הלך ברק אובמה, שתפס את נשיאותו ככלי לשיכוך אלימות, ובא דונלד טראמפ, מחולל האלימות הגדול ביותר בעולם המערבי. כשזה נוגע להתעלמות ממניע גזעני באירוע דריסה בשם העליונות הלבנה, טראמפ מעצים את השסע האלים הפנים־אמריקאי. כשזה נוגע למדיניות הגרעין מול קוריאה הצפונית, טראמפ משחק באש זרה ברמה של פרחח שמדליק זיקוקים במחסן הדינמיט של העולם.



היכולת הגרעינית היא חרב אפוקליפטית שמונחת אי־שם במרתף, ושום אדם שפוי אינו מעז לנפנף בה. כדי למנוע מצב שבו אי־מי אי־פעם יעשה שימוש בנשק גרעיני, הלך העולם הנאור, בייחוד ארה"ב ובייחוד אובמה, על צמצום מתוך כוונה להגיע לפירוק. ב־2010 נחתם הסכם בין רוסיה וארה"ב לחיסול הדדי של 34 טונות פלוטוניום. לפני כחצי שנה ביטל ולדימיר פוטין את ההסכם בשל "איום ליציבות האסטרטגית של רוסיה וכתוצאה מפעולות בלתי ידידותיות של ארה"ב כלפי הפדרציה הרוסית".



טראמפ, שהגיב במערכת הבחירות בתהייה מטומטמת: "אם יש לנו נשק גרעיני, למה שלא נשתמש בו?", הכריז כנשיא ביהירות: "אנחנו נהיה עם המאגר הגרעיני הגדול בעולם"; ואז הגיע המשבר עם קוריאה הצפונית, והסטטוס קוו הגלובלי הגרעיני החל לרעוד.



מאז הירושימה ונגסאקי סוכמו אינסוף סעיפי אמנות וניסוחי הסכמים למניעת תפוצת נשק גרעיני, לפירוקו, למניעת ניסויים, כולל אמנות הדדיות לצמצום ראשי קרב בין ארה"ב לרוסיה. פוטין הודיע לפני כחצי שנה שהוא יחזק את יכולתה הגרעינית של רוסיה. טראמפ צייץ שגם הוא. עשרות שנים של ועידות וכינוסים במאמץ להרוג את השד הגרעיני נעלמו באבחת גחמות מגלומניות של השניים שהיו אמורים להוביל מהלך לניקוי העולם, לכן יש טעם להתעלם משלל ההסכמים ומהאקזוטיקה של הסודיות האימתנית. מה שמכריע הוא רק תהליכי קבלת החלטות של מנהיגי מדינות הגרעין, בדרך אל הבום הגדול.



המדינות הגרעיניות בימינו הן ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין, הודו, פקיסטן, קוריאה הצפונית, ולפי פרסומים זרים גם ישראל. הודו ופקיסטן מאתגרות זו את זו בסכסוך קשמיר, אבל הגיבוי הגרעיני לא איים מעולם לזלוג להצהרות לוחמניות. היכולת הגרעינית של בריטניה וצרפת היא שאריות היומרה האימפריאלית שאחרי מלחמת העולם השנייה, סוג של תעודת ביטוח כנגד איום גרעיני סמוי או גלוי בעתיד, והן כבר מעבר למשחקי הגנון כמו הפטרייה של מי מרהיבה יותר. סין היא אימפריה בהתהוות שמחזיקה ארסנל גרעיני מאז החששות מברה"מ ועד גיבוי העוצמה הכלכלית בעוצמה צבאית לצורך כיבוש העולם. כלכלית כמובן.



"אם יש לנו נשק גרעיני, למה שלא נשתמש בו?". טראמפ. צילום: רויטרס



# # #



ככלל, אף אחד לא מדבר על הפצצה מפני שהפצצה צריכה לדבר בעד עצמה. פוטין, שדיבר על הצורך בהתעצמות עקב התנגדות אובמה לכיבוש קרים, לא העז לרמוז על שימוש. כשקים ג'ונג־און הורה על ניסוי טילים בליסטיים, ובמקביל דובר על ראשי קרב ממוזערים, טראמפ החזיר באיום של "זעם ואש". אנשים שאמונים על טיפול בנושאי גרעין נאלמו בתדהמה ולא הגיבו ציבורית. לא מזכיר ההגנה ולא ראש המועצה הלאומית לביטחון.



ואז יצא אל הכתבים במדשאת הבית הלבן סבסטיאן גורקה, יועצו של טראמפ ללוחמה בטרור, ואיים ב"תגובה הולמת על כל איום גרעיני". התקשורת השפויה הגיבה בתהייה: "מי בכלל נתן לאיש הזה לעבור את הסף בבית הלבן?" (CNN). תחקיר זריז גילה שמדובר במי שמציג את עצמו כמומחה לטרור אסלאמי בלי לדעת מילה ערבית, שאת התואר האקדמי שלו עשה "באוניברסיטה דומה לאוניברסיטה המזויפת שהקים טראמפ", שהגיע לארה"ב ב־2012, ושנשבע בזמנו אמונים לתנועה ימנית הונגרית ששיתפה פעולה עם הנאצים.



החוק, אגב, מאפשר לטראמפ להפעיל את ה"פוטבול", המזוודה הגרעינית שנסחבת אחריו לכל מקום, על פי שיקול דעתו הבלעדי. האמריקאים סומכים על מנגנוני האיזונים והבלמים, אבל בשום תסריט הם לא ראו את טראמפ משגר (איומי) גרעין ממדשאות מסלול הגולף, שם הוא מבלה את חופשתו.


יש לנו עסק עם שני תינוקות מגודלים, מפונקים ואוויליים, שמתקוטטים למי יש יותר גדול, וכשמדובר בדיבורים, אגב, אזי קים ומגישת הטלוויזיה שלו אוכלים את טראמפ וגורקה כאילו היו חטיפים. אנדרו נייתן ניסה (ניו יורק בוק ריוויו) לפענח את דמותו של קים. הוא תיאר את אכזריותו, חיסול דודו ואחיו, ואת "דריכותו", כלומר תגובתו האכזרית והמהירה על כל איום.



איש לא יודע לומר אם האכזריות והדריכות יגרמו לתגובה שתביא לפיצוץ גרעיני. העובדה היא שיש סיכוי (קלוש) שקים יגיב על האיום של טראמפ בחשש פרנואידי וב"תמות נפשי עם פלישתים". ואכן מיד אחרי מופע האימים של גורקה מיהר מזכיר המדינה רקס טילרסון להרגיע. הנשיא, הסביר טילרסון, "מדבר בשפה שקים ג'ונג און מבין". מייק פומפיאו, ראש ה־CIA, נזעק להרגיע: "לא תהיה מלחמה גרעינית עם קוריאה הצפונית".



# # #



בנימין נתניהו, שלו מיוחסת יכולת גרעינית, הוא ברווז צולע שאיבד את היכולת להחליט. גם על גורלו. הבעיה: בשום מדינה, פרט לישראל, אין מרכיב דתי בהחלטות גורליות. נתניהו עם האצבע על ההדק שמיוחס לו בעולם, נראה כאילו העסק בשליטה; אבל מי שמנהלת את המדינה כיום היא אצבע אלוהים. מבחינתם של חלק מהמעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה, הר הבית וההתנחלויות הם תכלית הקיום. ואם מדובר במאבק על הקיום, אזי מדובר בקאזוס בלי (או "ברירת שמשון", כפי שכינה סיימור הירש את מדיניות הגרעין של ישראל).



"מתישהו בקרוב תפרוץ מלחמה קשה מאוד", מטיף הרב יצחק גבאי לאתר וערוץ "הידברות" (שעורכיו והרבנים שעומדים מאחורי ערכיו טוענים כי הוא "האתר היהודי הגדול בעולם") - ומוסיף: "הגאון מווילנה כתב שמלחמת גוג ומגוג תארך 9 שניות"... והוא כתב את זה בדור שבו נלחמו בחרבות, במגינים ובסוסים. היום, בעידן הגרעין, ברור שהמלחמה העתידית תהיה מלחמה של כפתורים ותארך שניות... והיא תתרחש אולי מחר, ואולי בעוד 50 שנה...".


אתם עדיין מחייכים? ללא מלחמת גוג, מגוג ודמגוג גרעינית זה ייקח עוד כמה שנים. התוצאה זהה.