בבוקרו של יום ראשון קיבלנו את הטלפון הארור מדודתי. "תגיעו לבית החולים", היא ביקשה בבכי, "סבתא במצב לא כל כך טוב". פחות משעה אחר כך התייצבנו סביב מיטתה בבית החולים. הסכמנו שכל עוד לא מגיעים כולם, אנחנו לא מפיצים את הבשורה בדבר מותה. זמן ארוך עמדנו לידה. הראשונה קראה תהילים, השנייה סיפרה לה שהיא בהריון, השלישי ביקש לנשק את ראשה, הרביעית ישבה קפואה והחמישית והשישית כבר ארגנו את סידורי הלוויה.

מצבה היה רע במשך תקופה ארוכה. מחלת האלצהיימר לקחה מסבתי את כל כבודה. אבל זו דרכו של העולם. כולנו ממתינים למוות. יש כאלה שעושים זאת בהנאה, עם חופשות בחו"ל, עם אהבות ארעיות, ויש שסובלים ורק מצפים להגיע אל המנוחה.

כשסבתי עלתה ארצה מתוניס, כבר חיתנו אותה עם אמיל, סבי. היא הייתה אז בת 13 והוא היה בן 18 או 19. מה הם ידעו אז על אהבה? שמו של אחד הילדים שילדה במעברה היה ויקטור. בן אהוב עליה במיוחד. ילד שמנמן עם עיניים סקרניות וחיוך טוב מדי לסביבת האדמה המלוכלכת ההיא. משהו במבטו נתן לה תקווה לחיים טובים יותר.



בלילה אחד גשום בשנות ה–50 החל ויקטור לבכות. כשהניחה ידה על מצחו, הרגישה שהוא רותח מחום. סבא וסבתא לקחו אותו בדרך לא דרך לבית החולים. כעבור זמן לא רב בישר הרופא שהילד איננו. הם לא זכו לראות את גופתו. יכול להיות שהוא חי עד היום. עם שם פרטי שונה ושם משפחה פחות מזרחי.

כמה שנים אחר כך סבתא וחמשת ילדיה שנותרו עברו להתגורר בשיכון. היא הקימה בית לתפארת. זה הבית שעליו אני כותבת. עם ריחות התבשילים והכביסה הנקייה והמוזיקה התוניסאית שמספרת על אהבות רחוקות וגעגוע לעבר.

ימים אחדים לפני מותה הלכתי לבקרה בבית החולים. שעות ארוכות ישבתי לצדה והשמעתי את המוזיקה הזאת. היא לא הגיבה. עיניה הביטו מעלה, היא לא מצמצה ולא זזה, כאילו ראתה מעל ראשי משהו שלא זיהיתי. קיוויתי שאלה היו ידיו של סבי המנוח שקוראות לה. כשנשמעו בשיר המילים "בואי והשיבי לי את שהלך, מלאי בגופי את רוח התקווה המחודשת", דמעה זלגה מפניה היפות של סבתי מרסל, העייפה כל כך.

ביום ראשון ההוא, לאחר שהגיעו כל ילדיה ונכדיה של סבתי וקיבלו את הבשורה המרה, נכנסו לחדר שני רופאים ואחות והשתתפו בצערנו. "היא נלחמה עד הרגע האחרון", ניחמה האחות. אבל אנחנו ידענו שהיא הייתה כל כך חלשה וכאובה. לא רק שלא נלחמה, היא הניפה דגל לבן מול מלאך המוות, שביקש להתעלל בה עוד כמה שנים.

מאוחר יותר התאספנו בביתה, שאיבד את הנשמה בין קירותיו. ראיתי שם את פלינה, המטפלת הפיליפינית של סבתי. מטפלות רבות שהו לצד סבתא, ורק את פלינה אהבה. רק פלינה ידעה לצחוק כשסבתי לימדה אותה קללות בערבית. רק פלינה הצליחה להאכיל אותה כשסגרה את פיה.

עתה פלינה נבלעה בנוף האבלים. ישבה על שרפרף קטן ומשכה באפה בכל כמה שניות. "את בסדר?", שאלתי אותה. "כן, קצת מצוננת", היא ענתה באנגלית. ידעתי שהיא בוכה, אבל לא רוצה לזכות בתשומת לב, בנחמה. דודתי הגיעה מאחורי ולחשה באוזני: "מחר היא צריכה לעזוב. מבקשים אותה חזרה בסוכנות יום אחרי מות המטופל. אבל אתן לה ללכת היום, שתנוח קצת, בטח עצוב לה".

ניגשתי עם פלינה אל חדרה. מיטה קטנה שרכשה לה סבתי, כמה תמונות של משפחתה מהמולדת לצד תמונות של הבאבא סאלי והרב כדורי של סבתי. פלינה ארזה את דבריה במהירות, כאילו לא התגוררה פה שנתיים, כאילו לא עברה יותר מכולנו את גסיסתה האטית של סבתי. היא איבדה חברה וגם את מקום מגוריה. כולנו הופתענו מאהבתה של סבתי למטפלת הזו. בכוחותיה האחרונים היא ביקשה שבת הזוג של פלינה תבוא פעם בשבוע לישון איתה בבית. בכך היא ניפצה את המסורת הפרימיטיביות שדרכה חונכה וגדלה.

לא אשכח את הרגע שבו שניים מבני דודי אוחזים במזוודות של פלינה ונכנסים למעלית. וכולנו אחריהם, במדרגות, מלווים את המטפלת המסורה אל חייה החדשים, אל הפרק הבא שלה.

הזמנו לה מונית. "תן לי מונית טובה, לא אחת חורקת", ביקשה דודתי מסדרן התחנה. לאחר מכן שלפה מעטפה מכיסה ומסרה לפלינה. פלינה התנגדה. "אני מבקש ממך לא להתנגד", גייס דודי את כל האנגלית שידע. "זה מאיתנו, בשבילך".

המונית הגיעה. נדמה היה שכל הרחוב דמם. היינו רק אנחנו, פלינה ונשמתה של סבתא. דודי הרים את המזוודות והחל להכניס למונית. "רגע, רגע", אמר הנהג. "לא אמרו לי שזה עם מזוודות. מצטער, מזוודות עושות לי נזק לריפוד". עוד לא הספקנו לעכל את דבריו, והוא כבר טס מהמקום. פלינה השפילה מבטה. אני די בטוחה שזה היה תירוץ. נהג המונית עשה אחורה פנה אחרי שגילה מי עולה למכוניתו.

"אני אזמין לה", ניסיתי לסדר את העניינים, "אל תיקחי ללב". כמה דקות אחר כך התייצבה מונית נוספת. הנהג הבין את הסיטואציה הקשה, העמיס את המזוודות ולא המציא סיפורים.
 
עמדנו בשורה כדי לחבק אותה. זה אחר זה. בכינו עם פלינה בעלת הלב הגדול. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הפנמנו את רוע הגזירה ושפלות הפרידה המהירה כל כך.

"סבתא אהבה אותך", אמר בן דודי החייל.

"הבית שלנו תמיד פתוח בשבילך", אמרה לה אמי.

"את חלק מאיתנו עכשיו", בכה דודי.

וגם פלינה התפרקה. התביישה בדמעותיה, נכנסה למונית, נופפה לנו לשלום ונסעה.

אלה החיים. לא כאב המוות הוא ששורף אלא כאב הפרידה. לסבתי היו חיים גדושים, טובים ומלמדים. מסמטאות תוניס אל אוהלי המעברה ומשם אל השיכונים בלוד, הבית הקטן והיפה בחולון. והיו לסבתי חגים, שבתות, שמחות, לידות וכמובן משפחה.

לא אדבר יותר בזמן עבר, כי אנחנו כולנו עוד כאן ואני נושאת את שמה בגאון. את זכר היותה ואת האהבה חסרת הגבולות שהעניקה לי.
"מרסל, תזכור!", היא אמרה לי פעם בלשון זכר. "אתה לא תעשה בושות! אתה על השם של סבתא שלך!".

כשטמנו את גופתה באדמה, לחשתי: אני על השם שלך, סבתא. ואת על הלב שלי. 

לזכרה של סבתא מרסל היפה