1. איך אני יודע שראש השנה ויום כיפור בפתח? כמדי שנה, חודש לפני החג מתחילים לצלצל אלי מעמותות שונות ומשונות, ומבקשים שאקדיש מזמני ואשתתף במבצע לכבוד החג כדי שאף זקן, ילד עני, ניצול שואה או חייל בודד לא יישארו ללא ארוחת חג. ברחוב עוצרים אותי בני נוער הנשלחים על ידי נוכלים עם פנקס קבלות שהדפיסו בבית דפוס, ועל הקבלות הם מאשרים שניתנה תרומה בסך שבין 10 שקל עד 100 שקל למען ארוחת חג לילדים חולי סרטן. בני הנוער מסרבים לומר מי שלח אותם ומודים ביושר שהם מקבלים עמלה של 10% מסך הכאילו "תרומות לנזקקים", שהולכות לכיסם של נוכלים שמנצלים את טוב לבם של אזרחים ומשחקים להם ברגשות. מי שבודק את הקבלות רואה מיד שהן פיקטיביות, ואם במקרה רשום על הקבלה שם של חברה, ב–90% מהמקרים לא תמצאו אותה ברשם החברות.

ברדיו ובטלוויזיה כבר מכינים סלברדרעקס למבצעי ההתרמות לחגים, עוד שבועיים תראו צילומים בעיתונות המודפסת. ברשת החברתית ובטלוויזיה של ידוענים אורזים בקבוקי שמן, חבילות אורז, סוכר וקפה, יין וקופסאות שימורים (בדרך כלל אפונה ותירס), וממש לקראת החג גם עוף קפוא וצנצנות עם גפילטע פיש וחזרת. מצפונם של הידוענים, שחלקם דופקים מכות של 100 אלף שקל על הופעה או 200 אלף שקל על סדרה, שקט. הם תרמו את חלקם. חלק מבעלי העמותות המתרימות מקבלים זמן שידור או כתבה מרגשת בעיתון תמיד הם יאמרו בפנים קורנות צניעות שהם אינם רוצים שהנזקקים יעמדו בתור לקבלת ארגזי השי ולכן הם מביאים אותם לביתם.

העמותות המתרימות מתרבות כמו שפנים וכך גם המתרימים הפרטיים. ביום שני קיבלתי טלפון מאזרח שבכה לי על משפחה אומללה שלא יהיה לה אוכל לחג, וניסה לגייס אותי ואת חברי בעלי האמצעים שיתרמו, לא חשוב כמה, לטובת המשפחה האומללה - אבי המשפחה נכה והאם מאושפזת בגין מחלה קשה. פנו אלי בבקשה שאופיע בתשדיר למען תרומות מזון לחג לניצולי שואה, שלא יהיה להם חס וחלילה שולחן ריק בחג. פנו ופונים ופנו, וכל פעם אני מקבל את הג'ננה מחדש. אני משלם מס הכנסה, הרבה כסף כל שנה, ומצפה שהמדינה תמלא את תפקידה ותדאג, על פי חמש המ"מים של ז'בוטינסקי זצ"ל, לאזרחי המדינה. כל שנה, לקראת החגים, נואמים ראשי המדינה ומהללים את עצמם וממשלתם על העשייה שלהם בתחומים החברתיים, על תקציבי העתק ששפכו על הנכים, הזקנים, הניצולים, הילדים בעלי המוגבלויות והחולים במחלות קשות. מאחר שאני מטפל בדברים האלו 365 יום בשנה ולא רק בחגים (פסח וראש השנה), אני יודע שראש הממשלה עד אחרון שריו הם שקרנים, רמאים, מספרי סיפורי בדים, או כפי שאמר המנוח הנוכל סיקלט "הם מדברים קילומטרים ועושים סנטימטרים".



פעם, כשהייתי מתבקש לעזור ולבי נקרע מהסיפור שסופר לי (ואלו היו ימים שבהם הייתי די תמים בנושאים האלו והאמנתי לכל סיפור סוחט דמעות ששמעתי), ביקשה ממני ברדיו אם לחמישה ילדים שאעזור לה בעניין ריהוט הדירה העלובה שבה התגוררה עם חמשת ילדיה, בגילאי שנתיים עד 12. היא סיפרה לי שבעלה זנח אותם והיא חיה מקצבה זעומה, הילדים ישנים על מזרנים על הרצפה ואפילו שולחן ראוי כדי שיוכלו לאכול את המעט שיש להם כבני אדם, אין. בקטנה גם ביקשה טלוויזיה משומשת, כי הילדים רוב היום בבית. היא הייתה כל כך משכנעת, עד שזה עורר בי חשד כלשהו, ושלחתי מישהי שעבדה איתי לדירה שתראה אם אכן פני הדברים הם כה נוראים. הבחורה שעבדה כתחקירנית הגיעה לכתובת ושאלה את אחת הדיירות היכן גרה הגברת האמורה. "מי את?", שאלה השכנה בחשדנות. "מהתוכנית 'זהבי עצבני'", ענתה התחקירנית. "וואללה יופי", צחקה השכנה, "לפני חודש היה פה טנדר. הביאו לה מיטה, ארון, שולחן, כורסה, טלוויזיה, מיקרו - והכל מהנשמה יוסי סיאס מהרדיו. עוד מעט היא תפתח איקאה בבית".

במקרה אחר פנתה אלי ליד איכילוב גברת עם שני ילדים קטנים וסיפרה על המצוקה הקשה שלה ועל כך שהייתה במעון לנשים מוכות. היא חזרה לדירתה הקטנה בקריית שלום (דרום תל אביב) אחרי שבעלה קיבל צו הרחקה מבית המשפט. בקול בוכים ביקשה שאראה את העיניים של הילדים, "הם צריכים משקפיים יקרים, עולים הרבה כסף ואין לי, צריך לעלות כמה אלפי שקלים, בקושי יש לי כסף לאוכל ובגדים, מאיפה אני אביא להם משקפיים? מסכנים, לא יכולים לקרוא ולעשות שיעורים לבית הספר", אמרה בקול בוכים.

מיד צלצלתי לידידי האופטומטריסט שריקי מרחוב דיזנגוף ושאלתי אם יהיה מוכן לעשות מצווה ולטפל במשקפיים לשני הילדים. "חצי עלי, חצי עליך", אמרתי לו. אישר לי את העסקה. עשיתי טעות ונתתי לגברת את הטלפון שלי למקרה שתצטרך משהו דחוף וגם שתאמר לי איך הסתדרו הילדים עם המשקפיים (אכן הם נזקקו למשקפיים מיוחדים שעלו כמה אלפי שקלים). כמות הטלפונים שקיבלתי מהגברת שיגעה אותי. כשנסעתי לחו"ל לכמה שבועות, אמרתי לה שאני נותן לה טלפון של חבר שתתקשר אליו רק במקרה חירום. החבר, א"י, מקלל אותי עד היום על התיק שהפלתי עליו. הוא וחבר אחר נסעו אליה לתקן לה את המזגן, את המקרר, את הצירים לארון הבגדים. השניים, שיש להם ידיים טובות, הם גם בעלי לב טוב, ולקראת ראש השנה הם קנו בתלושי שי לחג שקיבלו בשר, עופות, משקאות, פירות יקרים וממתקים לילדים כדי לפנק את הגברת האומללה, שחששה שלא יהיה לה אוכל לחג. הם באו אליה לדירה עם כל הסחורה, א' פתח את הפריזר ונדהם: הוא היה מלא חבילות בשר ועופות קפואים. "אמרת שאין לך אוכל לחג", אמרו בכעס. הגברת שלפה תשובה בלי להניד עפעף: "באלוהים, הביאו לי את זה אתמול אחרי שדיברתי איתכם". אחד הילדים שלה, שנכח בשיחה אמר לאם: "אמא, זה לא יפה לשקר, אמרת שאסור לשקר כמו אבא". הרומן הזה ביני וחברי לבין האישה האומללה הסתיים בכעס גדול.

2.
מדי פעם עולים אלי לשידור אנשים בגילי ומספרים בקול כואב על כך שהוריהם הגיעו לארץ בראשית המאה הקודמת, עבדו בכל עבודה מזדמנת שנדרשו לה ידיים עובדות, התגוררו בסככות ובאוהלים, בדונים ופחונים, לא היה להם גרוש על התחת (המטבע אז היה גרוש), הם נקראו חלוצים והגיעו לארץ על רקע אידיאולוגי. אני מכיר את הסיפור הזה מתיאוריו של אבי המנוח (עלה לארץ ב–1925), שאת הקריירה שלו בארץ הקודש החל בעבודה בפרדסים, בייבוש ביצות ובסלילת כבישים.

אני קצת מקנא במשורר והיוצר דן אלמגור, שבכישרונו הרב מתאר את מה שמאזיני מספרים ואת מה שאני מכיר מסיפורי אבי בשיר נפלא שהלוואי שהיו מלמדים אותו בבתי הספר (מתמטיקה חמש יחידות, תרבות וישראליות 0 יחידות).


יעקב זהבי ז"ל (משמאל מוקף בעיגול) עם חבריו החלוצים בפ"ת, 1926. צילום: ארכיון, נתן זהבי

נדמה שחוץ מתוכנית הרדיו שלי ב–103 ללא הפסקה, התחנות האחרות משום מה לא משמיעות את השיר שאותו הלחין ושר האומן המופלא שמעון ישראלי. את המאזינה האחרונה שעלתה וסיפרה בקול נרגש שהיא שמחה שהוריה נפטרו ואינם רואים את מה שמתרחש בארץ, בניגוד מוחלט לחלומם של הוריה שהיו בין בוני הארץ, הפתעתי עם השיר וגרמתי לה לבכות. הנה השיר, וכדאי שתשמיעו אותו לילדיכם ולנכדיכם.

שלום לך, ארצי
"שלום לך, ארצי שלי
היפהפייה והנשכחת
אבי שלי אותך חלם
בלהט הקדחת

אבי היה אידיאליסט
אמר - צריך לחיות ביחד
אבי לימד אותי לתת
אני למדתי לקחת
אבי הלך בכפר לחיות
חלוץ היה מגיל צעיר
נשם מיזוג של גלויות
אני נושם מיזוג אוויר
אבי ראה בכל שליחות
ברפת, בשדה, בלול
אני יודע ששליחות
היא כששולחים אותי לחו"ל
הוא חי על פיתה וזיתים
רעב לא פעם בלילות
אני עוד לא רעבתי יום
בזכות פנקס הקבלות

שלום לך, ארצי שלי
שלום לך, ירושלים
אבי שלי לחש את שמך
עם רטט בשפתיים

"חזרנו אל בורות המים"
גם אם המחיר היה יקר
היום, עירי ירושלים,
מוכרים אותך לכל ספסר,
וכל קבלן אותך אוהב
בונה אותך, ירושלים
והמחיר שהוא נוקב
אינו צורב לו בשפתיים

"מעל פסגת הר הצופים"
שנית נבנה פה עיר של מעלה

בונים אותך לתלפיות
הפועלים שמרמאללה
ירושלים הבנויה
העיר אשר ישבה בדד
על חורבנך בכו דורות
על בניינך יבכו לעד

שלום לך, ארצי שלי
"ארץ חמדת אבות"
אבי הקריב למענך הרבה שנים טובות

וכך חומסים הם את ארצי
ומוצצים את כל דמיה
אוכלים אותה ועוד אומרים
שהיא אוכלת את יושביה
מתי, מתי כל זה קרה?
איך לפתע השתנינו?
אבי חלם חלום יפה –
תראו מה התגשם ממנו

שלום לך, ארצי שלי
"עוד לא אבדה תקוותנו"
גברת כבר על אויבים רבים
וודאי תתגברי גם עלינו

בטוח שהמגעילים מאיה נאפה לא ישירו לעולם את השיר הזה וגם לא ילמדו אותו בתוכנית הלימודים חמש יחידות זבל.