שתי ידיעות צדו בתחילת השבוע את עיניי: האחת סיפרה כי בית המשפט פסק נגד המדינה וקבע כי יורשיו של עו”ד מרדכי בעהם יהיו רשאים למכור את טיוטות מגילת העצמאות שכתב אביהם, והשנייה - כי קרן קיימת לישראל פרסמה מכרז להעסקת עובד אשר תפקידו יהיה לאתר קרקעות ביהודה ובשומרון אשר בעליהן הערבים מעוניינים למכרן.
כסף הוא המכנה המשותף השטחי והמיידי לשתי הידיעות הללו, אך ברובד עמוק יותר יש מכנה משותף ערכי: היחס שלנו לציונות ולהיסטוריה שלה. במישור השטחי זכות הקניין, וזכותו של אדם למכור את רכושו גוברת, ואי אפשר להגביל בחוק או בתקנות את זהות הקונים. במישור הערכי העמוק - הציונות חייבת לזכות ביתרון גם על זכות הקניין.
בקונגרס הציוני החמישי ב־1901 הוקמה קק"ל, אשר נועדה לאסוף תרומות מיהודים לקניית אדמות בארץ ישראל ולהעברתן לצמיתות לבעלות העם היהודי. הקרן אינה רשאית למכור את קרקעותיה, אלא להחכירן בלבד.
פעולה עוקפת בג"ץ
בדיוק מסיבה זו מכרה מדינת ישראל סמוך להקמתה לקק”ל את הקרקעות של היישובים הערביים שניטשו במלחמת העצמאות: כדי שהקרקעות הללו ישמשו להתיישבות יהודית בלבד. הציונות גברה על “זכות הקניין”. ואם מדינה דמוקרטית אינה יכולה להפלות בין אזרחיה, הקרן הקיימת של העם היהודי מצווה לעשות כן. כך גם נקבע בחוק שחוקקה הכנסת ב־1953. בג”ץ נדרש להתערב ולחייב את קק”ל למכור קרקעות גם לערבים, והעניין תלוי ועומד בלא הכרעה כבר כעשר שנים. בפועל, כבר שנים רבות שקק"ל עוסקת בייעור, במים, בסביבה ירוקה - אך לא בגאולת אדמות. וגם ביהודה ובשומרון חדלה החברה הבת של קק”ל, “הימנותא”, לפני יותר מעשור לרכוש קרקעות מערבים. ולכן חשובה מאוד ההחלטה החדשה של קק”ל, שמשמעותה עיסוק מחודש בגאולת קרקעות. זוהי החלטה ציונית מובהקת, ולכן טבעית המחאה האנטי־ציונית של תנועת “שלום עכשיו”, שהגיבה: “מאוד מצער שקק”ל החליטה לחזור לתחום המפוקפק והנכלולי של רכישת קרקעות מפלסטינים בשטחים. זהו כתם שחור על הרקורד המפואר של קק”ל... רכישת קרקעות להתנחלויות פוגעת בסיכוי להגיע לשלום ולפתרון של שתי מדינות ומאיימת על החזון הציוני”.
כמו אצל ג’ורג’ אורוול: אמת היא שקר. וישנם גם הפוסט־ציונות והאנטי־ציונות של השמאל הישראלי, שמדברים בצביעותם ובשפלותם “בשם הציונות” כשהם מתנגדים למה שביקשו ומה שעשו מייסדי הציונות: גאולת קרקעות ישראל מידי ערבים כדי ליישב בהן יהודים.
הידיעה השנייה עוסקת לכאורה רק בפיסות נייר מצהיבות. עורך הדין הירושלמי מרדכי בעהם התבקש בסוף אפריל 1948 בידי מי שהיה עתיד להיות שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, פנחס רוזן, לכתוב טיוטה למגילת העצמאות. זו עברה שינויים מהותיים עד לניסוחן הסופי בידי בן־גוריון. אם בעהם פתח במילים: “הואיל ואלוהי ישראל נתן את הארץ הזאת לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולבניהם אחריהם להיות להם לאחוזת עולם...”, פתח בן־גוריון במילים: “בארץ ישראל קם העם היהודי...”. הוא ויתר על אלוהי ישראל (והסתפק בעמימות של “מתוך ביטחון בצור ישראל...”), ממש כשם שוויתר על המונח “דמוקרטיה”, ולא בכדי. בניו של בעהם מבקשים למכור במכירה פומבית את הטיוטות שנותרו בידיו. מעריכים כי יימכרו במאות אלפי דולרים, אולי במיליון. המדינה התנגדה. זו ההיסטוריה שלנו, טענה, לא רכוש פרטי. ברמה המשפטית הדיון נסב על זכות הקניין. ברובד העמוק יותר - על השאלה אם ההיסטוריה היא נכס לאומי או שהיא נכס פרטי שיכול להימכר לכל המרבה במחיר; אפילו, לצורך הדיון, לשונא ישראל שיבקש להעלותה באש בטקס חגיגי. שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, תמר בזק־רפפורט, קבעה כי הניירות שייכים ליורשיהם. זכות הקניין הפרטי גוברת על זכותו של עם ישראל על פיסות ההיסטוריה שלו.
ההיסטוריה שלנו לא תימחק גם אם יחזיקו זרים בטיוטות בעהם. אבל היא נכתבה ונכתבת בידי אלו המחזיקים באדמה ובנשק להגן עליה. בלעדיהם, טיוטות בעהם היו נשארות על הנייר בלבד.