחו יהודים לבית הסוהר ושם הרגו והשמידו אותם בעינויים. יהודים התחילו לברוח מזרחה (משהו מחוק).



הגסטפו הגרמני, המשטרה החשאית הגרמנית, התחילה לרדוף אותי. באותו זמן אמי ואחותי באו לוורשה במטרה לברוח למזרח.

"הצטרפתי לאמי ואחותי והתגלגלנו לרוסיה. בגלל שלא היה לי פספורט (תעודת זהות רוסית) עברתי שם שנים קשות. הוחשדתי כמרגל בורגני ונשלחתי למחנה עבודה בסיביר. כשהוקם צבא פולני התנדבתי לצבא ושוחררתי על ידי הקומוניסטים הרוסים והשתתפנו יחד עם הצבא הרוסי במלחמה נגד הגרמנים. הגענו איתם עד לגבול גרמניה. אחרי המפלה של הגרמנים נגד פולין שירתי מספר חודשים בלובלין בתור פרקליט צבאי. בתור משפטן תפקידי היה להגיש תביעות נגד פולנים אשר הכריזו שהם גרמנים ועזרו לגרום צרות ליהודים. אחרי גמר המלחמה הסופי חזרתי למקצועי כעורך דין פרטי. בד בבד עבדתי עם הקונגרציה היהודית בוורשה, שתפקידה היה לעזור ליהודים שניצלו ונשארו בחיים והתחילו לחזור לוורשה. בפרט טיפלתי בהוצאת ילדים יהודים מהפולנים שאצלם הוסתרו, וברוב המקרים סירבו הפולנים להחזיר את הילדים בטענה שמגיע להם שכר על הטיפול או שכבר נקשרו לילדים היהודים במשך השנים ששהו יחד ושהם גדלו כפולנים נוצרים".

בוורשה המרוסקת פגש גרשון את סבתי, לילי דנציגר ז"ל, ניצולת שואה, אלמנה, שאיבדה את כל משפחתה מלבד את בנה, אבי ז"ל, מיצ'סלב, לימים, מיכאל. על תחילתו של הקשר הזה הוא כמעט ולא מפרט. הם נישאים. בשנת 1950 הגיעו לכאן. “ברצוני לציין כי הן בבית הספר והן באוניברסיטה הייתי פעיל בתנועת הנוער הציוני וכך המשכתי עד שהגעתי ארצה. עליתי לישראל עם אשתי ובני שהם ניצולי שואה שזכו לנסים גדולים ונשארו בחיים. הם עברו את כל הגיהינום הנאצי בפולניה. בני שינה את שמו ל'אתגר', שם עברי טהור. החיים בארץ היו בהתחלה קשים מאוד. היינו ממש חלוצים. גרנו במחנה קליטה. בלי כביש, בלי חשמל בלי מים ובלי מכולת".

סבי שלמד עברית עוד בפולין עמל על השגת תעודת עורך דין ישראלית. ב־1954 זכה לתעודה הנכספת. כל חייו עבד במשרד המסחר והתעשייה וכך המשיך גם שנים רבות אחרי גיל הפנסיה. השלושה גרו בדירה קטנה ונעימה בירושלים. סבא שמח בחייו. לא החזיק רכב או צבר רכוש. הוא העריץ את אשתו, וכג'נטלמן אמיתי נהג לשלוף מטפחת שנשא עמו בכל פעם שעברה על פני שלולית ירושלמית מאיימת. בשעות הצהריים, כששב מעבודתו למנוחה קצרה, לגם במטבח תה פושר מכוס זכוכית, אכל קרקרים ספורים וחזר לעבודה. כשסיים עם רדת ערב את המטלות במשרד פנה לנקות ולסדר את הבית. האהבה שהרעיף על לילי הייתה חסרת גבולות. טהורה. לפעמים זה אפילו הכעיס אותה. כשהגזים, לטעמה, אמרה לו: “יז'י, פששטיין נוגס". שזה למיטב ידיעתי בפולנית: "יז'י (גרשון), תפסיק לבלבל את המוח". גרשון מעולם לא נעלב. השניים ישנו במיטות נפרדות. את רוב לילותיו עשה על ספה צרה בסלון. בשנותיו האחרונות התקשה לשמוע. למרבה הצער, הוא לא אהב את מכשיר ההגברה ונשאר מעט מנותק. למרות זאת היה מאושר. מדי פעם שרבט בספרי הקריאה שהביא. בשבתות התאמץ להתעדכן בעזרת טרנזיסטור בנעשה בימק"א, במשחקי הכדורגל של בית"ר ירושלים. סבא נפטר בשעות הבוקר, בעת שרחץ באמבטיה. בלי סבל וכאבים מיותרים. הוא היה בן יותר מ־80. סבתא האריכה ימים והלכה לעולמה בגיל 102.

בסוף המסמך יש קטע מחוק. סבתא כנראה "ערכה" קצת ועל זה גם הוסיפה בכתב ידה: “היה גם פעיל בפוליטיקה במפלגה הליברלית ובהסתדרות העובדים".